• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הערס הישראלי כתמונת הנגטיב

בין סממית ביתן לסימה ביטון: הדיון הסוער על ערסים ברשת הזכיר לנו את הגיליון המעניין של "הכיוון מזרח" מ-2006 שעסק בערסים ופרחות. בחרנו מתוכו את המאמר "גרוטסקה אותנטית – ערסים ופרחות בתרבות הישראלית"
יובל עברי

סממית ביתן היא סטודנטית למשפטים שמתעניינת בפיזיקה, חברה בחדר כושר אופנתי וגרה בתל-אביב. אה-מה-מה, לעברית הגבוהה והמוקפדת שלה חודר מדי-פעם דיבור של פרחה. היא כמובן מנסה להסתיר את המעידות הלשוניות, אולם החבר שלה חושד. לאחר בדיקת תעודת-הזהות חששותיו מתאמתים: סממית ביתן היא סימה ביטון, והיא מעולם לא למדה באוניברסיטה. זהו סיפור המסגרת של אחד המערכונים של נאור ציון שמתמקדים בדמות הערס והפרחה. בהמשך המערכון נחשפת סימה ביטון "האמיתית" שמתחילה לצעוק בקולניות וחוזרת לדיבור הפרחי שניסתה כל-כך לכלוא ולהדחיק. החבר נאור ציון ממלמל לעצמו ולכולנו "הנה זה מתחיל לצאת", כאילו היה זה רק עניין של זמן. סצינת הסיום מלווה את נאור ציון שצועק "את סימה ביטון! את סימה ביטון!", לקול צחוקו הרועם של הקהל.

מושגי ה"ערס" וה"פרחה" משמשים כלי למיון ולקטלוג של זהויות. הם מתייגים קבוצה רחבה של אנשים תחת הגדרה מצומצמת, סטריאוטיפית וכוללנית, שממקמת אותם בתחתית מדרג אתני, מעמדי וחברתי. דמויותיהם של הערס והפרחה מעסיקות מזה שנים רבות את עולם התרבות הישראלי ואת מרחב השיח שאופף אותו. דמותם מככבת בסרטים, בתוכניות טלוויזיה, בספרים ובשירים. כוכבי תעשיית הבידור הישראלית חבים להם את פריצתה הגדולה בעשורים האחרונים: שלום אסייג, נאור ציון, צביקה הדר, אורנה בנאי ואחרים בנו סביבם קריירה מצליחה. מחקרים אקדמיים רבים מראים כיצד ייצוגיהם הסטריאוטיפיים של הערס והפרחה הִבְנתה את הזהות המזרחית כפרימיטיבית וכנחותה אל מול דמות הצבר האשכנזי. בספרות המזרחית דמותם הפכה לסמל למאבק מזרחי, אקט של התנגדות דרך ניסיון לכונן מחדש את השפה ואת הייצוג. ה"ערס" וה"פרחה" חיים ובועטים, בכל רבדי התרבות הישראלית.

חוקרי תרבות (כמו פוּקוֹ, פאנון ובאטלר) הראו כיצד השפה מייצרת קטגוריות המארגנות את העולם ויוצרות תנאים להשתייכות ולבידול, וכיצד מערך משמעויות זה מעצב את המציאות. השפה מגדירה ומתחמת, מאפשרת מיון, שליטה ובניית מערך משמעויות מובנה ואחיד. אולם לצד מערכת הלשון הרשמית הממיינת והמסדרת, קיימת מערכת לשון לא פורמלית, דינמית ומשתנה, שאינה כפופה לכללי הלשון התקנית. זירה לשונית זו רוויה במאבקים סמויים וגלויים; היא חותרת תחת הקטגוריות של השפה התקנית ומערערת על קיומה האוטונומי והטהור. היא פורעת את הסדר ומייצרת עולם מרובה משמעויות, פועלת באזורי הגבול, בשוליים הלא ממושגים של השפה התקנית. היא מקצינה, מזהמת ומעוותת את מושגיה ה"טבעיים" וה"תקניים" וחושפת את ההכלאות הקיימות בה.

