פולשים

א.

– זוכרת את שהתרחשו ניסים?

המים היו ליין, הלחם לבשר,

התרנגול קרא והקיסר הלך לביתו?

– לא זכרתי שהלך הקיסר לביתו,

כיצד ילך – כשכל הממלכה ביתו?

ב.

כולנו באנו מרחם, כולנו הולכים אלֵי קבר,

אבל בינתיים נתעכב בַּרחובות, נפלוש לְבתים,

נדע: הלילה ממתין לַיום ואנחנו לַמשטרה.

ג.

נבוא מן הסמטאות, מן הססמאות,

נעמוד ברחובות הנהר, במישור ההר,

נתקבץ בכיכרות, נחסום את הכרכרות,

את האוטובוסים, את הג'יפים והסוסים,

ולא נצהל במלחמות שעל הגבול.

ד.

נישן ברחובות, נקיא ברחובות,

נתחמם בחדרי מדרגות כשחושך הלילה מגן עלינו,

ובינתיים נחכה לחום היום.

נבוא רעבים-שבעים, נבוא אוהבים-זועמים,

נבוא אילמים עד כדי בולמוס של צעקות.

ה.

אמרו שאנחנו פולשים. אם כך נפלוש

רחוק יותר מכל מה שחשבנו לפלוש,

נפלוש אל תוך גופם של המפנים,

אל תוך מחשבותיהם, נפלוש

אל השירים, אל המילים,

נפלוש אל חדרי השירותים הרבים,

המרווחים, בביתו של הקיסר.

ו.

והשוטרים מורגלים בְּמגע גוף בְּגוף,

בְּאחיזת ידי מפגינים, בְּהרמת הבשר

מן האדמה לאוויר, בְּהשלכתו

אל פי ניידת פעורה.

ואנחנו מבקשים להתנגד ולומדים שיעורים

במגע הבשר, אוחזים ידיים בשורה מול ניידת

לעוצרה, ואחר כך נאחזים בכוח הכבידה

בישיבה על האספלט בלב הצומת, מחשבים

מי יכנע ראשון, נהג האוטובוס שמולנו, אנחנו

או כוח הכבידה.

ז.

– ואם נזמין את הקיסר שיגור עמנו

בשיכונים, שיעמוד עמנו מול השוטרים,

שימַתחו ידיו באחיזתם ויכאבו רגליו

כשיושלך אלֵי ניידת, אולי יבין?

– ותאמין שיבוא הקיסר? עדיין תאמין?

אולי כסאו בוער, אך יועציו אומרים לו

שכסאו זוהר, שלבו הוא שבוער.