הומאז' לתקוה

תקוה לוי נולדה בישראל ב-1960 להורים מעיראק וגדלה באשקלון. אביה עבד אז כפועל בתעשייה האווירית ואמה בתפירה ובניקיון. בהיותה בת 13 ערכה בבית ספרה האגודה לקידום החינוך מבחני סף, שכללו סינון פסיכומטרי בנוסף לראיון בעל פה. תקוה הייתה אחת משתי התלמידות היחידות בבית ספרה ש"עברה" את הסינון המחמיר תוך שהיא מאובחנת כ"מחוננת". בראיון עמה, סיפרה שהעובדה הזאת גרמה נחת רבה להוריה. בגיל 14 עברה תקוה ללמוד בירושלים בפנימיית התיכון היוקרתית בויאר, המסונפת לאגודה לקידום החינוך. את לימודיה התיכוניים סיימה שם ב-1978.

תקוה הייתה בעלת חשבון היסטורי ארוך, נוקב וציבורי עם בויאר – וזאת על אף שלא שררה הסכמה מוחלטת בנושא זה בינה לבין חברותיה וחבריה המזרחים שלמדו עמה שם. כך, למשל, כתבה תקוה ב-1990 במאמר שכותרתו "גנבים, מה עשיתם עם 29 הילדים האחרים?":

היד רועדת בבואי להתחשבן עם מקום שהיווה לי גם בית. אני מנסה לדלות מזיכרוני שיחה בפורום של המחזור על המקומות שמהם באנו, על הקשיים שנבעו מהעקירה שלנו מהבית, על החזרה שלנו לשם— ואין! […] מה שכן נראה בברור הן חומות הניכור שהלכו ונבנו בינינו לבין המשפחה, החברים ונוף ילדותנו [האשקלוני-מזרחי-עיראקי במקרה של תקוה]. מהר מאוד למדנו להתבייש בהורים שלנו, בשמות, בלבוש, במקום העבודה, בשפה ובבית שלהם שהיה פעם גם שלנו. האידאל שלנו היו הירושלמים שלמדו איתנו בביה"ס – הורים עשירים, בתים מרווחים, מכוניות, נסיעות לחו"ל, לבוש "גזעי" וכמובן כחולים עם עיניים בלונדיניות. הפנימייה עודדה וטיפחה אידאל זה. […] התחלנו ללמוד מעל ל-80 תלמידים במחזור וסיימנו 51. […]

ניכר שחווייתה המטלטלת במערכת החינוך הישראלית היא שדרבנה את תקוה להקדיש את מירב חייה המקצועיים לניסיון שפורה וקידומה של מערכת זו. זאת בעיקר דרך העצמתם של הורים ותלמידים באמצעות ארגון הל"ה (הורים למען חינוך) שאותו ניהלה מ-1987 ועד נשימתה האחרונה, ושחלק צנוע מארכיונו אפשר למצוא כאן. על מקומו המרכזי ביותר של הל"ה בנושאים דוגמת הקמת עמותת קדמה ובתי הספר של קדמה, בהכשרת נשים וגברים בישראל שמהווים עד היום חלק מרכזי במאבק המזרחי בישראל, אפשר לקרוא בבמות ובפרסומים אחרים (דוגמת ספרו של סמי שלום שטרית המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה (עם עובד, 2004).

מערכת החינוך היוותה את הציר המרכזי לעבודתה של תקוה. בסוף שנות ה-90 היא צולמה עם מספר מחברותיה הקרובות מבויאר בסרט התיעודי "מחוננות" (בבימויה של יוכי דדון), שיוקרן ב-10 בספטמבר בערב לכבודה של תקוה במסגרת הסדרה "מפגשים מזווית כהה" בסינמטק תל אביב. סרטה של דדון דן במספר מהשאלות שאותן העלתה ועליהן דנה תקוה במאמרה עשור קודם לכן. ב-2001 תקוה הוסיפה והסבירה עוד:

אני לא חושבת שהייתי אינטליגנטית מעל לממוצע ואף פעם לא תפשתי את עצמי כטובה יותר. נכון שהייתי תלמידה טובה, אבל תמיד הייתי שותפה לכול, לא הייתי אאוטסיידרית. הייתי בנוער העובד, במועדון השכונתי, תמיד עם חברים. הקטע של הלימודים בא לי בקלות לא בגלל שהייתי מחוננת או גאון, אלא בגלל שבבית הספר שלי, כמו בבתי ספר אחרים בשכונות ובעיירות הפיתוח, הרמה הייתה מאוד נמוכה. הגעתי לבויאר עם אנגלית שלא חרגה הרבה מעבר לאיי-­בי­-סי, וזה יצר הרבה תסכול. מתעודה שכולה עשיריות עברתי בבויאר לתעודה עם שליליים. מה שכן, אהבתי מאוד לקרוא. הייתי קוראת המון. אבא שלי דאג תמיד שיהיו אנציקלופדיות ומילונים בבית. הוא עצמו קרא כל הזמן, הוא היה מנוי על ספריית פועלים. חלק גדול מהידע שצברתי היה מהקריאה, לא מבית הספר.

ב-1982 נרשמה תקוה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. היא התמקדה בלימוד שירה עברית ופלסטינית והתעניינה בעיקר בקשר בין המשורר/ת לבין האדמה והנוף שבתוכם הוא יוצר. על המשוררות והמשוררים בהם היא עסקה ושאותם היא קראה (בשפת המקור) נמנו סמיח אל קאסם, פדואה טוקן ומחמוד דרוויש. במהלך לימודיה פגשה תקוה סטודנט בן גילה שלמד ספרות ושירה אף הוא. שמו של הסטודנט היה סמי שלום שטרית והשניים חלקו תובנות סוציו-פוליטיות – בין היתר, במפגשים בירושלים ובנווה שלום.

ראשית שנות ה-80 היוו תקופה מכרעת עבור תקוה, מעורבותה והתפתחות תודעתה הסוציו-פוליטית. עם כניסתה לאוניברסיטה היא הצטרפה לתא הסטודנטים היהודי-ערבי קמפו"ס. בניגוד למה שחושבים רבים, תקוה לא הייתה המזרחית היחידה שהייתה חברת התא וזאת בדיוק באותן שנים בהן מנחם בגין איכשהו הצליח להמציא את עצמו בציבוריות הישראלית כמרוקאי אותנטי. במהלך לימודיה הקימה תקוה – במסגרת "התוכנית לפעילי ציבור" – את פרויקט "עידוד" שפעל לקידומם של לימודים אוניברסיטאיים בקרב תלמידים יוצאי שכונות מעמד הפועלים המזרחי ויוצאי עיירות התת-פיתוח בפריפריה. מעורבות בפעילות יהודית-פלסטינית בירושלים הובילה את תקוה להצטרף לפעילויות דומות בנווה שלום. היא פגשה שם בין השאר פעילים מארגון ה"חזית המזרחית" (שפעל בעיקר בשכונת התקוה) בכללם אלה חביבה שוחט, אלי חמו ומוני יקים. תקוה תמכה בפעילות הקבוצה, עבדה כעורכת (לצידו של בני זאדה) בעיתון "פעמון בשכונות" ונמנתה על מייסדי המכללה העממית-אלטרנטיבית "תידוע". היא הייתה בה בעת פעילה קהילתית בשכונת "שטרן" בירושלים, שעל אודותיה היא כתבה ב-1990 את הרשימה "מי זה בכלל שטרן".

