• Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות
  • why does he do that
    זכותו המולדת
    'סינדרום האישה המוכה' גורם לנשים להיקבר תחת אלימות

לזכרו של אחמד חיג'אזי

הוא הגיע ליישוב המשותף בגיל 16 ונשאר בו עד יומו האחרון כגשר של זהב בין היהודים והערבים. אין להתפלא על כך שהמספיד הערבי כינה אותו "חלוץ" ומיהר לתקן שאמנם היה חלוץ, אבל במובן החיובי של המילה
יזהר באר
אחמד ואדם חיג'אזי

הפנים של האב בתמונה מישירות מבט, חושפות טור שיניים צחורות, העיניים החכמות-מתריסות, מצומצמות קמעה בחצי חיוך ציני. שפת הגוף שלו אינה בטוחה. וכי איך יחוש בטוח מישהו ששמו אחמד במדינת היהודים? ועוד אחמד שמנהל את בית ספר לשלום? מדובר בעניין מסובך.

אחמד יכול היה לספר על כך ללא סוף. על כל הפעמים שענה לקולות המהוססים בטלפון שביקשו לדבר עם מזכיר היישוב או עם המנהל וקיבלו אותו, כיוון שהוא היה המזכיר או המנהל. כמו אותו אמן שביקש להציג תערוכת פיסול וציור בנווה-שלום בגלל אמונתו בערכי המקום, אבל התעקש לקרוא לאחמד נחמן, למרות שזה חזר והעמיד אותו על טעותו עד שנעלם ולא שב. וכמו כל הפעמים שיצא בראש משלחות שלום לחו"ל ונשלח לעמדת החיפושים הדקדקניים בשדה התעופה על תקן החשוד המיידי עד שכמעט והחמיץ את הטיסה והשאיר את קבוצתו ללא רועה. הוא גם היה יכול לספר על כל המקרים שיצא לייצג את נווה-שלום לצד הנציג היהודי של הישוב הדו-לאומי, במפגשים עם קרנות ודיפלומטים, אבל ההזמנה לארוחת הערב החגיגית או לקבלת הפנים שתתקיים כעבור כמה חודשים תגיע, כמעט תמיד, אל היהודי בלבד.

מה שדרוש הוא שינוי מהותי של דפוסי חשיבה ולא שינוי טקטיקה או מדיניות נקודתית, טען לכן אחמד, וניסה להסביר לאט לאט, כדי שנוכל להתעמת באומץ עם הנרטיבים הכי מושרשים בתודעתנו. כך, למשל, הוא ניסה לבנות מחדש את המבנה הלוגי הרעוע של נרטיב השבויים והחטופים שהתקבע בישראל.

מי התחיל? למה חטופים ולמה לחטוף? שאל בתום מלחמת לבנון השנייה באותו מבט ציני שנקלט בעין המצלמה. "במשך שנים רבות חטפה ישראל אזרחים ולוחמים לבנונים והחזיקה אותם בשבי," אמר, ועדיין מחזיקה מאות שבויים וחטופים כאלה, לטענתה לצורכי מיקוח.

אבל החטופים והשבויים הלבנונים המוחזקים בישראל אינם נזכרים כלל וכלל. במקרה הטוב הם מועלים כמספרים וכסחורת חליפין עתידית, אך ורק כאשר יבשיל מהלך של חילופי שבויים אשר מטרתו בראש ובראשונה להחזיר את ה"ילדים שלנו" הביתה, אל חיק משפחותיהם. לעומת זאת, החטופים הלבנונים לא מוזכרים כבני אנוש, כילדים של משפחות, כהורים של ילדים או כסוגייה אנושית שיש לפותרה.

מפליא עוד יותר, או בעצם לא, שסוגייה זו אינה מועלית במלוא עוצמתה על-ידי מנהיגי ערב או אפילו על-ידי ממשלת לבנון עצמה, שבאזרחיה מדובר. כמו כן, שבויים, אסירים וחטופים ערבים נוספים המוחזקים בישראל אינם מוזכרים כלל וכלל. הרי יומיים לפני שנחטפו שני החיילים בגבול לבנון, חטפה ישראל רופא ואחיו בעזה. האם מישהו יודע מה עלה בגורלם? האם מישהו מתעניין? לבושתי, אפילו אני לא זוכר את שמותיהם.

