היה לנו טוב, היה לנו רע

קריאה במאמרים אחרונים של יורם קניוק, אברום בורג וסמי מיכאל חושפת את ההבדלים המהותיים באופן בו הם תופסים את ההיסטוריה הישראלית – ואת עצמם בתוכה

סמי מיכאל, אברום בורג ויורם קניוק פירסמו באחרונה טקסטים חשובים. בדם לבם הם כתבו על הגזענות הפושה בחברה הישראלית, על קללת הכיבוש ועל מנהיגינו הששים אלי קרב רע. אולם מבחינה היסטורית, הם מציירים תמונה שונה לחלוטין של החברה הישראלית. חשוב להצביע על ההבדלים ולהסבירם.

במאמרו "ברק, עצור את האסון" ("הארץ", 30.07), קניוק ספק מקונן על עולם שהיה ואבד. "יקיץ הקץ על מה שהדור של הוריי וסבי רצו לעשות", הוא כותב, וממען את כמיהתו אל הבן-יקיר-לי של התנועה הקיבוצית, אהוד ברק: "כששמעתי אותך מנגן חשתי שמישהו אחר, בעל נשמה, מנגן. אהבתי בך את הפרוסי העברי מהקיבוץ. אני לא יכול שלא לאהוב אותך, חרף כל מה שכתבתי וכתבו רבים, כי יש לך שכל, וכשאתה לא מנגן הכעס מחליק מעליך". ובהמשך: "המכתב הזה, אהוד, נועד לך…. מתחת לעור הידיים יש בך את החוטא הגדול אבל גם את החכם שהיית. וחוכמה יכולה לישון, לא למות." כדרכם של רבים מבני "ישראל הראשונה", קניוק רואה את שנות המדינה הראשונות באור רומנטי. הוא סבור כי אהוד ברק ניחן בסגולות מוסריות ורוחניות משום שהוא "הפרוסי העברי מהקיבוץ", נצר לתנועת העבודה הסוציאליסטית שחרטה על דגלה ערכים כמו שוויון והומניזם, וזאת לעומת בנים אחרים לתנועות פוליטיות בישראל, אשר אינם חכמים כאהוד ברק.

כמה ימים לאחר מאמרו של קניוק, פירסם יו"ר הכנסת לשעבר, אברום בורג, מאמר תחת הכותרת "Israel's Fading Democracy" ("ניו יורק טיימס", 04.08). בורג כמו מחרה מחזיק אחר קניוק: "ישראל קמה כמדינה חילונית סוציאל-דמוקרטית, ששאבה את השראתה מהדמוקרטיות המערביות. אולם עם הזמן, הערכים המרכזיים שלה השתנו לחלוטין. אני רואה את השינוי במשפחתי שלי. אבא שלי, אחד המייסדים של מדינת ישראל ושל המפלגה הדתית-לאומית, היה רב נאור ופילוסוף" (תרגום חופשי שלי, ת"מ).

לעומתם, בדברים שנשא ביוני באוניברסיטת חיפה, סמי מיכאל מציג את ההיסטוריה הישראלית בצורה אחרת לגמרי: "הכיבוש הוא אסון בהתגלמותו בעבור ישראל. ארץ ישראל השלמה, ההתלהבות לכבוש, להשתלט ולהתנחל בלב-לבה של אוכלוסייה פלסטינית צפופה, נחשול סוחף זה טופח דווקא בחיק הציונות הרואה עצמה נאורה, חילונית וסוציאליסטית. המונח 'ארץ ישראל השלמה' צמח לא בליכוד ולא בישיבות של היהדות הדתית הלאומית, כי אם הוטבע בקיבוץ עין חרוד על-ידי משוררים, סופרים ואנשי רוח, כמעט על טהרת הזרם החילוני המתון" ("העוקץ", 28.06).

לפנינו אפוא תרגיל בהיסטוריוגרפיה: קניוק ובורג מסמנים תפנית חדה, ולרעה, בדמותה של החברה הישראלית; מיכאל, לעומת זאת, טוען שקללת הכיבוש והגזענות אינה אלא המשך ישיר להיגיון המנשל של תנועות העבודה והקיבוצים עוד לפני קום המדינה.

