"ישראלי זה חייל במדים וכומתה"

בחיי שלא רציתי להיות נודניקית, רק רציתי לקחת חלק ביום כל כך מרגש בחייה של בתי. הרהורים וערעורים על היום הראשון בבית הספר בחיקו של אחד, ישראלי
יוספה טביב כליף

אתמול נכנסה בתי הבכורה לחטיבה הצעירה (חט"צ) באחד מבתי הספר בעיר מרכזית בישראל. הכניסה הייתה לפי כל הכללים המקובלים: בכי, התרגשות והידבקות קורעת לב לרגל של אמא. אך למרות ההתרגשות הרבה שאחזה בה, וגם בי, ועל אף ההמולה המאפיינת את היום הראשון, לא יכולתי שלא לסרוק במהירות את המרחב החדש אליו "נקלענו": המבנים, הכיתות, המורות (יש רק מורֶה אחד בכל בית הספר), החברים, ההורים, מי הגיע עם מי, מי הגיעה עם מה, במה כולם לבושים, מי נמצא וגם – מי לא. מעין Tool kit סוציולוגי מוכן לשליפה, אם תרצו.

בשמונה ורבע התחיל טקס קבלת הפנים לילדי החטיבה הצעירה ולילדי כיתה א'. הגננות והמורות היו מאוד נחמדות, אדיבות, חגיגיות במיוחד, מפזרות לכל עבר: "ברוכים הבאים בשערי בית ספרנו". אני חייכתי בחזרה, מחפשת ענף של ביטחון להיתלות עליו, נחמדה יותר מתמיד. וכך היה מספר רגעים ארוכים. עד שהגיע ההוא. נו, זה שיושב בדרך כלל על הכתף השמאלית. הנודניק. "נתקע" לי ממש באמצע החיוך. ואז כל מה שעלה לי בראש היה להגיד לה, לבתי: כן, ברוכה הבאה אִינדיד. ברוכה הבאה לעולמו של אי-השוויון (לא שהוא לא היה קיים קודם, אלא שכעת יש לה כבר איזה מסוגלות קוגניטיבית לתפוס חלקים ממנו); ברוכה הבאה לעולמנו הממוגדר והממושטר.

גם הוא היה קיים קודם, יש משהו במסה האדירה של תלמידות עטורות תיקי נסיכות, ורודים לעייפה ומסמאי עיניים מרוב נצנוצים (כולל תיקה המסנוור במיוחד של בתי), ושל תלמידים בצבע כחול משובצים בסופרמן ובאטמן ושאר מיני גיבורי על, שפשוט "עושה את העבודה"; כן, כן, ברוכה הבאה לעולם שבו לומדים רק חלקים מההיסטוריה ומהספרות. אחרי הכול, ואחרי 64 שנים, לא כולם הצליחו לבקוע את המעטפת הנוקשה של תוכנית הלימודים, ולהשתחל פנימה. וכך הוא צלף בי לכמה רגעים.

אבל אז שוב חייכו אליי מכל עבר ומיד התעשתתי: מה יש לך? שאלתי את עצמי בכעס. להעמיס כל כך הרבה דברים, בנוסף לתיקה הכבד, על כתפיה של ילדה בת חמש? מה לכל השדים והרוחות את חושבת לעצמך? שעכשיו זה הזמן המתאים? בדיוק באמצע הטקס כשכולם מתרגשים? בדיוק בזמן שכולם בוכים, נדבקים אחד אחרי השני להוריהם, אוחזים בהם כאילו היו קרש הצלה בים סוער? מה אשמה הילדה שאמא שלה בחרה ללמוד סוציולוגיה של החינוך? בגלל זה עכשיו היא צריכה לפקוח עיניה ולזקוף אוזניה ביתר שאת? מה עם לזרום עם הזרם (הממלכתי נגיד)? ואם כבר עכשיו אני אפרק לה "הנחות יסוד ואקסיומות" על העולם – על מה היא תכתוב כשתהיה גדולה? נגיד באוניברסיטה? אז שתקתי.