מיהו נעדר? הקשה עוד אחמד. "בתודעה הישראלית, ובמידה מסוימת גם בתודעה של כל מי שמתעניין במזרח התיכון, ולבטח בבית הלבן, הנעדר הוא הנווט הישראלי רון ארד, שנעדר מאז מלחמת לבנון הראשונה לאחר שמטוסו התפוצץ בשמי לבנון. ומי עוד נעדרים? התשובה האוטומטית בישראל היא נעדרי סולטאן יעקוב, אבל למציאות פנים שונות! אם תשאלו את השאלה הזאת בדרום לבנון ובאזורים נוספים במדינה, תקבלו תשובה שונה. בשבילם, הנעדרים הם מאות מילדיהם והוריהם וקרובי משפחותיהם אשר נעלמו בתקופת הכיבוש הישראלי בדרום לבנון (1982-1999). ישראל מסרבת למסור מידע על הנעדרים הלבנונים. לפעמים היא נותנת תשובות עמומות ומתחמקות, ולפעמים תירוצים שונים וטענות שאין לה שום מידע על גורלם. לגורלם של נעדרים אלה איש לא דואג ולאף אחד לא אכפת, גם לא לממשלות לבנון בגלגוליהן השונים".

כאשר ג'ון בולטון, שגריר ארה"ב באו"ם, אמר בדיון על מלחמת לבנון השנייה: "אי-אפשר להשוות בין דם ישראלי לדם לבנוני", אחמד רתח. "חשבתי כי אמירתו הגזענית המזעזעת של בולטון תעשה רעש גדול, ותוביל להתנערות ואפילו לפיטוריו או להתפטרותו מהתפקיד. אבל לא. לא התנערות ולא התפטרות ולא פיטורים".

אחמד סבר כי אמירה זו מסכמת את מהות הסכסוך במזרח התיכון ואת מדיניות המערב ביחס אליו. הוא ראה באמירה זו הכרזה כי דם ערבי, חיי אדם ערבי ומוות ערבי שווים פחות.

זהו החוט המקשר בין עזה לביירות, ובין עיראק לסוריה, ובין המפרץ למאוריטניה, הסביר אחמד. "העם הערבי, שלא כמו שליטיו הנתמכים ומתוחזקים ע"י המערב, ובראשו ארה"ב, רואה, מרגיש ומשלם את המחיר של הדואליות הזאת. הוא רואה את הסטנדרטים הכפולים והמוסר הכפול של מנהיגי העולם בהתייחס לסוגייה הערבית-ישראלית. רק עיסוק פתוח, אמיץ והוגן בסוגיות אלה עשוי למנוע את המלחמה הבאה ואת תוצאותיה, בדיוק כפי שהתכחשות לאמת עלולה להוביל למלחמה הבאה ולזוועותיה".

אחמד ניסה להסביר לנו כי הרצון של ממשלת ישראל, בתמיכת המערב, להפריד בין הסוגיות והאירועים היא משאלה שלא תתגשם. הפסקת הלחימה בגבול הלבנון קשורה להפסקת הלחימה ולהשגת שלום עם עזה, וזו קשורה לגדה וזו קשורה לביירות וזו קשורה לרמת הגולן. מה שדרוש הוא שינוי מהותי של דפוסי חשיבה ולא שינוי טקטיקה או מדיניות נקודתית.

לממשלת ישראל ולשותפותיה יש אינטרס להפריד בין הסוגיות באופן מלאכותי, אבל ברור כי לערבים אין אינטרס כזה, אלא להיפך. הם, הערבים, תופסים את עוצמתם ואת כוחם בראיית המשותף ובאיחוד ביניהם, ולא בהפרדה. אבל לנו כערבים אני אומר כי כל עוד ערך חיינו לא יזכה לכבוד מבית, אצל מנהיגינו, הוא לא יזכה לכבוד אצל אחרים.

(אחמד חיג'אזי, "להתראות במלחמה הבאה", 16.2.2007).

נחזור לתמונה שבראש העמוד. השולחן בחזית התמונה מסתיר את פלג גופו התחתון של האב. אילו היתה המצלמה יורדת אל מתחתיו היתה מגלה, מן הסתם, שאחמד נעול בסנדלים תנ"כיות. אחמד חיג'אזי נראה כמו קיבוצניק של פעם ברעמת השיער, בלבושו המרושל ובסנדליו. אחרי הכול, הוא הגיע ליישוב המשותף בגיל 16, כתלמיד בסדנה, חזר כמתנדב ונשאר בו עד יומו האחרון כמין גשר של זהב בין היהודים והערבים. אין להתפלא על כך שהמספיד הערבי בהלווייתו כינה אותו "חלוץ" ומיד מיהר לתקן שהוא אמנם היה חלוץ, אבל במובן החיובי של המילה.

הנער הביישן מטמרה שהגיע לנווה שלום והחליט לאמץ באופן הירואי ונאיבי, כנגד כל הסיכויים, את הרעיון שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד על האדמה הזאת, מהלך על חבל דק בין העולמות, כמו אותו האב ברונו הוסאר, הנזיר הדומיניקני, שהיה פעם יהודי, ואשר הקים את נווה שלום ב-1969 כבית מקדש לשלושת הדתות בלב המאפליה.