דמויות הערס והפרחה פועלות בתפר שבין השפות, פורמות את קווי התיחום שבין השפה התקנית לשפה הלא-תקנית ומערערות את החלוקה המטוהרת שביניהן. באמצעות השתהות בקו התפר הזה ודרך בחינת הייצוגים של הערס והפרחה בתרבות הישראלית, ניתן לזהות אתר דינמי וחסר יציבות שאינו מתמיין בתוך שפת הזהויות הלאומית. אתר זה מערער את החלוקות הבינאריות בין מסורת למודרנה, בין גבריות לנשיות ובין מזרח למערב – חלוקות המעצבות את הנרטיב הלאומי השלם והאחיד.

* * *

הסרט "שלאגר" (1979) של אסי דיין הוא ללא ספק נקודת-פתיחה ראויה. "שיר הפרחה", ששרה עפרה חזה למילותיו של אסי דיין, חושף את המתחים הבלתי-פתורים המגולמים בדמותה של הפרחה. היא מצוירת כבחורה דעתנית, אינדיבידואליסטית וזורמת, שלא דופקת חשבון לאף אחד. אין לה מחויבות למקום או לשפה, היא חולמת על מאהב מהסרטים ומוכנה להמריא אתו לעננים. תחושת השחרור והחופש משתנה ומבויתת בבית אחד של השיר: "פעם כשיהיה לי זמן להיות גדולה / פעם תיגמר המסיבה. / כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן, / בעל לדוגמא ואלף כיווני עשן". זהו סימון של קו-התפר, הרגע שבו נפער הפער בין הייצוגים: הייצוג של הפרחה כמשוחררת וזורמת שאינה מחויבת לגבר אחד, מתנגש עם ייצוגה כמי שמגיעה מבית שמרני, מסורתי ופטריארכלי. דמות הפרחה מדומיינת בשיר של אסי דיין כנטולת עבר או הקשר היסטורי, אבל עם עתיד ברור ושיוך גיאוגרפי מדויק.

גם המילה "שחורדינית", המזוהה עם הפרחיות, היא מילת כלאיים החושפת בעָצמה את קו-התפר בשפה ובייצוג. היא משלבת בין השחור לבלונד, בין החיקוי למקור, בין הקצוות לשורשים. המילה שחורדינית מדגישה את השורש, ה"מקור" השחור, שלא ניתן להעלים, להסתיר או לטשטש. במילה זו מקופל התסכול (או אנחת-הרווחה, תלוי בנקודת-המבט), על חוסר-היכולת להשתנות, להינתק מהתיוג, לאמץ זהות אחרת.

דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה הגדירו במילון העולמי לעברית מדוברת את הפרחה כאישה המונית, זולה וצעקנית. בשנות ה־60 וה־70 איימה דמות הפרחה על האתוס הסוציאליסטי שלאורו דמיינה החברה בישראל את עצמה. הפרחה סימלה את המראה הסלוני, המגונדר והארוטי אל מול האתוס הציוני של צניעות ואחידות. היא גילמה בתוכה את האמביוולנטיות של הציונות בין המזרח והמערב. דמותה במסגרת התרבות הישראלית הטרימה את התרבות הצרכנית וכלכלת הגוף שמציפה את החברה הישראלית בשנים האחרונות; "הפרֵחיוּת" היא סמל עכשווי לתרבות ההמונים הצרכנית. המעבר בין התקופות יצר קו-תפר בין הפרֵחיוּת החדשה לבין הפרחה המסורתית. השחורדינית מסמנת את קו-הגבול המפריד בין הפרחה החדשה, שהיא חלק מכלכלת הבידור והמותגים, "קרבן-האופנה" שניזונה מהעולם הקפיטליסטי, לבין הפרחה הישנה והמסורתית, שרוצה להפוך לחלק מהתרבות הישראלית החדשה אך שורשיה מכשילים אותה.