האמת, הנה אני מודה: התרגשתי. בסדר, בסדר, תפסתם אותי – ירדה לי דמעה או שתיים. מודה. ואני ממש לא צינית. כשהחלו השירים ("השנה הבאה"; "איך אדע?"; "שלום כיתה א'" ואחרים) והילדים עברו בתוך שער מעוטר פרחים, הלב שלי החסיר פעימה. טקסים. מרגש. אין מה לעשות. יש להם חשיבות ותפקיד אחרי הכול, חרף היותם מצע מגרה לביקורתיות. מחאתי כפיים. אפילו מלמלתי איזה שורה-שתיים. עד שנגמר הטקס וחזרנו לכיתות. כלומר, עד שבדרך לכיתה שלה ראיתי את ציור הקיר הבא:

וואלה, מודה שהופתעתי. אני רצינית – בחיי שהציור הזה הפתיע אותי. טלית, תפילין, כיפה ובגדים צנועים זה ישראלי? רגע, מעניין למה זה הופך אותי? אותנו? ללא ישראלים? אנטי-ישראלים? אנטישמיים? איזה מסר מוזר. מילא יהודי מניח טלית ותפילין, וגם אז… אבל ישראלי? רגע, רגע, מעניין למה זה הופך את הערבים אזרחי המדינה? למרות שחלקם הולכים צנוע. נו, עדיף קריטריון אחד ביד מכמה על העץ. מהציור הבא, יחד עם זאת, כבר לא הופתעתי.

הסימבול של החייל הלוחם כל כך מושרש בתרבות הישראלית, עד כדי כך שעם השנים הוא הפך לנייר לקמוס למדידת אזרחות ראויה ולסלקטור במועדון הכניסה לישראל 2012. ועדיין זה מפתיע. מפתיע שאנחנו כל כך שבויים בתפיסות לאומיות ומיליטריסטיות בלי שמץ של ביקורתיות. באמת שחשבתי שהתקדמנו מעט.

נחמה מועטה מצאתי דווקא בציור הבא:

טוב, התנחמתי זה מילה גדולה מדי. אבל היה משהו בשימוש בזמן עבר שעבד עליי לכמה רגעים. ישראלי היה אחד עם סנדלים וכובע טמבל? אז מה לכל השדים והרוחות היו ההורים שלי אז? אה, עולים. אוקי, הבנתי. לא צריך לצעוק. בסדר. ומה עם כל "האחרים"? כל אלה שלא הולכים לצבא, ולא מניחים תפילין וגם לא חבשו כובע טמבל מימיהם. איפה שמים אותם?

בחיי שלא רציתי להיות נודניקית, רק רציתי לקחת חלק ביום כל כך מרגש בחייה של בתי. מה היה רע בציורים שמדברים על שוויון או פלורליזם, על קבלה וכבוד, סובלנות וסבלנות, ערכים אקולוגיים, שוויון מגדרי, משהו… מעכשיו זה חיוני לתקוע לה אקדח לרקה (או אקדח לרכה אם תרצו)? ותאמינו לי, אין לי דבר וחצי דבר נגד בית הספר או נגד המורות שבאמת עושות עבודה יוצאת מן הכלל. אני בטח לא הייתי שורדת שם ולו יום אחד. אם יש בי אי-נוחות הרי שהיא מופנית כלפי התרבות בה אנו חיים, זו שהשתרשה לה כאן בנחת, בלי מפריע, נטולת ביקורתיות, זו שעיניה פקוחות לרווחה בכל הקשור לנפשם של הילדים (איך הם יתקבלו ומי יהיו חברים שלהם, ומי הגננת ועוד) אך עצומות לכל השאר, מבלי להבין שיש קשר ישר וחד-משמעי בין השניים.

הכותבת היא דוקטורנטית בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, יו"ר תנועת אחותי למען נשים בישראל ואמא לשניים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חן משגב

    יוספה יקירתי, האם יש לזה קשר להערה שכתבתי על התמונה של הילדים הולכים לבית ספר? (ההערה לגבי הצבעים בהם הם היו לבושים…). בכל מקרה מאמר נוגע ללב, תודה.

