אחרי החגים יתקצץ הכל

חשבתי לכתוב השוואה בין ארה"ב לישראל בנושא אי-שוויון וחינוך, המוכיח כי מיקומו של הילד משפיע מהותית על סיכויו להשכלה גבוהה – ושגם הטובים ביותר מבין אלו שמצבם הכלכלי פחות מהחציון מגיעים להשכלה גבוהה פחות מאלו שהישגיהם נמוכים בקרב המשפחות המבוססות. זה בעצם הסיפור כולו של המערכת הכלכלית שיצרנו לעצמנו. אלא שאני חושב שחשוב יותר להתכונן לתקציב המקצץ של אחרי החגים.

ב-2002-2003 סיפרו לנו כבסיפורי אגדה שיש דרך שתוביל אותנו לעולם שכולו טוב: קיצוצים מאסיביים בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, הפחתת מיסים ישירים לחברות ולמשתכרי שכר גבוה, ובכלל הפחתה ניכרת בשירותי הממשלה לאזרח. במילים אחרות, העברת משאבים מהפחות מבוססים והעניים למבוססים ולעשירים תביא אותנו לכלכלה צומחת ומיטיבה לכולם. בימים ההם יצאה ויקי כנפו למאבק שהתרחב – לא מספיק – מאבק שזכה בתחילתו לכיסוי תקשורתי אוהד ובאחריתו לא קרה כלום.

מאז עברו כמה שנים שבהם עלו שיעורי העוני ואי-השוויון לרמות חדשות שלא היו מוכרות כאן, והן אף גבוהות יותר בהשוואה לכמעט כל המדינות העשירות האחרות. וכן, מדינת ישראל היא אחת מהמדינות העשירות בעולם, על אף ההתקרבנות הקבועה שלנו על מסכנותנו, ולא רק בנושא זה. כמו כן נחשפנו לדיווחים על אי-ביטחון תזונתי, על תורים בלתי נגמרים בעמותות שמחלקות מזון, ועל הפיכת מערכת הבריאות הציבורית למשהו שהופך לפרטי יותר ויותר.

באותה עת התגאו אנשי הכלכלה שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר: יש צמיחה ואוטוטו היא תשפיע על כולם. והנה חלפו להן עשר שנים ושוב אנחנו ניצבים בפני מצב שמחייב את אותן פעולות שנעשו בעבר ולא ממש תרמו לרווחה חברתית. בדרך הבינו רבים שהקשר בין הסיפור היפה שסיפרו לנו למצבם של רבים בחברה מקרי בלבד, ובשנה שעברה יצאו רבים להביע את שאט הנפש שלהם מהמדיניות שגרמה לכך.

נראה היה ששינוי בוא-יבוא, ולאחר קיצוצים בלתי נסבלים בתקציבים האזרחיים והחברתיים ייעשה משהו. ואכן נעשו כמה דברים (אם שמתם לב, כל נציג שלטוני שמופיע יציין את חינוך חינם מגיל שלוש וזיכוי ממס להורים לילדים קטנים), נחתמו הסכמי שכר עם הרופאים והמורים, ועקב כך הועלו תקציבי הבריאות והחינוך. נראה היה שזה אינו שינוי קוסמטי בלבד, אלא משהו שישפיע על החשיבה הכלכלית בכלל. אלא שהתברר שהמדיניות לא השתנתה וברגע המשבר – או במראית העין של המשבר – חזרנו לנקודת האפס של הדיון ולהצעות של לפני כעשור עם שינויים די קטנים (למשל, עכשיו כמעט אף אחד לא מדבר על הפחתות מיסים ישירים).

שוב מדברים על קיצוצים מאסיביים ברווחה, ובשל מצבנו הביטחוני המדומיין – גם על עלייה משמעותית בתקציב הביטחון. משרד הביטחון, שלו משאבים אינסופיים כמעט, כבר הכין דו"ח של מומחים על הצורך להעלות תקציב זה באופן משמעותי. באופן מעוות ומוכר, קודם תחליט הממשלה על תקציב הביטחון ורק לאחר מכן על תקציב המדינה. לא פעם אמרנו שיש לנו צבא שיש לו מדינה ולא ההיפך, והנה דוגמה חיה לכך. ברור שכל עלייה בתקציב הביטחון תבטיח קיצוץ נוסף בתקציבים החברתיים, שגם כך נידונים לקיצוץ משמעותי.

שר האוצר, שהתגאה בהמצאת המאה שתזכה אותו, כמעט, בפרס נובל לכלכלה, לשלום ואולי גם לפיזיקה – התקציב הדו-שנתי, ממלמל דברי הבל השכם והערב, אבל תקציב עדיין לא הכין. רק באוקטובר יוצג התקציב, או שתהיינה בחירות וגם זה ישליך על החודשים הראשונים של תקצוב ב-2013. כך שלא יישאר זמן מספיק למאבק בתקציב שכבר עכשיו נראה רע. לכן כל מי שמעוניין בשינוי חברתי אינו יכול להמתין עד שיוצג התקציב וחוק ההסדרים, או עד בחירות שתבואנה.

זה הזמן להתארגן באופן בו יובהר לממשלה שהמחאה של הקיץ שעבר הייתה רק קדימון למאבק בתקציב שיוצע, לפני או אחרי בחירות. באותה עת צריך להמשיך ולהרחיב את המעורבות הישירה בעולם הכלכלי באמצעות יצירת מערכת כלכלית שאינה נשלטת על ידי חכמים בעיני עצמם (דנקנרים, לבייבים, בן דובים ובני מינם), אלא על ידי אזרחים שמבינים את המשמעות של פעילות כלכלית שאינה חד-ממדית כי אם מערכת של שיתוף פעולה שבה בעלי המניות הם רק אחד הגורמים, ולא החשוב שבהם, השותפים לתהליך. זה כמובן ייקח יותר זמן, אבל בינתיים המאבק בשדה הפוליטי צריך להימשך וביתר שאת.