סצנת-המועדונים הישראלית מדגישה קווי תיחום ברורים וחד-משמעיים בין קטגוריות הזהות הללו. מועדונים נמדדים לפי כמות הערסים והפרחות הפוקדים אותם, וסלקטורים מקטלגים את הערסים והפרחות לפי מראה, שפה והתנהגות, וחורצים מי "בפנים" ומי "בחוץ". עובדיה, גיבור ספרו של דודו בוסי "אימא מתגעגעת למילים" (2006) מתעמת עם זהותו המזרחית כאשר הוא מזוהה כערס במועדון תל-אביבי. שנים של ניסיון למחוק את זהותו המזרחית על-ידי חיבור לפרקטיקות קולקטיביות "ישראליות" (השומר הצעיר, קצין ביחידה מובחרת), מתמוססות אל מול הסלקטור שמדיר אותו מהמועדון: "זו הייתה טלטלה חזקה כל-כך, ממש תחושת אובדן. בצבא אני חייל וקצין מצטיין, מורעל שלמד ממפקדיו ומלמד את חייליו את הסיסמה החבוטה 'אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד'. ראש גדול שמתנדב למשימות מסוכנות בלי להניד עפעף. קצין מוערך שקבר בתחילת השבוע שמונה חיילים אהובים. וכאן, באזרחות, אני סתם ערס שלא ראוי אפילו להיכנס למקום בילוי. זה שבר אותי. בשביל מה אני נלחם? שאלתי את עצמי. בשביל מי אני מסכן את חיי?" גבולות המועדון מסמנים מחדש את גבולות הקולקטיב הישראלי באופן שמערער על הנרטיב הלאומי ההומוגני של כור-ההיתוך. במרחב הזה מודגשים קווי ההפרדה האתניים, הלאומיים והכלכליים שבמרחב הציבורי הרשמי (צבא, תנועות-נוער, מערכת-חינוך) מנסים לטשטש. במרחבים אלו פרקטיקת הזיהוי החיצוני, הפניית המבט או הקריאה בשם ("אַת סימה ביטון", "אין כניסה לערסים") דומיננטית בהבניית הזהות העצמית של הערסים והפרחות.

ניר, דרור אוסלנדר, 2000

הערס והפרחה מיוצגים בתרבות הישראלית בתוך אווירה של קרנבל, נשף-מסכות שאינו נגמר. הם מיוצגים בצורה פומפוזית, מוגזמת, מגוחכת. הדמויות בספרים של קובי אוז (במיוחד ב"עבריין צעצוע") מציירות עולם ביזארי וקרנבליסטי, חסר-סדר, שמפרק את חוקי ההתנהגות הפורמליסטית; ז'וז'ו חלסטרה בולט במראה מנומר ומשופע גורמטים עם רעמת שׂער מתפרצת; השמלות של "לימור" (שמשחקת אורנה בנאי) בולטות בצבעוניות ובפומפוזיות. כל אלו מדגישים את הממד התיאטרוני והמזויף בדמותם של הערס והפרחה. אולם במקביל, דמותם גם מזוהה עם אותנטיות וישירות נטולת מסכות. דוגמה טובה לכך היא ההופעה הראשונה של מרגול בטלוויזיה, בראיון בתוכנית-האירוח "סיבה למסיבה" בערוץ הראשון באמצע שנות ה־80, שהיווה בזמנו שער כניסה לקונצנזוס הישראלי. מרגלית צנעני, אז זמרת בתחילת דרכה, הוזמנה להתארח בתוכנית אצל רבקה מיכאלי בערב יום שישי. מיכאלי ניסתה להגדיר אותה בשפה מוקפדת ותקינה פוליטית, אולם צנעני קטעה אותה והגדירה את עצמה כ"זמרת-חתונות שמוכנה להופיע בכל מקום: חתונות, בר-מצוות, בריתות, מסיבות, ללא אבחנה. העיקר שמשלמים". השפה הישירה, נטולת הגינונים ו"האותנטית" של צנעני שבתה את לב הצופים. השפה הישירה (בלי החארטות) הפכה עם השנים למרכיב מרכזי בדמותם של גיבורי תרבות מקומיים כדוגמת לימור או ז'וז'ו חלסטרה. הערס והפרחה מסמנים את קו-התפר שבין גרוטסקה לאותנטיות, בין חבישת המסכה ובין הסרתה, בין אמת לבדיה.

לחלוקה המגדרית בין הערס לפרחה התווספו בשפה העברית שתי הגדרות ביניים: ערסית ופרֵח (קרובת-משפחה הציעה את האבחנה הבאה בין ערסית לפרחה: הפרחה יוצאת עם גברים, הערסית יוצאת עליהם – ותודה ללירון אוחנה על "היציאה"). מערכת היחסים בין ארבע הקטגוריות מערערת את החלוקה הבינארית בין גבריות לנשיות ומאפשרת רצף של אפשרויות מגדריות, במקום חלוקה בינארית. דנה אינטרנשיונל, זו שהפכה מפרֵח לפרחה או מערס לערסית, נעה בין כל ארבע הקטגוריות בו-זמנית ומסמנת את הנזילות שביניהן. דמותה של דנה אינטרנשיונל בתרבות העברית מערערת את מודל הגוף הגברי הציוני כפי שהוא מסמן את החלוקה המגדרית והאתנית. דמותה כטרנסקסואלית-מזרחי(ת)-ערס(ית)-פרח(ה) חושפת את הנזילות של החלוקה גבר/אישה, וגם את החלוקה פרח(ה)/ערס(ית).