  2. מיכל אסא-ענבר

    יקירתי,

    קראתי בעניין רב את הדברים וכמה עניינים קפצו לראשי:
    ראשית, ברוכה הבאה אל העולם האמיתי. זה שבו התנגשויות בין לימודי הסוציולוגיה לבין קניית הברבי לביתך הופכים לעניין שבשגרה (וכרגיל הברבי מנצחת, או הספיידרמן או כל תחליף אחר). אני קוראת לו העולם האמיתי, משום שרק בביה"ס (אולי גם קצת בגן החובה) מתחילים להרגיש את "המדינה" או החברה בתוך הפעולות הפרטיות שלנו. הו אז אנחנו נדרשים להתמודד עם הדיסוננס של תיאוריות ביקורתיות מחד ומציאות מקובעת, אוטומטית, "טבעית" מנגד. זה הרגע בו אנחנו מעמתים ומאמתים את כל הדברים שכתובים היטב במחברות שלנו מה-BA וה-MA עם היומיום. רגע כלל וכלל לא פשוט שהולך ונערם.
    שנית, נדמה לי שהדברים שלך מוותרים מדי. התרבות, שאליה את מפנה את רוב הטענות, נישאת – כמו שאת יודעת היטב – בגופן, במילותיהן, בשיריהן, בחייהן של אותן מורות ולכן נראה לי שגוי להפריד בין הדברים. יתרה מכך – הפנייה אל התרבות יש בה משהו מסרס שכן איך אפשר לפעול אל מול דבר גדול ואמורפי שכזה. לעומת זאת, הפנייה אל המורות, המנהלת, ההורים, הגננת (כפי שעשית כבר, אני יודעת) – הם האמצעי לשנות. הנה דוגמה ממני (http://www.pickpook.org/oldsite/17michal.htm)
    שלישית, היתה זו מורה משותפת שאמרה לנו – לפעמים צריך לבסס את החוקים או המסגרת כדי שנוכל אח"כ לשבור אותם. אז אולי זה לא פותר את הדיסוננס, אבל בהחלט קצת מקל עליו…
    ולבסוף, משהו מאתמול, כשהלכתי לשוחח עם המורים שהעברתי להם את הסדנה על המגדר בשנה שעברה. נפגשתי איתם כדי להבין האם ובאיזה אופן משחק המגדר משהו בחייהם, בחיי הכיתה, התלמידים, מאז הסדנה. התשובה קצת מורכבת. לכאורה – לא. אבל בעצם, מרגע שראו אותי, פתאום נזכרו בכמה דברים שיכלו לעשות אחרת (למשל למנות לקישוט הכיתה צוות מעורב של בנים ובנות ולא רק של בנות). אבל בסיום הפגישה, שאל אותי ראש הצוות – אולי האדם הפתוח והאינטליגנטי ביותר בצוות – "אבל אני באמת לא מבין, בשביל מה צריך את זה?" הבחירה, עניתי, היא העניין כאן. הילדה שתוכל לבחור להשתתף בטורניר הכדורגל בהפסקה והילד שלא יעלב כי קראו לו הומו אחרי שהעדיף את שיחות הבנות על פני אלו של הבנים. אבל בהיותי חולה במחלת התשובה-הטובה-יומיים-אחרי, הרי שהייתי צריכה לענות: השינוי. בדיוק כשם שאתם בחרתם להיות מורים, בשביל לעורר שינוי, לעשות דבר מה משמעותי, כך באה החשיבה החדשה הזו, השפה הלא מוכרת, ומנסה לעורר שינוי בכל מה שהוא קבוע ומקובע. ומשום כך כה חשוב להמשיך ולהיות נודניקים, ולהאיר ולהעיר ולזרוע שינויים קטנים היכן שרק אפשר.

  3. סמולן

    – היא מי שכותבת "ארגז כלים של מדעי החברה", אך ורק באנגלית. לא כי היא סוכנת של קולוניאליזם, אלא בגלל משהו אחר.

    – היא מי שלא מבינה שהישראלי ש"היה" פה פעם הוא עוגן שאליו ניתן לקשור בדיוק את ההכפשות היקרות לליבה.

    – היא מי שלא מבינה שהישראלי ש"גם" מתפלל – ולא "בעיקר" מתפלל – הוא מזרחי מסורתי ובשום אופן לא חרדי-ליטאי.

    – ובעיקר, היא מקפידה להתלונן, ולהאמין באקדמיה. ללא מצרים.

