• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

זיכרון של עיר

כשמדברים על הנכבה חושבים בדרך כלל על הכפרים ההרוסים, אולם מה עם מחיקתה של רקמה תרבותית-עירונית תוססת וצומחת? אלי אמינוב על הרס הערים הפלסטיניות בידי הציונות, חלק ב'
אלי אמינוב

לקריאת חלק א'

השנה אנו מציינים 65 שנים לתחילת הנכבה הפלסטינית, שנפתחה בהחלטת החלוקה בנובמבר 1947: החלטה בלתי-לגיטימית שגזרה על חיסולו הלאומי של העם הפלסטיני, שוד מולדתו, פירוקו לחלקים והפיכת רוב בניו לפליטים. הרס הערים הפלסטיניות וגירוש תושביהן הם ליבת האסון הזה, הן במה שנוגע למספר המגורשים מהאזורים העירוניים הצפופים והן בהשמדתה של רקמה תרבותית-עירונית תוססת וצומחת, שנעלמה ללא שוב למשך עשרות שנים.

הרקע להחלטת החלוקה הוא הסכמה משותפת של המעצמות שניצחו במלחמת העולם השנייה, בעיקר ארה"ב ובריה"מ, למסור את פלסטין ההיסטורית – תוך התעלמות מתושביה המקוריים – לידי המתיישבים היהודים שהתנחלו בה, בחסות האימפריאליזם הבריטי. המעצמות ייעדו תפקיד רב-חשיבות לנעיצתה של מדינה חדשה וזרה כפגיון בלבו של המזרח הערבי. האסטרטגיה הזאת הבטיחה את מיסוד הפיצול של המזרח הערבי ליחידות מדיניות רבות, מה שהקל על ניצולו תוך טיפוח משטרים ערביים מושחתים, מוחלשים ותלותיים. זוהי המסגרת שבה יש לראות את המדינה היהודית האחראית לנכבה.

באשר להרס עריה של פלסטין – לא רק שהציונים מחקו את הסיפור הזה מן ההיסטוריורגפיה שלהם, גם הפלסטינים עצמם התייחסו לנושא זה במשך שנים רבות בצורה מינורית. כך, הרס הציוויליזציה הפלסטינית בידי הציונות חיסלה גם את הזיכרון האורבני וגם את הבנייתו מחדש. לכן המיקוד בשיח הנכבה היה ונותר שנים רבות הכפר הפלסטיני, אדמתו הגזולה והרומנטיקה של "חיבוק התאנה" או "מכתבים לעץ הלימון". לעומת זאת, ההרס האורבני נשאר לוט בערפל: יחסה העוין של הציונות לעיר הפלסטינית ומלחמת החורמה שניהלה נגדה, עד למחיקתה מן הטריטוריה ההיסטורית ואף מן הזיכרון הלאומי. גם המאמצים העקביים שמקדיש הממסד הישראלי למניעת צמיחתה של העיר הערבית מחדש מוסווים עדיין בהצלחה ניכרת.

חיפה, 1933. צילום: Maston Collection

בתקופה שבה החלה ההתנחלות הציונית להתממש בחסות קולוניית האם שלה – האימפריה הבריטית – כבר היה העם הפלסטיני שרוי בעיצומו של תהליך גיבושו כאומה מודרנית במולדתו. החברה הפלסטינית הייתה אמנם ברובה חברה חקלאית, אך ההתפלגות החברתית, שנוצרה עקב חדירת ההון הקולוניאלי האירופי, החלה ליצור סוג של מעמדות חברתיים חדשים על בסיס היחסים הקפיטליסטים המיובאים. מעמדות אלה התרכזו בעיקר בערים הגדולות: יפו, ירושלים וחיפה. כמעמדות ביניים מודרניים הם פיתחו זיקות ותובנות חדשות ותהליך החילון שעברו היה רב-עוצמה – עובדה היסטורית שממנה מתעלמים רוב ההיסטוריונים.

כבר בתחילת המנדט הבריטי, שבחסותו גדלה והתפתחה ההתיישבות הציונית בארץ, הכילו הערים הפלסטיניות כרבע מן האוכלוסייה. שיעור זה גדל לכדי 36% בסיום המנדט ועמד על כחצי מיליון נפש. יחסית למזרח התיכון כולו, היה שיעור העיור של האוכלוסייה הערבית בפלסטין גבוה במיוחד, כאשר גם מבחינה טכנולוגית היא היתה מן המתקדמות באזור. לדוגמה, מספר המכוניות לאלף תושבים היה הגבוה ביותר (מלבד לבנון) ועלה על זה של בולגריה או פולין באותה תקופה. מספר מקלטי הרדיו, מוצר יקר וחדיש, עלה בכמותו באוכלוסייה הפלסטינית פי ארבעה או חמישה על מספרם בסוריה או מצרים יחסית לאוכלוסייתן.