הזהות הישראלית מקיימת יחסים דיאלקטיים עם הערס והפרחה. לעתים הם מוצגים כתמונת-הנגטיב שלמולה מעוצבת הזהות הישראלית השורשית וה"אמיתית". דמותם מצוירת כמזהמת את התרבות הישראלית בשפה לא-תקינה ובתרבות רדודה; היא מזוהה עם תהליך הלבנטיניזציה של התרבות העברית שמערערת על הצביון המערבי-אירופי של התרבות הרשמית. במקביל, הערס והפרחה מזוהים עם הישראלי הטיפוסי, הקולני והגס, זה שמבייש את האומה במחוזות זרים (ואירופאיים). הדיאלקטיקה הזו חושפת את הרצף שבו הישראליות מזהה את עצמה בין האירופאיות ללבנטיניות.

לסיום, אחזור לסממית ביתן, הלא היא סימה ביטון. המערכון של נאור ציון נבנה על החמקמקות של הזהות. השפה והמראה של סממית ביתן הלמו את הביוגרפיה שהיא בנתה לעצמה, עד שהמעידה הלשונית החזירה את הקול האמיתי המודחק וחשפו את ה"דמות האמיתית". הצורך בזיהוי הפרחה כדמות אותנטית נמהל בצורך להגחיך אותה על-ידי הפיכתה לדמות פיקטיבית.

התרבות הישראלית ממקמת את דמות הערס והפרחה בתפר שבין האותנטי לגרוטסקי, בין השורשי למסווה, בין המהותני למובנה. דמותם לא מתמיינת בתוך משטר הזהויות הקולקטיבי הישראלי. הערס והפרחה הם קטגוריות לא קוהרנטיות, נזילות ומקובעות בו-זמנית, שמצליחות לייצר תהליך כפול, של סימון וקיטלוג – ושל שבירה וערעור על קטגוריות מטוהרות כמו מודרניות מול מסורת, גבריות ונשיות, מזרחיוּת ומערביוּת.

הכותב הוא דוקטורנט דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב

מתוך: כתב-העת הכיוון מזרח, גיליון 16 (בימת קדם – הוצאת ספרים)

"ערסים ופרחות"

עורכים: בת-שחר גורמזאנו גורפינקל ועמרי הרצוג

עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אירית

    הביאו לי עוד מהחומר המשובח הזה! ניתוח מרהיב.
    השאלה מה קורה כשעוברים מהעיסוק בייצוגים של התופעה לעיסוק בתופעה עצמה. איפה מתחיל או נגמר הפרפורמנס? איך "לקרוא" את מה שאנו פוגשות ברחוב או בקניון? והאם כל זה צריך להיות כפוף לחוקים נוקשים של תקינות פוליטית?

  2. מאיה

    אני נתקלת בהם בכל מקום. הם שם, מאיימים, מבזים נשים, גזענים וצעקנים. לא אכפת לי מה המוצא שלהם, מה הם לובשים, מה הם מצביעים ומאיזו גלות הם הגיעו הנה. מה שמוציא אותי מדעתי היא העובדה שלא אכפת להם מאנשים אחרים, הם עוקפים בכביש, צועקים, מאיימים, אם טסתם עם ערסים אתם בוודאי זוכרים את החוויה והמוות שהם עשו לדיילות. אפשר להתיפייף ולחקור את המקורות העדתיים של הערס והפרחה, ולצטט את פוקו פעם ועוד פעם, אבל אם אני הייתי מזרחית ומישהו היה אומר שהערסים הם חלק מה*תרבות* שלי, אני הייתי נפגעת.
    אגב, המערכון החזק יותר בהופעה הזאת נגעה לערס, לא לפריחה. מדובר באתנוגרפיה משעשעת, שמי שמעוניין לצפות בה, זמינה ביוטיוב:
    http://youtu.be/VDEilu6BgMk

  3. אלדד לוי

    הניתוח ההיסטורי בדמות הרחה והערס נעצרים לא במקום. חבל שהכותב לא מרחיב על הבובלילים נגד הפרידמנים – המפגש התרבותי האחרון הגדול בין שני הכוחות האלה.