בתום לימודיה לתואר בוגר ניסתה תקוה להתקבל ללימודים מתקדמים ולהשתמש בחומר העצום שאותו היא אספה במהלך לימודי התואר הראשון, כדי לכתוב תזת מאסטר על שירה פלסטינית. גרשון שקד מהחוג לספרות סירב להכיר בערבית שלה כשפה זרה שנייה וזאת בנוסף לאנגלית. הוא עמד על כך שתקוה תלמד צרפתית תוך שהוא מנמק את סירובו בכך שתחום ביקורת הספרותית אינו קיים בערבית (שקד לא ידע לקרוא או לכתוב ערבית). בשל המקלות שהושחלו לגלגליה תקוה לבסוף השלימה את לימודי התואר השני בספרות עברית דווקא ולא בספרות פלסטינית, כפי שקיוותה לעשות.

בשנת 2006 הזכרתי את העובדה שב-1991 הייתה זו "הפמיניסטית המזרחית תקוה לוי שחצבה חלל שבו היא אפשרה לפרוזאיקן המזהיר ביותר שחי כרגע בישראל, פרופ' שמעון בלס, להכתיר את ראיונה העמוק עמו בכותרת "אני יהודי-ערבי." כך הסבירה תקוה את מסגרת ראיונה החלוצי עם בלס:

הנהגתה המזרח אירופית של ישראל מסרבת עדיין להכיר בכך שעתידנו מותנה במידה רבה בטיב היחסים שנפתח עם ארצות האזור. היהודי-המזרחי מסתיר את אהבתו לכל מה שמאפיין את התרבות הערבית כדי שלא יזהו אותו כמי שאוהב את התרבות הערבית. הדיון [כאן הוא] אינו על זהותם התרבותית של ישראלים יוצאי ארצות ערב אלא מעורר שאלה מהותית על עתידה של ישראל: האם הסכסוך עם ארצות האזור אינו בחלקו הגדול תוצאה של סירובה של ישראל לקבל תרבותית את האזור?

את הראיון כולו אפשר עתה לקרוא כאן. תקוה הייתה אחת מהמזרחיות והמזרחים ילידי ישראל הראשונים שהשתמשה בדיבור ובטקסטים בעברית במונח "יהודים-ערבים", ותרמה רבות לאפשרות המשגתו הלא-רומנטית לתוך מציאותה המורכבת של ישראל. כידידה הקרוב דודי מחלב (1955-2006) – שנפטר אף הוא בחודש אוגוסט – תקוה הייתה מודעת למורכבותו ולחולשותיו של המונח. את שימושה הראשון בו (בכתב) עשתה ב-1989 במפגש ההיסטורי בטולדו שנערך בחסות הקבוצה הצרפתית "פרספקטיבס ג'ודאו-ערב" (מיסודה של הקולנוענית הפמיניסטית סימון ביטון), שנערך בין פעילים מזרחים ופעילים מאש"ף. את הדברים שאמרה בטולדו אפשר לקרוא כאן.

ב-1989 היו מעט מאוד מזרחיות ומזרחים בני 29 שתודעתם הסוציו-פוליטית המזרחית הייתה עמוקה, מפותחת ונועזת כזו של תקוה. היא סייעה בחום, הומור, סבלנות ורוגע לפיתוח תודעתם של מזרחיות ומזרחים צעירים ממנה. האומץ הציבורי שלה סייע לרבות ורבים להינתק מהשלשלאות שבתי הספר הישראלים טוו סביב גופנו ונפשנו. כפי שאפשר לראות במילותיה של תקוה בטולדו, כבר בסוף שנות ה-80 היא ביטאה את החזון הפוזיטיבי המזרחי ליצירתה של מסגרת פוליטית אחת ומשותפת לישראלים ופלסטינים בין הנהר לים. בניגוד, למשל, למירון בנבנישתי – שבאומץ רב מאוד מול קיבעונו של השמאל הציוני-ההפרדתי – הדגיש באותן שנים באופן נגטיבי את אי-האפשרות המעשית לפינוי קולוניות המתנחלים בשטחים הכבושים, מזרחים דוגמת תקוה בחרו תמיד להדגיש את המימד הפוזיטיבי לחיי שיתוף ואחווה שוויוניים בין פלסטינים לישראלים בשטחה של פלסטין המנדטורית/ארץ ישראל. בעשותה זאת תקוה בסך הכל המשיכה להציג תפיסה ארוכת שנים שאותה ניסחו הוגים ואקטיביסטים בני המזרח התיכון (שבניגוד, לדוגמה, לחברי "ברית שלום" או "האיחוד" נמחקו איכשהו מהתודעה האקדמית והפוליטית בישראל).