  4. דןש

    לצערי אנו הולכים ומאבדים או חס וחלילה כבר אבדנו את הישראלי בעל הערכים האנושיים/חברתיים ל"יצור" (קשה לי לכנותו כישראלי)השם מבטחו באל עליון. "יצור", שבעקבות "הבטחת אלוהה" שם את החייל בראש סולם הערכים (ראה תקציב הבטחון לעומת יתר התקציבים)והפך אותו משומר המדינה (צה"ל)לשליט ומונע זכויות ממיעוט ההולך וגדל.
    עדין לא מאוחר לחזור לישראלי הישן – כל עוד לא השלמנואת התוכניות המגלומניות, שתבאנה את המדינה אל עברי פי פחת – עד כדי חיסולה

  5. אלון לקח

    הישראלי האידאלי (ובמידה רבה הטיפוסי) בימינו הוא חייל במדים, שבחופשה לובש מכנסיים קצרים, החובש כיפה או כובע טמבל בהתאם לנסיבות, מניח תפילין ומתפלל, ובעיקר מתעלל בפלסטינים (כשהוא מתפנה מצפיה בזבל טלוויזיוני כ"השרדות", "האח הגדול", "כוכב נולד", וכדומה.

  6. דנה ג.פלג

    בני לומד באחד מבתי הספר הפחות לאומניים שיש בסביבה (אין ולא היו על קירותיה מעולם ציורים כאלה או אחרים שעוסקים בנושאים דומים, לכל היותר דגלים) ואני עדיין מתעצבנת: ממפת הארץ שאין בה שום זכר לקו הירוק, מתמונות הרמטכ"ל, הנשיא וראש הממשלה הנתעבות (התמונות) והנתעבים (האנשים) עליי, מהאופן בו מלמדים את החגים (בני בהיותו בגן: "אמא, בחנוכה יש את היוונים, בפורים את המן בפסח את המצרים ונגד מי אנחנו בשבועות?"). זה מאוד קשה, כי בעצם זה מתווה את המיינסטרים ואת, עם כל שאלה או ערעור שאת מעלה, נתפסת כחריגה, כעושת צרות וכן הלאה. לא פשוט, יקירה.
    מצד שני, אחרי שלוש שנים במערכת, אני יכולה לומר לך בוודאות: אם תשאלי אותה שאלות ביקורתיות (האם באמת כל הישראלים לובשים טלית ותפילין? ומה עם ישראליות? וכן הלאה) ותספרי לה את הגרסה שלך (ביום העצמאות סיפרתי לבועז על הנכבה), תגדלי ילדה דעתנית וביקורתית, שאולי אפילו תערער על דברייך-שלך מדי פעם. בעצם, יש לי הרגשה שאת כבר יודעת את זה… בהצלחה!

  7. מאור

    מתי תקציב הביטחון, כחלק מהתמ"ג, היה קטן מכיום? (רק לפני 66')
    מתי לחיילי צה"ל ומפקדיו היה סטטוס נמוך מכיום? (מעולם)
    מתי צה"ל לא נלחם בערבים?
    מתי המשטרה לא פיזרה הפגנות?
    האם אירועי אוקטובר 2000 גרועים במשהו מטבח כפר קאסם? מיום האדמה המקורי?המצב לא טוב- אך הוא טוב מאי פעם בעשורים האחרונים. אפשר לטעון שבעבר היינו חברה סולידרית יותר כלפי פנים (וגם לכך תימני כינרת ואמיל גרינצוייג ז"ל אולי יתנגדו), אבל למה להמשיך לספר את השקר של האליטה האשכנזית הישנה על כמה היא היתה מלאה ערכים אנושיים?!

  8. דןש

    מדוע להעלות באוב את השד העדתי. הישוב הישן כלל את כלל העדות ופעל ביחד על מנת להקים ולקדם את המדינה. בצה"ל כאשר עדין היה צה"ל, שרתו מכל העדות והזרמים. חבל שאנשים כמותך מנגנים על המוטיב העדתי ומבכים את מוצאם. צא מהדכדוך והרגש ופעל כשווה בן שווים – אף אחד אינו מונע ממך לעשות זאת.

  9. מאור

    ואני שלם איתו לגמרי.
    הביקורת שלי על הממסד של "היישוב העברי" בסביבות הקמת המדינה(שהיה, מה לעשות, אשכנזי) היא לא על בסיס עדתי אלא על בסיס פעולותיו. היו לו הרבה הישגים, אך גם הרבה טעויות וכשלונות. יש תחומים שצריך לשחזר, ויש תחומים שטוב שהשתפרנו בהם. למשל, ישראל פחות מיליטריסטית מאי פעם, וטוב שכך.