    ומלבד הייצוג שהוא חשוב ומעניין – מה עם העיסוק בערס כדמות עבריינית של ממש? אני חושב שהדמות של הערס המסוכן מתקבעת לאור אירועי האלימות הקשים שהחברה הישראלית חווה לאחרונה (תאונות פגע וברח, דקירות וכו') הדמות של הערס (לא לא- בצדק) מתקבעת כאסונה החברתי של המדינה.
    עוד בעניין – מה בדבר הערבוב שבין תרבות מזרחית גבוהה לבין תרבות מזרחית נמוכה?

  4. אלי

    המאפיין הגדול ביותר של ערס ופריחה הוא היותם בורים וולגרים ופרמיטיבים.
    אפשר לכבס את המילים ככל שנרצה אבל אנו בני עדות המזרח עוד לא הצלחנו לצאת מתוך גטאות האלימות כלפי נשים ובין גברים לבין עצמם.

  5. סמדר לביא

    תודה מהגולה הדווייה. סמדר.

  6. כלומי

    הארס והפרחה הם כל מה שהופך את החיים בא"י לבלתי נסבלים, ממיתים,מלאי הונאה כעמוד שדרה של פשע בצמרת ובאזובי הקיר,ובעיקר בעיקר חיים נטולי מודעות לאוון ולניוון הפושה בכל שדרותיה עד לשמד.
    דרך אגב אין סתירה בין קצין צה"ל הקובר חייליו לבין התופעה האומללה של יודוניצי בור, צייתן ופטריוט סומא.
    נהפוך הוא.
    בזה אתה כורת את השורש עליו אתה נסמך.

  7. גילה

    מאמרו של גבי וימן הטיב לתאר את ההתפתחות של הערס והפרחה לנאו ערס והנאו פרחה דאין להם קשר למוצא מזרחי אלאל לנקודת מוצא של ראיית עולם ותפיסת עצמי חברתי:
    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1044737

  8. ירון

    כמה מלל! כמה פלפולים משעממים ומונחים יבשים!
    בשביל להגיד מה?

    איזו תובנה אקדמית פלצנית שיש לה קיום רק בשיח הפוסט-מודרני המיותר הזה?

    לא עדיף להפנות משאבים רוחניים לאפיקים יותר ראויים?

    כמו למשל למה חוגים שונים במדעי הרוח והחברה, מבלשנות ועד סוציולוגיה עוסקים בשטויות?

  9. מאיר עמור

    תודה ליובל עברי על מאמר חכם, נבון ורגיש לשוליים. אני אומר זאת במלוא הרצינות. אך לדיון על הערס/ית פרח/ות שהם השוליים של החברה הישראלית צריך להוסיף את הדיון בליבה. בליבתה של החברה הישראלית. נכון הוא כי בשוליים יש דינמיקה. כך גם בשוליים של החברה הישראלית. אין ספק שיש חיים בשוליים. בדיוק כפי שטוענים אלה הרוכבים על אופניים. אבל השוליים האלה נאמרים בקשר לכביש. והשאלה שלי היא מדוע אין שום דיבור על הכביש הראשי של החברה הישראלית? מדוע אין מדברים במרכיב התחבורה המזהם העיקרי? נכון הוא כי מאז שנות ה-70, השוליים הישראלים שבהם חיים הערס/ים והפרח/ות הם אחד מהמרכיבים העיקריים לשינויים פוליטיים וחברתיים בישראל. אין ספק שממזרחים/ת ומערס/ים ופרח/ות יבוא השינוי החברתי בישראל. השאלה היא האם אין דינמיקה בליבה? ודאי שיש. שם יש בעיקר דינמיקה שמרנית. אבל מניחים, פעם נוספת הנחה אנתרופולוגית קולוניאליסטית, שיש לבחון רק את השוליים ולהשאיר את הליבה לעולם ללא בחינה. לא נבחנת ולא מובחנת. להשאירה פעם נוספת זוהרת, מבושמת ומתבוססת בהנחת עליונתה החברתית הלא מובססת. לו אני אשכנזי/ה מצוי/ה מה הייתי עושה לאחר קריאת המאמר? לו הייתי אשכנזי/ה מצוי/ה ומשוכנע "בעליונותו" של מיקומי ותפקידי החברתיים, הייתי נותר במקומי כפי שאני. מרוצה. אשכנזי/ה חכמ/ה היה/היתה שואלת כמה ערס/ים ופרח/ות צריך על מנת לעשות אשכנזי/ה מצוי/ה אחד/ת? האלימות הממוסדת והנקייה אינה פחות אלימה או פחות צעקנית. לאלימות זו קוראים בעברית ישראלית "איכות" (או "החברה האיכותיים") ולצעקנות הזו קוראים "תרבות ישראלית (או "מודרנה" על פי י. לונדון או סתם "תרבות טובה ואיכותית").אין שוליים בלי ליבה. אין ערס/ים ופרח/ות בלי אשכנזים/ת מצויים/ת. אלה הן הגדרות התייחסותיות. אין משמעות רבה לאחד/ת בלי השני/ה. הצד השני של פרח/ה הוא אשכנזי/ה מצוי/ה.