לא נראה לי שתקוה הייתה מתנגדת להזכיר ולהנכיח בטקסט לזכרה מספר מהנשים והגברים הללו כולל אסתר מויאל (1873-1948), אברהם מויאל (1866-1915), יוסף מיוחס (1868-1942), יוסף אליהו שלוש (1870-1934), משה מטלון (1873-1948), אלברט ענתבי (1873-1919), אברהם אלמליח (1876-1967), אברהם שלום יהודה (1877-1951), דוד מויאל (1880-1953), חיים בן קיקי (1887-1935), יצחק שמי (1888-1949), רחל צברי (1909-1995), דוד סיטון (1909-1989), מרסל ישראל-שיריזי (1911-?) אנרי קוריאל (1917-1978), ששון דלל (1929-1949), אברהם צרפתי (1926-2010) או ז'אקלין כהנוב (1917-1978).

כך או אחרת, בתחילת שנות ה-90 החל לתפוס המימד הפמיניסטי בפעילותה של תקוה מקום מרכזי יותר ויותר בעבודתה ובמעורבותה הסוציו-פוליטית. בשיתוף עם אלה שוחט ומירה אליעזר היא הייתה אחת החברות המרכזיות ב"קבוצת המזרחיות" שהחליטה לפרוש מהתנועה הפמיניסטית הישראלית. היה זה צומת דרכים אדיר-מימדים בהיסטוריה של הפמיניזם בישראל. כנס פמיניסטי נפרד ורב-משתתפות של נשים מזרחיות נערך בנתניה לא הרבה אחר כך (יולי 1996). תקוה הייתה אולי האישה המרכזית ביותר בארגונו של כנס זה וזאת בזרועות שלובות עם פמיניסטיות דוגמת מירה אליעזר, נגה בוזגלו-דגן, תקוה הוניג-פרנס, רונית חכם, הנרייט דהאן, ורה קרקו – ורבות וטובות אחרות. כותבות רבות עמדו על פרק מכריע זה בהתפתחות הפמיניזם המזרחי וכך גם עשה בין השאר צבי בן-דור באתר זה.

היה זה הכנס המזרחי-פמיניסטי של 1996 שהוליד את הטקסט שנחשב בעיניי (הסובייקטיביות כמובן) לטקסט החשוב ביותר שנכתב עד היום על מהותו של הקשר בין פמיניזם, מזרחיות, שאלת המדינה האחת ומקומה הפוליטי והתרבותי של ישראל באזור ובעולם. מאוד מוזר שדווקא גבר דוגמתי – שהוא בעל ידע פמיניסטי בסיסי למדי – הוא זה שמעלה עתה לראשונה את הטקסט החשוב הזה לאינטרנט, שכן זה היה אמור להיעשות מזמן על ידי אחת מהפמיניסטיות הישראליות. כך, למשל, טענה אז מירה אליעזר שהייתה אז תאומתה הסוציו-פוליטית של תקוה:

השמאל הישראלי רוצה הפרדה – מדינה יהודית ומדינה פלסטינית. אבל אני רוצה מדינה אחת. שיהיה ראש ממשלה ערבי או ערבייה – לא אכפת לי בכלל. […] אנו חיים כאן באזור ערבי שמנוצל על ידי המערב. התנועה הפמיניסטית הממוסדת לא עשתה שום דבר כדי לקבל את התרבות הערבית – ואני לא מדברת על ג'חנון ומג'דרה שהתקבלו כפולקלור אלא על התרבות – השפה, המוסיקה, הפילוסופיה, הרפואה, המראה המזרחי.