בשנת 46' היו בפלסטין 11 ערים והאוכלוסייה הערבית של רובן מנתה למעלה מעשרת אלפים בני אדם. בכל אחת מבין הערים יפו, חיפה וירושלים, מנתה האוכלוסייה הערבית 70,000 עד 100,000 בני אדם. בערים הגדולות התפתחו לא רק המסחר, הבנקאות, התעשייה הקלה והתעבורה, אלא אף חיי תרבות וחברה ענפים: בתי קולנוע, בתי קפה, מועדונים, ארגוני נוער ונשים, עיתונים יומיים, חוגי ספרות ועוד. מעמד הפועלים הפלסטיני וארגוניו בלטו מאד בערים, אבל חיי התרבות פותחו ברובם על ידי שכבה זעיר-בורגנית רחבה שצמחה בהם. שכבה זו התנגדה לציונות, אך לא אירגנה את החברה הערבית נגדה. לעתים קרובות היא יצאה בביקורת חריפה נגד ההנהגה הפיאודלו-בורגנית הפלסטינית, שהיתה קשורה להון הזר, למשטר הקולוניאלי, לבתי המלוכה הערביים ואף לציונות, אך מעולם לא הצליחה להתנתק מאותה הנהגה באופן ממשי ולכן לא פיתחה פוליטיקה עצמאית. למרות זאת, סיפק המעמד הזה את האליטה התרבותית והמנהיגות האידיאולוגית של התנועה הלאומית, ולכן אין פלא כי בית גידולו – "העיר" – זכה לשנאתה הבלתי מוסתרת של התנועה הציונית.

שנאה זו לבשה ביטוי אופרטיבי במלחמת החלוקה המכונה "מלחמת העצמאות" או "מלחמת השחרור". הטרור שהפעילו הציונים מסביב לשלושת הערים הגדולות כבר בדצמבר 1947, מצביע על ארגון יעיל ואסטרטגיה אחידה: בשלב הראשון פגיעה בפריפריה החקלאית של הערים במטרה ליצור מחסור במזון בתוכן. בשלב השני: פגיעה בנקודות אסטרטגיות בתוך הערים, כמו פצצה של האצ"ל על פועלים ערביים של בתי הזיקוק בחיפה, הפותחת מעגל דמים של מעשי טבח ונקם; פיצוץ בניין הסראיה בכיכר השעון ביפו על ידי הלח"י ב-4 בינואר 1948, שגרם לעשרות הרוגים וחיסול הארכיון העירוני; פיצוץ מלון סמירמיס בקטמון בירושלים ב-5 בינואר 1948 בידי ההגנה, ופיצוץ בתים החולשים על סביבתם בשלושת הערים הראשיות. בשלב השלישי, האוכלוסייה המפוחדת והלא-מאורגנת נדחקה, אוימה וסולקה נוכח עיניו העצומות לרווחה של הצבא הבריטי.

טבח דיר יאסין, שבוצע על ידי אנשי אצ"ל ולח"י בסיוע ריתוק וירי של ההגנה ב-9 באפריל 48', הביא למנוסה המונית של פלסטינים. העיר הערבית הראשונה שבה הושלם הטיהור האתני באופן מלא היתה טבריה: ב-16 באפריל יצאו הבריטים מהעיר וההגנה תקפה את הישוב הסמוך נאסר א-דין – התקפה שבה נרצחו כל הפצועים והשבויים. לאחר מכן מתחילה הפגזה על החלק הערבי והבריטים, במקום להגן על המותקפים, מציעים לפנות את כל האוכלוסייה הערבית. ב-18 באפריל יוצאת שיירת המסולקים את העיר. בירושלים, ממשיך הלחץ לסילוק שארית האוכלוסייה הערבית מן השכונות טלביה, בקעה, אבו טור, רוממה, המושבה הגרמנית, קטמון, מוסררה ועוד, שרובן היו המפוארות בשכונות העיר.

