המהפכה של תקוה לוי

אפשר להתייחס לדמוקרטיה בחינוך כיצירת בתי ספר מחוץ למערכת הציבורית, בתי ספר סלקטיביים מעין פרטיים במימון ציבורי שהכניסה אליהם מותנית בהשתייכות למעמד הבינוני-גבוה, בתי ספר שהמרכיב הדמוקרטי שלהם בא לידי ביטוי בניהול הפנימי של בתי הספר הללו. דרך אחרת לקשור בין דמוקרטיה, חינוך ושוויון הזדמנויות היא לכתת את רגליך למקומות כערערה ושדרות, ולארגן קבוצות הורים קשי יום שייאבקו נגד מערכות ביורוקרטיות המורגלות בהתעלמות מהם, למען מערכת חינוך ציבורית ראויה ושוויונית עבור ילדיהם; להעניק למושג השגור הרטורי והריק "העצמה" ביטוי מעשי קונקרטי בהקמת ועד הורים למאבק נגד הפרטה של בית ספר ציבורי; להתעקש, בניגוד לדעת "מומחי חינוך", שילדיך אינם פחות מוצלחים וראויים מילדים החיים בשכונות מבוססות במרכז הארץ, ולהצהיר, על אף התנגדותם של פקידי הממלכה, שתעודת בגרות אינה הישג אקסקלוסיבי שילדיך צריכים להיות מודרים ממנו.

מזה כ-25 שנים תקוה לוי מנהלת את עמותת הל"ה: הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות פיתוח – ארגון שנוסד על ידי הורים, סטודנטים, מחנכים ואנשי רוח, בין היתר ד"ר שלמה סבירסקי, ד"ר מאיר עמור, אילנה שמאי, עו"ד יעקב אלעזר ואחרים, ויוצק לקלישאה החבוטה "שוויון הזדמנויות" תוכן המשקם את המשמעות הערכית של הביטוי. תוכן זה מגולם בעבודה יום-יומית עיקשת רבת שנים של תקוה לוי וחברות וחברי הארגון לאורך שנים, שיצרה שינוי משמעותי בחייהם של אלפי משפחות, הורים וילדים, בקרית מלאכי, חצור הגלילית, שכונת דורה בנתניה, שכונת הקטמונים בירושלים, שכונת התקווה בתל אביב, ג'לג'וליה וערערה, שלמדו להכיר בזכותם השווה לחינוך ולהיאבק עבורה באופן קולקטיבי.

בתקופה שבה סגרגציה לימודית ומעמדית הפכה לעקרון המארגן של מערכת החינוך, סגרגציה של כיתות, מגמות ובתי ספר ייחודיים על בסיס מעמד חברתי ואמצעים כלכליים, תקוה לוי, העובדים ומתנדבי העמותה פועלים בכיוון ההפוך של שילוב חינוכי. הם יצרו מהפכה בהתייחסות מערכת החינוך לילדות וילדי החינוך המיוחד, במאבק נגד מדיניות שרירותית רבת שנים של מנהלים וועדות השמה שהיגלו באופן סיטוני וללא הליך הוגן תלמידים רגילים לחלוטין, חלקם המכריע ילדים מזרחים וילדים ממוצא אתיופי משכונות ועיירות פיתוח, וילדים ערבים, למסגרות החינוך המיוחד – הגליה שנועדה להשיג שקט תעשייתי בכיתותיהם.

האקטיביזם של תקוה לוי, בניגוד לאקטיביזם המאפיין את המחאה החברתית בשנה האחרונה, אינו מצטמצם לזירה החברתית; על פי התפיסה הערכית שמנחה את פעילותה מזה שנים רבות כפמיניסטית מזרחית וכשותפה במאבקים למען השלום, מאבק לצדק מעמדי, צדק אתני, צדק לאומי וצדק מגדרי, אינם ניתנים לחלוקה והפרדה, הם חלק ממאבקה הכולל לחברה מתוקנת.

פורסם בסוף השבוע במוסף של עיתון "העיר", המוקדש ל-50 האנשים המשפיעים ביותר על החינוך בישראל