אני זוכר את אחמד במפגשי שלום ושותפות, בארץ ובחו"ל, בימים שאלה עוד היו אפשריים, נעול בסנדליו, נשען בנונשלנטיות על הקיר, מתבונן בחיוך חצי ציני במתרחש ופולט בשקט הערה חכמה שעושה סדר חדש ומהותי בדפוסי החשיבה ומאירה בפשטות את המבנה הלוגי הרעוע של הנרטיב.

אפשר להניח שאם היה יכול היה לו גם מה להגיד על נרטיב מותו, שהנה משרד החוץ מיהר לפרסם הודעה אחרי התאונה הנוראה בניכר, שדאג "לזרז את הליך הבאת גופותיהם של האב ובנו שנהרגו ולהחזיר את האם הפצועה לישראל". והרי אילו היו הכתבים טורחים לבדוק או לשאול היה מתברר כי לא מיניה ולא מקצתיה וכי לכל סידורי ההעברה והטיפול בהטסה של בני משפחת חיג'אזי, קורבנות אותה תאונה באפריקה הרחוקה, היה אחראי, אחד, סלים חטיב, ערבי ישראלי שמתגורר בזנזיבר ולא משרד החוץ של ליברמן, שעצם המילה שלום היא כעצם בגרונו.

היה לו ודאי גם משהו להגיד על סיקור מותו של בנו, אדם, בן התשע. כמה כלי תקשורת מרכזיים דיווחו על מותו של "אדהם", כי אולי זה נשמע שם יותר ערבי מ"אדם". אחמד היה, סביר להניח, מסכם את האני מאמין שאימץ בחייו הקצרים:

ניסיתי לפרק את הסטרוקטורות הבונות את היחסים בין ערבים ויהודים, ולהתמקד דוקא במציאות שמורכבת מאירועים קטנים שאנחנו לא ערים להם יום יום- אך הם אלו שמרכיבים את חיינו. אלו כוחות שמשלבים בתוכם מבניות שהיא חזקה יותר מכל אידיאולוגיה, מרצונות ומכוונות טובות של יחידים. במילים של ויטני יאנג (1970 ): גזענות אינה הרצון לקום כל בוקר ולתלות אדם שחור מעץ גבוה. היא גם איננה מעורבות במעשים וולגרים. אנשים שעושים דברים כאלה הם טיפשים. גזענות היא מעשים יום יומיים של חוסר כבוד והשפלות שכמעט ואינן מורגשות אך כל-כך הרסניות. גזענות היא ההנחה לעליונות של קבוצה אחת על האחרת, כולל את השחצנות שנלווית לעליונות.
(אחמד חיג'אזי: "'עבודה ערבית' – סיפורים מדברים בעד עצמם", בית הספר לשלום בנווה-שלום).

אם נחזור פעם אחת ואחרונה אל התמונה ההיא, נבחין כי שתי הכוסות שניצבות לפני האב ריקות. הכוס של אדם מלאה, שיערו הבלונד שופע, מבעו הג'ינג'י, "הצברי", בטוח  – כאילו כל החיים עוד לפניו.

הכותב הוא מנכ"ל קשב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אנהיא

    איש נדיר. הלב נשבר, אובדן שאין לו תחליף. הדבר היחיד שנוכל לעשות – להמשיך את המורשת! להפסיק להתעלם מהביטויים היומיומיים, העדינים, החממקים של האפליה, של חוסר ההוגנות שאנו חלק ממנו. להתחיל לפעול לדו קיום, הוא התווה דרך, קשה, סיזיפית, חוצבת בסלע, אנחנו חייבים להמשיך…

  2. סליפ בריק

    מותם של אחמד ובנו אדם מנוחתם עדן היכה אותי וודאי רבים כמוני בתדהמה וצער. הכאב עמוק וקשה מנשוא על אנשים יקרים ובעלי תרומה ונוכחות חיובית ומעוררת אהדה וכבוד.

    תנחומים למשפחה, לכפרם ובעצם לכולנו, חבריו ומכריו של אחמד.

  3. סיגלית

    יזהר,
    עבדתי עם אחמד שנים רבות בצמידות רבה ובכל זאת הצלחת להאיר עוד משהו, כתבה מאד מעניינת ובעיקר ניתוח מדהים של התמונה שבעיני משקפת את אחמד יותר מכל תמונה אחרת

  4. הזאר

    שיהיה זכרם של אחמד ובנו אדם ברוך! אללה ירחמהום.
    תודה יזהר על הכתבה.

  5. נגה

    בשקט, בנועם ובתבונה אחמד האיר דיאלוגים וכיוונם למה שהם צריכים להיות, תקשורת דו-כיוונית, בין פלסטינים ליהודים. איש מעורר השראה, יהי זכרו ברוך.