יפו, שנות ה-40. צילום: Matson Collection

הערים הערביות נכבשו ו"טוהרו" ברובן לפני ה-15 במאי 1948, התאריך בו פרצה באופן רשמי "מלחמת העצמאות". האוכלוסייה הערבית העירונית בחיפה, טבריה, צפת והשכונות הערביות בדרום ירושלים ובמערבה, סולקה ברובה בחודשים מרץ-אפריל מתחת לאפו ואף בסיועו של השלטון המנדטורי הבריטי. עם תום הקרבות נותרו בכל הערים הערביות פחות מ-5% של האוכלוסייה, ואף אלה היו בחלקם פליטים מכפרי הסביבה. העיר הפלסטינית, כגורם מתסיס, מעורר ומקדם מבחינה לאומית וחברתית, חוסלה וחדלה מלהתקיים. היעדרה איפשר קיום ממשל צבאי זול ונוח, השולט על חברה נטולת הנהגה ומפוררת שהוסגה אחורה דורות רבים. רק בנצרת חששו הציונים לערוך טיהור אתני בשל חשיבותה לעולם הנוצרי, אך כדי להחיל גם עליה את מגמת הדה-אורבניזציה דחסו לתוכה השלטונות פליטים מן הסביבה.

הרס הערים הפלסטיניות ומניעת התפתחותן מחדש היו למטרה המרכזית של הממונים לענייני ערבים מטעם ממשלות ישראל, שהבינו היטב את תפקידה של העיר כמוקד להתפתחות חברתית ולגיבוש תודעה לאומית. התהליך הסינתטי והחפוז של יצירת אומה יהודית ישראלית היה מסוגל להתמודד עם קיום אוכלוסיית ילידים חקלאית, נומדית ופרימיטיבית; אולם קיומה של פלסטין העירונית, בעבר כמו בהווה, מחריד שוב ושוב את ההוויה הקולוניאלית הציונית, מקעקע את הנארטיב שלה, מזעזע את המיתוסים שיצרה והורס את כל הצדקותיה.

על הרקע הזה יש להבין את המאמצים, השיטות והתחבולות שממשיכה ישראל הרשמית להקדיש כדי למנוע בכל מחיר תהליך אורבניזציה של החברה הפלסטינית. מזה 65 שנה מתבטא הדבר לא רק בשוד אדמות מאורגן אלא במניעת השקעות לתיעוש ופיתוח, השקעות מינימום בחינוך וניחשול מכוון של האוכלוסיה; טיפוח מנהיגות חמולתית ופטריארכלית של משתפי פעולה. מדיניות של הפרדה, הפרטה ופיצול האוכלוסייה הפלסטינית לעדות ועוד. ברור לחלוטין, כי הצלחת שיטות אלו בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל עודדה את יישומן בכל חלקי פלסטין.

תהליך הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית ממשיך להיות עמוד התווך של אסטרטגיית השליטה של הציונות בחברה הפלסטינית. המנגנונים שלה ממשיכים לעסוק במניעת עיור תוך מתן הכינוי "עיר" לכפרים שתפחו במסגרות מסורתיות, ומקיימת מלחמת חורמה עיקשת בכל ניסיון לתמורה תוך הפרדה והפרטה של החברה הפלסטינית, דרך עיצוב מערכת החינוך בפיקוח השב"כ, טיפוח וחיזוק יסודות מסורתיים, בידול יסודות דינמיים, סלקציה וקואופטציה של מנהיגות ובעיקר סיכול והפרעה לתהליכים אורבניים הצופנים בתוכם שינויים חברתיים.

תהליכים נוספים מופעלים גם בשטחים שנכבשו במלחמת 67', אלא ששם מתלווה לכך הרס חברתי עמוק, הרג מתמשך של פעילים ואזרחים והוצאות להורג של פעילים פוליטיים ללא משפט, המכונות בלשון מכובסת "חיסולים ממוקדים". ההתפרשות העקבית של תהליך הדה-אורבניזציה על פני 65 שנה, בהם הפכה החברה הפלסטינית מאומה מתגבשת על אדמת מולדתה לעם של פליטים, חייבת להבהיר לכל כי בתוכנית הציונית אין שום מקום בפלסטין ההיסטורית לעם הפלסטיני ואף לא לחלקו. החלום הציוני להעלים את הפלסטינים מעל פני האדמה הולך ומתממש לנגד עינינו.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    איך ניתן לכתוב "הקמת מדינת ישראל.. הבטיחה את מיסוד הפיצול של המזרח הערבי ליחידות מדיניות רבות" וכו', כשכבר בשנות ה-50' המשטרים שהיו בסוריה, מצרים, עיראק ב-48' הוחלפו במשטרים שנשבעו למחוק את חרפת 48'(ושהוחלפו בסוריה ובעיראק בשנות ה-60' במפלגות בעת' פאן-ערביסטיות ממש). ישראל והמעצמות פירקו את הרע"מ? מנעו מסוריה ועיראק להתאחד? הכשילו את המעורבות המצרית בתימן? אולי-אולי היתה כאן השפעה של לאומיות מרומית, תאוות שלטון ואף שבטיות ועדתיות?