  10. פריץ היקה הצפונבוני

    לפי מיטב זכרוני (יליד 1931) בתקופת טרום המדינה ,..הישוב הישן" היו החרדים מתנגדי הציונות המדינית ראו בה חטא כלפי שמיא והם בעקרון לא לקחו חלק בבנין המדינה להוציא קבוצה קטנה של:,,פועלי אגודת ישראל" שהיו מהם שהלכו להתישבות חקלאית.

  11. אפרת

    ואני רוצה לדעת איפה הבנות והנשים. האם אנחנו לא ישראליות?

  12. יואל

    כאחת שמתעסקת בנושא, מדוע את מרשה לאנשים זרים ובינוניים לטחון לביתך היקרה את השכל, לבלבל אותה עם זהויות חיצוניות ודרישות מוגזמות ומפוקפקות, להגיד לה שהיא לא מספיק טובה ושהיא אשמה, ולא לגלות כלפיה (סליחה על הביטוי) אהבה.
    ד"ר, צאי וחפשי בית חינוך אלטרנטיבי חופשי.
    ואם לא תמצאי משהו לרוחך, גדלי את ביתך בעצמך. "מערכת" חינוך היא הדבר הכי גרוע שילד יכול לפגוש.
    מאחל לך ולביתך שמחה, לימוד, משמעות וגדילה

  13. בטי

    לכן היא הולכת לבית ספר רגיל. למרות שאני מזדהה מאוד עם החוויה שמתארת יוספה (למרות שאצלינו זה לא כ"כ בוטה, המסרים הללו נוכחים כל הזמן), ואני מסרבת לעמוד מהצד ולא לבטא דעה או להתנגד להמהלכים מסויימים והיו מקרים שאפילו השפענו בקטנה (יחד עם עוד הורים).
    אני לא רוצה שהבת שלי תגדל בשוליים, אני רוצה שהיא תהיה המיינסטרים.

  14. ג. אביבי

    לטעמי, אלון לקח תיאר את הישראלי הכי קרוב למציאות. במבט לתקופות המוקדמות של ההוויה הישראלית, גם ההוא עם הסנדלים, מכנסי הזלמן וכובע הטמבל (=הישראלי הישן) היה במהותו חיל ישראלי במדים. הוא לא היה שום דבר שמנסים ליחס לו כעת, מלבד צבר אשכנזי שחצן וגזען שרק התחזה חברה'מן שובב ומרושל (הסוואה חיצונית לכיזוב התודעה). לא לחינם מעצבי דמותו (דוש, זאב, קישון) כינוהו בשם 'שרוליק'. הדמות הזאת עוצבה ע"פ הדגם של אנשי הפלמ"ח, שעליהם חינכו דורות להאמין בטוהר הנשק וההומניות הנשפכת מהם לכל עבר. לאמיתו של דבר שרוליק הפלמ"חניק לשעבר היה זה שגרש מאות אלפי פלסטינים מאדמתם תוך מעשי טבח, סדיזם, אונס וביזה לרוב. כל זה, כשהוא לבוש מרושל (שמזכיר את ה'זלמן' והסנדלים) וחבוש כובע טמבל או גרב.
    מי שמבכה את הישראלי "הישן" (טרום 67 או 48) שרצוי לחזור אליו, בעצם מבכה על התקופה בה דיכוי המזרחים והערבים נעשה ללא כל ציוץ מצד המדוכאים. זאת תקופה בה לא היה ערעור בשיח הציבורי על מעמדו ה"מוסרי" ו"גבורתו" של יפה הבלורית ונועל הסנדלים – בנם של ה"חלוצים" האשכנזים.

  15. עדי

    סליחה על ההתבטאות הזו, אך בעיניי זו נודניקיות לשמה. היכולת הזו לחפש את הרע בכל דבר. לא יודעת אם הייתי מקשטת כך את בית ספרי כמנהלת, אך אין לי ספק שהרעיון שעומד מסביב הוא חיובי, חינוכי, מתאר סוגים שונים של ישראלים ומבטא יכולת הכלה של המגוון. ההתמקדות ברע שבאחר הוא זה שיחרב לנו את המדינה. למה?? למה לחפש איפה הערמומיות, השקר, הצביעות שבתמימות הזו בכח?
    הלוואי ותקחו זאת לתשומת לבכם.
    כל טוב לך, לכל עם ישראל ולכלל אזרחי ישראל.