קניוק ומיכאל. תפיסה היסטורית הנובעת מהגדרה עצמית

לדעתי, מבחינה היסטורית-עובדתית, התיאור של מיכאל נאמן יותר למציאות. אמנם היישוב היהודי דיבר לא אחת בשפה יפה על הומניזם ואחווה, אבל הם לא באמת הכירו בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים, וכמעט בכל התחומים ננקטה מדיניות של משחק סכום אפס בין יהודים לערבים. "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" היתה האמרה המכוננת, ובעקבותיה הגיעו פרקטיקות מנשלות ומדירות כמו "עבודה עברית", "כיבוש האדמה", "הפרחת השממה", "גאולת הקרקע" וכו'.

גם לאחר קום המדינה, במסגרת ממשלות מפא"י, נמשכה אותה מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם המילים היפות אודות חברת מופת. ממשל צבאי הושת על האזרחים הערבים בישראל, ובחסותו הופקעו אדמות רבות. למשל, פרויקט "ייהוד הגליל" הושק במהלך כהונת ממשלות מפא"י. אותו קיבוץ שקניוק עורג אליו במאמרו, אינו שונה בהרבה מיישוב קהילתי שמדיר אזרחים ערבים משורותיו בימינו: כאן ואף כאן המטרה היא להקים קהילה שהקריטריון המשמעותי ביותר להצטרפות אליה הוא אתני. בסופו של דבר, התברר כי הקיבוצים חרדים לרכושם, הרבה יותר מאשר לערכים.

במאמר מוסגר חשוב לציין כי מיכאל טען כי גם השמאל הלא-ציוני נגוע בגזענות: "הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה ונשאר עד היום 'טהור' ממזרחים יותר מכל ממסד אחר במדינה. החשדנות וההתנשאות כלפי עדות המזרח היוו מחסום מוצק ובלתי חדיר בשורות המפלגה הקומוניסטית". ככל הידוע לי, מלבד הזעזוע התקשורתי שעוררה קביעתו כי ישראל גזענית, טענותיו אלו לא זכו למענה או לדיון ציבורי נרחב, אבל ייתכן שאני לא מסתובב בחוגים הנכונים.

מהיכן אפוא נובעים ההבדלים המשמעותיים בין הכותבים? לדעתי, תפיסתם ההיסטורית נגזרת מהגדרתם העצמית. קניוק ובורג מציינים כי הוריהם שייכים לדור אשר ייסד את מדינת ישראל. במסגרת הגדרה עצמית זו, הם מבקשים שנבדיל ביניהם לבין אלה אשר היגרו לארץ לאחר מכן, וממקמים עצמם בקבוצה הטוענת לזכויות ראשונים/יוצרים על הערכים של ישראל. בחוויה הקולקטיבית המדומיינת של קבוצה זו, קיימים הבדלים בין "אנחנו" (נאורים, חכמים, שוחרי תרבות גבוהה) ל"הם". מסיבה זו, קניוק ובורג נדרשים לשכתוב היסטורי של קורות הארץ.

מיכאל, לעומתם, רואה את הדברים נכוחה. הוא מעיד על זרותו: "אני מבוגר מכדי להתנסות שוב בטראומה של מהגר, לכן אני מעדיף להישאר כמהגר בתוך ארצי". מאחר שהוא לא משייך את עצמו לקבוצה מסוימת בעלת אינטרסים, השקפתו ההיסטורית אינה חוטאת לאמת. מנקודת מבטו המנוכרת, הבודדה משהו, הוא לא מתפתה לגלוריפיקציה וייפוי המציאות.

אם כך, הפערים המהותיים בין השמאל האשכנזי לשמאל המזרחי אינם עניין של השנים האחרונות. מיכאל וקניוק, נפילים של תרבות ורוח אמיצה, מגלמים בטקסטים שלהם את נקודות המבט השונות. חשוב בעיניי לציין, שהלוואי שהיו לנו הרבה יותר אזרחים ואנשי רוח כמו קניוק ומיכאל. אולם לצד זאת, אם השמאל הישראלי שואף להיחלץ ממצבו כ"כת אליטיסטית זניחה בחברה הישראלית", כפי שהגדירו מיכאל, עליו להתמודד עם פערים מהסוג הזה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דוב