  2. דוב

    "הקמת מדינת ישראל.. הבטיחה את מיסוד הפיצול של המזרח הערבי ליחידות מדיניות רבות" וכו',

    זה לא מה שכתוב ולא מה שמובן ממה שכתוב.

    במסגרת האסטרטגיה של מיסוד הפיצול של המזרח הערבי המעצמות ייעדו תפקיד רב חשיבות להקמת מדינה חדשה וזרה…
    וכן טיפוח משטרים ערביים מושחתים, מוחלשים ותלותיים

    זה המובן של הכתוב ולא הציטוט המסולף שעלי בונה מאור את תגובתו.

    אכן ישראל הצדיקה את שתלו בהקמתה מעל ומעבר: התנודות בעולם הערבי בין התנגדות להגמוניה של המעצמות ואיחוד לבין שיתוף פעולה איתן ופירוד מלוות את האירועים באזור מאז. ישראל תמיד תשמש "כפגיון בלבו של המזרח הערבי" עם התגברות המגמה של הראשונות כדי להבטיח את האינטרסים של המעצמות ולזכות בתמיכתם שהיא בסיס קיומה. כך הפלת משטרו של נאצר (פעם נכשל ובשניה הצליח) ששאף לאיחוד ערבי על בסיס לאומי.
    עכשיו ממלאה ישראל תפקיד ראשי, בהכנות למלחמה ובמאמץ לגרור גם אחרים כדי למוטט את המשטר האירני שהוא בסיס ההתנגדות לאימפריאליזם באזור (שבלעדיו כאמור אין לה קיום)

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    לא הציונות אשמה בפיצול העולם הערבי אחרי מלה"ע 1 אלא המעצמות האימפריאליסטיות בריטניה וצרפת בריטניה הפרה הבטחתה ל האשמים על הקמת ממלכה ערבית אחת בשטחים הערביים בהסכם סייקס פיקו שנתן לצרפת (שלא נלחמה כאן את סוריה את איזור הר הלבנון האוטונומי בסוף התקופה העות'ומנית הרחיבה ל,,לבנון הגדולה" כשניסה פייסל ההאשמי לממש את רעיון המדינה הערבית הגדולה ,גורש בכוח מדמשק הבריטים פיצלו את הטריטוריה הערבית שתחת השפעתם למדינה העיראקית בה הומלך פייסל. לעברהירדן המזרחי בה הוכתר עבדאללה לנסיך-אמיר ולפלסטינה-א"י שבה ניתנה נאפשרות לתנונעה הציוני. לאפשר הגירת יהודים ולהקים תשתית אוטונומית למעשה להקמת המדינה אכן תושבי מה שהפך לפלסטין והיו רוב של מעל 90% לא נשאלו להסכמתם. יצוין עוד שנחתם הסכם טנטטיבי בין ן פייסל לויצמן על הסכמת הערבים ל מימוש הצהרת בלפור בתנאי שיתר השטת יהוה ממלכה ערבית אחת מישזה לא קרה בטל ההסכם הזה.
    אני סבור שנחתו של מר אמינוף שהמעצמות יעדו תפקיד כפגיון בלבו שלהעולפ הערבי. זו תיאורית קונספירציה הזויה את הרקע להחלטת החלוקה,לא מסירת כל פלסטין ליהודים יש לראות הן ברגשי אשמה על השואה והן ברצון של ארה"ב מחד וכריה"מ מאידך לדחוק את רגלי בריטניה מהאיזור.זה מה שהביא להכמה החד פעמית בים ארה"ב ובריה"מ"