בעוד שטקסט זה נוסח ופורסם לפני הכנס עצמו – המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית בירושלים הקדיש עמודים רבים מביטאונו "מצד שני" לניתוח של מה שארע בכנס כפי שאפשר לקרוא כאן. כמעט עשור מאוחר יותר ערכה תקוה (ביחד עם חברותיה איריס מזרחי ואביטל מוזס-חיים) גיליון שלם נוסף של "מצד שני" שחלקו הוקדש לנושא של נשים מזרחיות בישראל. על כריכת הגיליון מופיעה תמונתה של יסמין, בתה של תקוה, אז בת 7.

מעורבותה של תקוה בחייהם הארציים-מטריאליים של מזרחיות ופלסטיניות בישראל לא חדלה אף פעם במשך שלושה עשורים. ככזו היא לא אפשרה חלל רחב מספיק לעיסוק בתחומים נוספים אותם היא אהבה אהבת נפש – ובכללם ספרות ושירה. כפי שאני מבין זאת, תפיסה כללית של "מעשי ידי [המזרחים] טובעים בים ואתם אומרים שירה?" אפיינה את העדפותיה של תקוה ועיצבה את הטוטאליות של פעילותה. היא בכל זאת הצליחה לפנות זמן מועט לכתיבת שירה. באופן פרדוקסאלי שירתה של תקוה – שנכתבה כמובן בעברית – פורסמה בפעם הראשונה דווקא באנגלית ב-1992. העובדה לא צריכה להפתיע אף אדם שמבין את משמעותה של מזרחיות פוליטית חוץ-ציונית שמאלית בשנות ה-80. ב-1995 פורסמו באנגלית בשנית שיריה של תקוה בספרו המהפכני של עמיאל אלקלעי. כאן אפשר למצוא ראיון רחב ומעמיק שערך עמיאל עם תקוה, המנתח בין השאר את מערכת היחסים שבין שירה לסוציו-פוליטיקה. עמיאל דאג להוסיף תמונה של תקוה, תיאור ביוגרפי קצר של חייה (עד אז) ומבחר נדיב למדי משירתה.

ב-1999 פורסם בפעם הראשונה בעברית מבחר משירתה של תקוה באופן הולם. הדבר ארע באנתולוגיה בת השלושה כרכים שערך סמי שלום שטרית (הוצאת קשת המזרח). חלקה הרביעי (מתוך ארבעה עשר חלקים) של הפואמה "מחרוזת שירים לפורים" (נכתבה ב-1989) נקרא כך:

ד. בתוך האוטובוס | תקוה לוי

ערב פורים

ילדים קטנים מחופשים

מצחקקים מאושרים

ממש פרחים

ומרגלית צנעני שרה

מתוך עלא דבש ועלא כיפק

והילדים יורדים בתחנות

של תל-כביר ותל-גבורים

וג'סי כהן הנושקת לבית-הקברות של אזור

המרכז

שם הם מבלים ופה הם גרים.

[…]

תקוה עצמה גרה עד ימיה האחרונים במרחק של שלוש דקות מהמקומות המוזכרים בשירה זה, אלא ששירה לא הייתה מעורבותה היחידה של תקוה בנושאים תרבותיים. ב-1998-1997 היוותה תקוה את הקול המרכזי בסדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית "ים של דמעות" (עריכה והפקה: רון כחלילי, תחקיר: שושנה גבאי). היא הפכה בימים ההם לפנים הציבוריות שסקרו וניתחו בשיטתיות עבור הרחוב הישראלי כולו את תולדותיה של המוסיקה המזרחית מאז ראשית שנות ה-60 ועד מחצית שנות ה-90. שלא במפתיע, הסדרה הולידה ויכוח צעקני שאפיין את עליבותו השגרתית של השיח הישראלי העיתונאי והטלוויזיוני על המזרחים בישראל. תקוה הותקפה אז על ידי רבות ורבים בישראל בעוד שברחוב עצמו ניכרה דווקא תופעה הפוכה: היא זוהתה על ידי זרות וזרים רבים והללו בדרך כלל ברכו אותה על אמירותיה החדות וניתוחה הבלתי-מתחנף והלא-מתחנחן – מופעים שעד אז כמעט ולא היו מוכרים באופן כה שיטתי ורצוף על מסך הטלוויזיה הישראלית.