    אין כאן מקום לנתוח מקיף של התנועה הציונית. לעינייננו חשוב לציין שהציונות מראשיתה היא תנועה אשכנזית בשביל אשכנזים שהתחוללה במזרח ובמערב אירופה (מהגרים ובעלי הון בהתאמה). יש להדגיש שבציונות מתחילתה התגוששו ימין, לאומנים מוצהרים ושמאל, לאומנים בעלי מלל ומעשה סוציאליסטי ליהודים בלבד. בתווך בורגנות יהודית שבשלבים המוקדמים של הציונות תמכה מדינית בזרם בעל הגוון הסוציאליסטי המתון. (אלה פחות חשובים לעינייננו). צריך לציין שאלו ואלו ברובם המכריע היו אשכנזים.
    כשהמטרה הציונית המשותפת להם היא נישול הילידים הערבים והקמת מדינה בשביל יהודים על חשבונם.
    בתנאים אלו המלל הסוציאל דמוקרטי-הומני הוא מלל צבוע לעומת האידיאולגיה הימנית של גזענות ישירה.

    אבל לא הצביעות היא שהרחיקה את המהגרים המזרחיים (למעשה את כל ההגירות הגדולות שאחרי קום המדינה, רוסים, אתיופים) מהשמאל. ההפלייה של שלטון מפא"י כלפי המזרחיים תרמה לא מעט אלא שגם הימין לא עשה הרבה (ואלי אפילו פחות עד היום) למען השוויון מלבד דמגוגיה וטיפוח מנהיגות משנית כפופה בדרג הפוליטי והמקומי (מה שגם השמאל הציוני עשה).

    הסיבה העיקרית לא שונה ממשיכתם של מהגרים חדשים במדינות מהגרים קולוניאליות לימין, הרצון להתאקלם בדרך המהירה ביותר ע"י הבלטת שייכותם, היהודית, האירופית. או הלבנה מול האוכלוסייה הילידית "האויב" זה מה שקושר אותם באופן טבעי יותר לימין שמדגיש אלמנטים אלו במדיניותו.

    אלו שמייחסים סלידה של כל ההגירות מהשמאל בגלל גזענות צריכים להסביר מדוע השמאל האנטי ציוני מוקצה מחמת מיאוס על ידם הרבה יותר מהשמאל הציוני. ומי שטוען שגם השמאל הזה הוא גזעני צריך להסביר את "הצלחתו" של השמאל המזרחי להתחבר עם המונים מזרחיים.

    המציאות הציונית קולוניאלית היא שמקבעת את הרוב בצד הימני (כל זמן שהשיטה עובדת) ולא גזענותו של השמאל.
    המיעוט שהתנער מהציונות, בין מזרחיים ובין אשכנזים ראוי שישתף פעולה בינו ובין דמוקרטים פלסטינים למאבק משותף נגד הציונות.

  2. תום

    תודה דוב.
    אני חושב שיש יותר מהסבר אחד למגמות פוליטיות, ואתה הצעת הסבר משמעותי וחשוב. אבל אתה לא יכול להתעלם מזה שסמי מיכאל מדבר על גזענות ואליטיזם בשמאל, ובקושי טורחים לענות לו. ואני רואה את זה גם בדור שלנו, שהשמאל מתבצר בסוג של קליקה קוסמו-פוליטית שמנוכרת לישראלים ולישראליות באשר הם.

  3. מיקה

    לדעתי צודק מיכאל, לא משום שהוא בא מעיראק, אלא משום שהוא מסוגל לראות את המפעל הציוני מבחוץ, ומשכיל לכן להבין שמתחילתו מפעל זה מתבסס על הנחות יסוד לאומיות צרות וככזה הוא גם כובש וגם יורש מהתחלה ועד היום.

  4. עמישראלשחםמת

    כשיעלמו תחזור התקווה לשלום.