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    לא הציונות אשמה בפיצול העולם הערבי אחרי מלה"ע 1 אלא המעצמות האימפריאליסטיות בריטניה וצרפת בריטניה הפרה הבטחתה ל האשמים על הקמת ממלכה ערבית אחת בשטחים הערביים בהסכם סייקס פיקו שנתן לצרפת (שלא נלחמה כאן את סוריה את איזור הר הלבנון האוטונומי בסוף התקופה העות'ומנית הרחיבה ל,,לבנון הגדולה" כשניסה פייסל ההאשמי לממש את רעיון המדינה הערבית הגדולה ,גורש בכוח מדמשק הבריטים פיצלו את הטריטוריה הערבית שתחת השפעתם למדינה העיראקית בה הומלך פייסל. לעברהירדן המזרחי בה הוכתר עבדאללה לנסיך-אמיר ולפלסטינה-א"י שבה ניתנה נאפשרות לתנונעה הציוני. לאפשר הגירת יהודים ולהקים תשתית אוטונומית למעשה להקמת המדינה אכן תושבי מה שהפך לפלסטין והיו רוב של מעל 90% לא נשאלו להסכמתם. יצוין עוד שנחתם הסכם טנטטיבי בין ן פייסל לויצמן על הסכמת הערבים ל מימוש הצהרת בלפור בתנאי שיתר השטת יהוה ממלכה ערבית אחת מישזה לא קרה בטל ההסכם הזה.
    אני סבור שנחתו של מר אמינוף שהמעצמות יעדו תפקיד כפגיון בלבו שלהעולפ הערבי. זו תיאורית קונספירציה הזויה את הרקע להחלטת החלוקה,לא מסירת כל פלסטין ליהודים יש לראות הן ברגשי אשמה על השואה והן ברצון של ארה"ב מחד וכריה"מ מאידך לדחוק את רגלי בריטניה מהאיזור.זה מה שהביא להכמה החד פעמית בין ארה"ב ובריה"מ"
    אכן הקמת ישראל הביאה לחורבן הנכבה , אבל אין לזה קשר לפלצול המרחב הערבי שהחל לאחר מלחה"ע 1 ולא 2.

  5. דןש

    1. החלטת האו"מ היא החלטה לגיטימית ביותר. זכות להקמת מדינה לעם נרדף, שאינו מוצא כל מנוחה במשך 2000 שנות גלות.הקמתה של המדינה דוקא בשטחי פלסטינה-א"י נובעת מהשיוך ההיסטורי. אשר על פיו בארץ ישראל קם והתגבש עם ישראל.
    2. אם אכן חוסל הלאום הפלסטינאי, כדבריך. הוא נעשה כתוצאה דחייה טוטלית של החלטת החלוקה על ידי הערבים ופתיחה במלחמת חורמה נגד הקמתה של מדינת ישראל.
    גם לאחר תום המלחמה והתבססות גבולות שביתת הנשק – יכלו הפלסטינאים להקים את מדינתם ממזרח לגבולות אלו. מי שמנע זאת מהם הם המדינות ששלטו בשטחי. כלומר: ממלכת ירדן ומצרים.
    3.אינני מתכחש לגירוש – היה גם היה. אבל, חלק נכבד של יציאת הערבים מישוביהם, בעיקר בערים,למעט רמלה ולוד, נבעה מהסתה ולחץ של כנופיות ערביות ומדינות ערב, שהבטיחו לפליטים חזרה בגדול וכלאו אותם במחנות.
    4. להזכירך, המדינה התומכת בגדול בהקמת מדינת ישראל היתה ברית המועצות, שאף ספקה למדינת ישראל החיתוליה נשק מגן כנגד תקיפות הערבים. ארה"ב והמערב בכלל הצטרפו מאוחר יותר בעוד בריטניה התנגדה ואפילו שתפה פעולה עם הלוחמים נגדינו ( ראה צבא הלגיון הערבי).
    5.אחד הלקויים בקביעת גבולות מדינות המזרח התיכון היה התעלמות מתצורות הנוף – כדי יצירת גבולות מוחלטים וברי הגנה מסויימת. גבולות מדינת ישראל היו צריכים להיות: בצפון – נחל הליטני; במזרח – נחל הירדן והערבה בואך אילת.זה לא נעשה בעבר ומחוייבים להסתפק באותם גבולות שהן פרי הפסקת האש בינינו לבין המדינות הגובלות בנו, שיצאו נגדינו במלחמות.
    6. מאחר ואינני הסטוריות לא אתווכח איתך על העובדות ההיסטוריות לכאורה שאתה מביא במכתבך.
    לדעתי הן אינן מדוייקות, בלשון המעטה או מזוייפות ומעוותות.
    7. לסיכום, אכן הפלסטינאים עברו נכבה נוראה, שעקבותיה חקוקים עד עצם היום הזה. יש לזכור אותה ואת סיבותיה ונסיבותיה האמיתיות. אלא, שאין "לזרוק" את כל ההאשמה על מדינת ישראל – היו ועדין קיימים שותפים למעשה.