השבועון התל-אביבי-אשכנזי "העיר" – קולם של בעליו הליברליים של עיתון "הארץ" – זועזע כל כך מהסדרה "ים של דמעות" עד שהחליט לפרסם גיליון מיוחד שנשא את הכותרת המביכה "אשכנזים, לבונקר!" תקוה העירה אז בלאקוניות שתפיסת "הקוזאק הנגזל" אינה נחלתו או המצאתו של הימין הישראלי; למזלה הרע של החברה הישראלית התפיסה הזו היא יצירתו המקורית של מה שקרוי ונתפס בישראל כשמאל.

הדיון הישראלי הציבורי על נושאים דוגמת אלו שהוצגו ב"ים של דמעות" הפך עבור תקוה למשמים משהו כבר ב-1997 – ככל הנראה השנה המדהימה מכולן בחייה הגדועים: יסמין נולדה לעולמה (כמה סמלי שההודעה על לידת יסמין הגיעה אליי בכיכר תחריר בעיצומו של סמסטר קיץ באוניברסיטה בקהיר). נראה שיסמין אספה את תקוה לחיקה (ולא רק להפך): הצווחנות, הצעקנות והגסות הישראליים – שנטלו ממנה כל כך הרבה כוחות, אנרגיה ובריאות ושהעסיקו אותה מאז שנות ה-80 ברציפות – קיבלו עתה פרופורציות ראויות יותר. כאם פמיניסטית חד-הורית, התמקדה תקוה מאז לידתה של יסמין בעבודתה בהל"ה ובגידולה ובחינוכה של בתה. בצומת זה לא פרץ עדיין האינטרנט בעברית: אפילו האתר הוותיק קדמה החל לפעול רק בשנת 2000. זו כנראה אחת הסיבות המרכזיות לכך שמעטים מדי יודעים היום לא רק על תקוה, אלא במיוחד על קשת הארגונים שבהם הייתה מעורבת. אשר אלי, ידידה הצעיר והמתלמד, אני בוחר לנצור באופן מיוחד את המכתב האחד והפשוט הזה שהיא כתבה אלי ב-1991 כסטודנט צעיר שאך פגש בה.

תקוה לוי, פמיניסטית דמוקרטית ואשת חינוך מזרחית מובילה, נפטרה ממחלה אכזרית ביום רביעי, 1 באוגוסט 2012, בשעה 3:30 אחה"צ. היא חיה את חייה הקצרים מדי בצניעות כלכלית (ואחרת). חייה היו עם זאת מלאים ושלמים; חיים של מאבק – מלאי תעוזה, חלוציות, אומץ ורדיקליות סוחפת ומסעירה. תקוה מותירה אחריה את הוריה הדואבים כרמלה וסאלח ואת אחיה הצעיר שימי לוי שבביתו (רחוב העוגן 17, חולון) תיערך הערב (חמישי) בשעה 19:00 אזכרה לתקוה. ביום שישי 31 באוגוסט בשעה 10 בבוקר יעלו בני משפחתה של תקוה וחבריה לבית העלמין באשקלון.

וכשנחתמות המילים המעייפות הללו איני יכול שלא לחשוב על יסמין, בתה הדעתנית-למדי של תקוה. איני יכול שלא לתהות אם מוטל עלינו באופן קולקטיבי כלשהו לנסות ולאתר דרכים קונקרטיות שבאמצעותן נוכל אולי לסייע ליסמין ולעתידה כצעירה בת 15 שאיבדה את אמה.