  5. מאיר עמור

    תום תודה רבה עבור מאמר מאיר עיניים. אני חושב שבחרת טוב את מטרות הביקורת שלך. שלושת הכותבים מייצגים הרבה והם בהחלט סימליים. כמובן שגם כתיבתם היא עשירה ומיוחדת. אני גם חושב כי טענתך נכונה בבסיסה. הראיה של קניוק ובורג מתוך הפריבלגיה שונה מזו של מיכאל שהוא "יחסית" מחוץ לאותו מעגל של "אתה בחרתנו". המשטר החברתי שהוקם בישראל מבוסס ונטוע במעגלי פריבליגה מתרחבים. הפריבלגיה האשכנזית היא המרוכזת ביותר בעלת המאפיינים המכילים קבוצה יחסית ספציפית. הפריבלגיה היהודית מכילה יותר אנשים ועל כן גם תכולתה פחות משמעותית. אך, אי אפשר לבטל את משמעותה של הפריבלגיה היהודית. גם של זו הגברית. פריבלגיה אינה רק יתרון "תרבותי". לפריבלגיה רגליים העומדות על קרקע מאטריאלית במלוא מובנו של הסמל הזה. על כן, הקביעה שלך כי "בסופו של דבר, התברר כי הקיבוצים חרדים לרכושם, הרבה יותר מאשר לערכים" היא נכונה ביותר.צריך להכיל אותה על עוד כמה "בעלי פריבלגיה" כמו ישראלים-יהודים וגברים, לדוגמה. המאבק במשטר הפריבלגיות מחייב משטר אזרחי ותרבות הנאבקת באופן יומיומי וקבוע בנטייה להבחין ולהפלות בין בני אדם. אין זה מאבק המאפיים את החברה בישראל בלבד. נכון הוא כי במאבק הספציפי הזה החברה הישראלית-יהודית כשלה כמעט לאורך כל הקו (בין ובתוך הקהילה היהודית וכלפי אחרים על רקע אתני, מגדרי, לאומי, מעמדי).משטר הפריבלגיה יוצר שיטה שמרנית ביותר; בסיסה של השיטה הוא אינטרס אישו וקבוצתי בעל כוחות הישרדות עצומים. הבעיה, על כן, אינה רק של "השמאל" אלא הרבה יותר עמוקה והרבה יותר רחבה. למשל, יהודים עיראקים רבים לא קיבלו ואינם מקבלים יהודים מתימן או ממרוקו. על מנת לשנות את משטר הפריבלגיות צריך הרבה יותר מאשר מניפסט. אפילו מניפסט ביקורתי "אשכנזי" או "עיראקי" לא מספיק. צריך להציע עולם של הכלה לא רק עולם של ביקורת. את זה עדיין לא כך כך רואים. גם לא אצל שלושת הכותבים המוכשרים הללו. תום תודה. מאיר עמור

  6. דוב

    הויכוח שלי כאן הוא עם השמאל המזרחי (שאיתו אני מזדהה בד"כ) התולה את הסתייגותם מהשמאל ותמיכתם (המסיבית יש לומר) של המזרחיים בימין בהתנשאות האליטיסטית של השמאל (הציוני והאנטי ציוני).

    לתופעות חברתיות-כלכליות-פוליטיות יש יותר מהסבר אחד אבל בד"כ יש הסבר שהוא מהותי ובסיסי יותר ביחס לשאר ההסברים, יותר קרוב לאמת למרות שהוא מתחבא ואילו ההסברים האידיאולוגיים גלויים על פני השטח. זה ההסבר שנתתי בתגובתי לעיל אבל כאמור אני לא מתעלם גם מהשפעות אחרות שלדעתי פחות קובעות.

    ההשקפת עולם של השמאל היא ליברלית-סוציאל דמוקרטית (הצבועה לגבי השמאל הציוני כאמור) ומתהדרת בתרבות האירופאית. זה הבסיס האליטיסטי-גזעני לגבי המזרחיים שתרבותם קרובה יותר לדעתם לתרבות הערבית-מזרחית אבל זו לא הבעיה הקובעת במעלה אלא הגזענות בכללותה שהמזרחיים ויתר המהגרים לוקים בה(בהכללה) מהסיבות שהזכרתי בתגובה הקודמת ואתן דוגמא:
    במחאה של האתיופים נגד הגזענות שנחשפה בקרית מלאכי (הפעם גם של מזרחיים ותיקים כלפיהם לשם שינוי) רואיינה אחת המוחות (ברדיו למיטב זכרוני) ואמרה ממש במילים אלו "אין דם שחור ודם לבן יש דם יהודי" כלומר היא לא מעוניינת לשלול את השיח הגזעני בכלל אלא להפנותו מאתנו כלומר היהודים מול לא יהודים (כלומר ערבים, פליטים…)ולא לבנים מול שחורים.
    (כמובן שזו דעה פרטית אבל לדעתי ממש מייצגת את הבעייה).
    המזרחיים מאידך (שוב בהכללה) מעוניינים להפנות את השיח מתרבותי ללאומי ובגרסא הש"סית לשיח דתי.
    לכן האשכנזים שהשיח שלהם כלפי אחרים כלומר המהגרים החדשים הוא תרבותי הם אליטיסטים-מתנשאים-גזעניים.