  6. נתן.

    בהנחה שהיה פה "טיהור אתני" ,לא נותר אלה להניח שמיליון וחצי הערבים שחיים היום במדינת ישראל עלו לארץ אחרי 48 במסגרת "חוק השבות".

  7. אלי אמינוב

    ישראל כטריז
    לאחר מלחמת העולם השניה, במסגרת של הסכמי יאלטה ופוסטדאם, סוכם בין האימפריאליזם ובין הביורוקרטיה הסטליניסטית, על חלוקת איזורי השפעה בעולם ועל מחויבויות של כל צד כלפי בן בריתו/יריבו.
    המזרח התיכון אמנם הוגדר כאזור השייך לאימפריאליזם אך לבריה"מ ניתנה זכות השפעה מסויימת (ראו הסכם האחוזים סטלין – צ'רצ'יל). ב-1947, כאשר המזרח הערבי רתח כולו, שביתות המוניות שהתחילו בבוקר במצרים המשיכו בצהרים בדמשק ובבגדד, החלו המעצמות לחפש פתרון. ארה"ב החלה להוציא לפועל את כוונתה להחליף את האימפריאליזם הבריטי הישן והחלש בצורה מודרנית יותר של שליטה וסטלין חשש שעיכוב בסילוק הבריטים מהאזור יביא להתקוממות אנטי קולוניאלית שתתגלגל למהפכה חברתית. מהפכה כזו היתה במחינתו עלולה להגיע לרפןבליקות המזרחיות של בריה"מ ןלסכן את שלטון הביורוקרטיה ואת זכויות היתר שלה. לכן שלח סטאלין לכל הרוחות את הפרוגרמה של מדינה דמוקרטית חילונית בפלסטין ואימץ את תכנית שתי המדינות. התכנית האימפריאליסטית הישנה הפכה להיות המדיניות המועדפת בקרמלין ובשנים 1947 – 1949 תמכה ברה"מ בכל כוחה במדינה הציונית, בחימושה ובמאבק בזירה הבינלאומית,למען מסירת כל הנגב ליהודים. הערבים הוגדרו כמשרתי האימפריאליזם הבריטי והיהודים כלוחמי שחרור. ישראל זכתה לכבוש את אילת ולהחזיק בנגב רק לאחר שהוכיחה את יכולת הבשדה הקרב. ארה"ב ובריטניה ויתרו על התכנית להעביר חלק מהנגב לערבים וישראל הפכה למדינת חיץ בין מצרים, הארץ הערבית הגדולה ביותר ובין שאר ארצות המשרק. עובדה זו מנעה מן הארצות הערביות שהוקמו בידי המעצמות רציפות טריטוריאלית והקשתה על נסיונות האיחוד השונים שבאו אח"כ*
    * בענין המאבק על הנגב ראה "מוקד הסכסוך" מאת אילן אסיה, ירושלים 1994

  8. מאור

    הרי החסימה היבשתית פחות חשובה בימינו- היא לא מונעת, למשל, מכשלושה מיליון מצרים לעבוד במדינות המפרץ. היא לא מנעה מצבא מצרי לפעול בתימן בשנות ה-60' או מבריה"מ לשלוח יחידות צבא למצריים ולסוריה. וכמובן שהיא לא מנעה איחוד בין מדינות המשרק. להיפך- שליטים רבים קראו ללחימה משותפת נגד ישראל. אפשר כמובן להאשים את המעצמות בפעולת "הפרד ומשול" ואת השליטים באנוכיות ובפעולה בניגוד לרטוריקת האיחוד הערבי שלהם עצמם- אבל זה טיעון מעגלי במקצת: למה הרע"מ התפרקה? כי נאצר והקצינים הסורים בגדו ברעיון האיחוד. למה סוריה ועיראק הבעת'יסטיות לא התאחדו? כי חאפז אסד וסדאם בגדו ברעיון האיחוד. בסופו של דבר, בכ-60 השנים שעברו לא היה ניסיון עממי מוצלח לאיחוד. אפשר לשאול מדוע אותם שליטים "שבגדו ברעיון האיחוד", היו כה פופולריים ברחוב הערבי "הצמא לאיחוד"?

    בכל מיקרה, אני נהנה לקרוא את הפוסטים והתגובות שלך. הם נותנים לי נק' מבט נוספת לזו שאני מקבל מספרים שנכתבו בגישה ציונית ואף בטחונית.