    1. איציק הימן

      מגיעה ממיעוט בעייתי כשלעצמו, כי רוב הרוכבים בשולי הכבישים – מאות אלפים – אינם המיעוט השבע שנמצא שם בכדי לבלות, ודווקא הוא זה הקולני. זו המחשה ברורה ומצערת לניגוד שבין תדמיות לבין המציאות, החלשים באמת בשוליים, קולם אינו נשמע.

  10. ג. אביבי

    בסרט מאחורי הסורגים של אורי ברבש (עם ארנון צדוק ומחמד בכרי, 1984) נואם המנהיג של אחת מקבוצות האסירים היהודים מול כל האסירים. הוא מדבר על "מניאק של עצמו" ו"מניאק שלהם (של/למען הנהלת בית הסוהר)". לדעתי ה"ערס" המזרחי הוא מניאק שלהם.
    דמותו של הערס המזרחי עוצבה ע"י הממסד התרבותי האשכנזי. הוא נותן לגיטימציה לדעה על פיה המזרחים הם קבוצה תרבותית/אתנית המייצרת פושעים ורואה בהם גיבורים. הערס, שבד"כ מופיע כמזרחי עממי, שפועל ספונטנית, רגשית ולא ע"פ אידיאולוגיה, אבל מפחיד גם את הממסד האשכנזי, גרם בעבר למזרחים להזדהות עם הדמות. זהו מעין תרגיל סאלח שבתי (שגולם במיומנות ע"י טופול/רווח ומופיע כגיבור מזרחי/שכונתי, אבל בסה"כ פרזיט מתבכיין לשרות חיזוק הגזענות האשכנזית). כלומר, גרם ללא מעט מזרחים להאמין שזאת דמות אמיתית של המנהיג המשחרר שלהם ודרכו היא דרכם. למעשה מי שהתנהגותו בציבוריות המזרחית מזכירה את ה"ערס" מהסרטים תוצרת אשכנז (ועליו תפרו את ההמצאה), הוא עבריין או אדם מפוקפק מוסרית. השפעתו על סביבתו הקרובה היא שלילית ודאגה לציבור העשוקים, מזרחים ואחרים, היא ממנו והלאה.
    הערס (המשווק ע"י הממסדים התרבותיים) הוא ההיפך הגמור למי שמתכננים מאבק ציבורי ממושך ואחראי, למי שפועלים מתוך תפיסה סדורה, שמציבים מטרות, שפועלים ומתארגנים ביעילות. לכן ה"ערס" הוא מניאק של ההגמוניה האשכנזית.
    באותו מובן, דמות הפרחה המזרחית מעודדת את המזרחיות לנחשלות. הפרחה, דמות שקל להזדהות אתה בשל הספונטניות ומיניותה. אבל הפרחה (שדמותה לא במקרה עוצבה ע"י אותו ממסד), לא משדרת אינטלקט, לא תחכום אלא ריקנות. אין לה קשר לפמיניזם מזרחי ולמאבק מזרחי לשוויון, אלא לניגוד המוחלט של אלה.

  11. יוגב

    ירון,

    המושג "שטויות" הוא מושג סובייקטיבי,ניתן להמשיג אותו על כל מציאות…

    באיזה דברים אתה מתעסק? האם יש סיכוי שמישהו יחשוב שאלה שטויות שאין לעולם צורך בהם??

    מי שמך ממונה על "העובר ושב" של דרכו של עולם?