  7. יואב לורי

    "יצירותיו" של קניוק גדושות בפרכות, בדיות והמצאות. בזקנתו, הוא עטה על עצמו אדרת של "הוגה-דעות" וכך הוא מגבב את הבליו. למשל, "חוכמה יכולה לישון, לא למות." אם יש שמץ של ממש באמירה האידיוטית הזאת, הרי שהחוכמה של קניוק נרדמה מזמן – אם התקיימה אי-פעם. על שני ההוגים האחרים אין צורך להרחיב את הדיבור. האחד, fake מיקצועי, מפאר ומרומם את אביו, העסקן המפד"לניקי הכרוני. והאחר, כתבן משמים כקניוק, שב ומקונן על אפליה עדתית.
    די!!!!!!!!!!!!!!!

  8. אריקה

    יש משהו מטריד במאמר של תום: הבחירה שלו "בשלושת הגדולים". יורם קניוק הוא יקיר הממסד. הוא מציג את תש"ח בספרו באופן עמום ולא מוסרי. כך למשל, הוא מתוודה על פשעי מלחמה, אבל משאיר אותם עמומים. התרחשו או לא התרחשו? על זה הוא קיבל את פרס ספיר. על הכחשת הנכבה. כדאי לקרוא טוב את ההתחכמויות שלו, שבמקרים אחרים היינו מכנים זאת "הכחשת שואה".

    סמי מיכאל לא נמצא שם. אבל הוא ניסה להיות יקיר הממסד ולא הצליח. אולם אל לנו לשכוח שהוא ניסה כל הקריירה שלו למצוא חן בעיני הממסד האשכנזי. חצוצרה בואדי היא האפוס של הציונות. למשל, הילד המשותף של היהודי והערביה לא יוולד לעולם. רק משלא זכה מיכאל למעמד שלו קיווה (א.ב. יהושע, עמוס עוז, קנז ואחרים)החל לבקר אותם. כדאי לשים לב לשינוי הזה בקאריירה.

    לעומתו שמעון בלס, כתב על גזענות כבר משנות הששים. הוא מעולם לא ניסה להתחנף כמו מיכאל לממסד האשכנזי. כיצד זה הוא נשכח ממאמרו של תום?

    מה משמעות פעולת המחיקה הזאת? האם תום אינו מכיר את בלס, או שהוא מעדיף
    לשם נוחות לשכוח אותו?

  9. ג. אביבי

    אני מסכים עם רוח המאמר, אבל מסויג מקבלת דברי קניוק כהווייתם.
    קראתי את דברי קניוק לבן דמותו ברק. אין שם גינוי לגזענות הלבנה אבל יש שם נרקיסיזם דביק. ברק הקיבוצניק והמוסיקה הקלאסית מזכירים ליורם קניוק את הפרוסים (שהוו חלק גדול מהאליטה הגרמנית במאה ה19) ולכן את עצמו ואת אלוהיו –הגרמנים. מי שמספיד את העבר האשכנזי ציוני הפסבדו-שמאלני, הגם שמקונן על אי השפיות של המדיניות הישראלית כיום, לא יכול להיחשב הומניסט. זאת בעיקר אם אין לו מילה לומר על נישול כפרי ואדמות המגורשים מ48 לטובת הקיבוצים. העבר שעליו הוא מתרפק היה טוב רק לאליטה הכל-לבנה של ישראל.
    על בורג אפשר לומר, שעם הזמן הוא משתבח ומתרחק מהציונות, אבל עדיין לא נפרד מהאתנוצנטריות האשכנזית שלו.
    סמי מיכאל הוא הכנה והאמיתי מבין השלושה, וניתן לומר לזקנתו מתקנת במשהו את ימי בחרותו. אני רק תוהה אילו תהפוכות עברו עליו. עד לפני שנה שנתיים, לאורך מספר רומנים, הוא רק פאר את ההוויה הציונית הישראלית וליקק לאליטה הלבנה שלה.