להלך בשבילי ההרס

"על פי עדותם המילולית של הוריי בערבית, נמצאתי ביאזור. לפי השלט בעברית, נמצאתי באזור. כיצד אוכל ליישב את חוסר ההתאמה הזה? אחוזת חרדה הרהרה בת השמונה בשאלה בעודה משתוקקת לגלידה אמריקאית". מתוך אחרית הדבר למדריך הסיורים הדו-לשוני במחוזות הנכבה "אומרים ישנה ארץ"
אמל אקעיק

מאנגלית: עמי אשר

"איך אומרים נכבה בעברית?" – שאלה זו היא בראש מעייניה של עמותת זוכרות. השאלה "איך כותבים נכבה בערבית?" מעולם לא נשאלה בבית הספר היסודי "אבן סינא" בו למדתי בטייבה. למעשה, המילה מעולם לא הוזכרה בספרי הלימוד שלי. תוכניות הלימוד של משרד החינוך הישראלי, החל מכיתה א' ועד לבגרות, כלל אינן מכירות בנכבה. על כן נאלצתי לגלות את משמעות המילה בכוחות עצמי, במקום אחר, מחוץ לספרי ההיסטוריה הישראליים.

גם בבית לא שמעתי את שמעה של הנכבה. לא זכור לי ששמעתי אותה בחיק משפחתי ילידת פלסטין. ככלות הכל, אבי נולד רק שנתיים לפני הנכבה, ואמי באה לעולם שש שנים אחריה. אך גם סבותיי וסביי הקשישים ואחיו הגדולים של אבי – כולם ניצולי נכבה – לא השמיעוה מעולם. ובכל זאת, כשהם דיברו על מאורעות העבר, הייתי שומעת כמה ביטויים חוזרים ונשנים: "אז ב-48'", "כשבאו היהודים" ו"כשהערבים איבדו את פלסטין". כך למדתי לזהות את ההיסטוריה עם הביטויים הללו, שהיוו לא פעם הקדמה לסיפורים קטועים על קרבות, ביזה, עקירה, מעשי טבח, בגידות, תבוסות, עוולות, השפלה, גלות, פרידות ושכול.

הביטויים "אז ב-48'", "כשבאו היהודים" ו"כשהערבים איבדו את פלסטין" שימשו את הוריי גם כשניסו להסביר לי את ההבדל בין יאזור לאזור. בכל יום חמישי אחר הצהריים, אבי היה נוסע לאזור התעשייה של יאזור כדי לקנות חלקי חילוף וציוד למוסכו. הנסיעה דרומה היתה תירוץ לחגוג אחר כך על גלידה ביאפא (יפו) הסמוכה. "אבל אני לא רואה את יאזור!", צעקתי פעם אחת כשאבי הכריז על הגעתנו. היתה זו נסיעתי הראשונה. "בשלט בעברית כתוב אזור!", המשכתי לצעוק מהמושב האחורי בעודי מצביעה לעבר השלט שקידם את פנינו בכניסה ליישוב. "אז, ב-48', כשהיהודים באו והערבים איבדו את פלסטין, אז השתנה הכל. אפילו שמות היישובים השתנו", פסקו הוריי מבלי להכביר מילים.

הייתי אז רק בת שמונה. נשארתי ישובה דקות ארוכות. גופי ניסה להתמודד עם דילמה קיומית: כיצד אני יכולה להימצא בשני מקומות שונים בו-זמנית? על פי עדותם המילולית של הוריי בערבית, נמצאתי ביאזור. לפי השלט בעברית, נמצאתי באזור. כיצד אוכל ליישב את חוסר ההתאמה הזה בין שתי השפות השמיות ונקודות המבט ההיסטוריות והגיאוגרפיות השונות שהן מבטאות? אחוזת חרדה הרהרה בת השמונה בשאלות אלה בעודה משתוקקת לגלידה אמריקאית.

השאלות הללו צצו שוב ב-2004, אם כי בעוצמה חזקה בהרבה, כשחוויתי על בשרי את ההתמודדות עם הטאבו סביב הנכבה באקדמיה הישראלית. באותה עת שקדתי על סיום התזה שלי לתואר שני בחוג לאנגלית באוניברסיטת תל אביב. פרק אחד בתזה, שנושאה היה שירה ערבית-אמריקאית עכשווית, הוקדש לשירה פלסטינית-אמריקאית. אחד השירים שניתחתי היה שירה של ליסה סֻהֵיר מג'אג' "אחרי חמישים שנה / אבנים בחומה לא גמורה". השיר מהווה ייצוג חזותי של הטבח בדיר יאסין ב-9 באפריל 1948, ונכתב ביום השנה החמישים לטבח ולנכבה. מנחותיי לתזה, שתיהן ישראליות יהודיות, הביעו התנגדות חריפה לפרשנות שנתתי לשיר. הן דרשו שאתייחס גם לנקודת המבט הציונית על מנת למקם את הטבח בהקשרו ההיסטורי. הן גם ביקשו ממני להסביר למה כוונתי במלה "נכבה". הוספתי הערות שוליים כדי לעמוד בדרישותיהן, הערות בהן הסתמכתי על היסטוריון ישראלי יהודי מהזרם המרכזי. סיימתי את חוק לימודי במועד.

שירה של מג'אג' היווה ציון דרך חשוב בהתמודדותי האישית והאינטלקטואלית עם הנכבה כחוקרת וסופרת פלסטינית. ראשית, השיר מתאר מאורעות ומראות מהנכבה שנעדרו לגמרי מספרי ההיסטוריה אותם למדתי בבתי הספר הישראליים. שנית, הוא לימד אותי לקרוא ולכתוב נכבה באנגלית – שפה זרה בעבורי, אך שפת אם למשוררת הפלסטינית הגולה שחיברה אותו. לבסוף, הוא עזר לי להבין שהנכבה אינה מאורע חד-פעמי שהתרחש לפני יותר משני דורות. הנכבה, כך למדתי, היא מאורע מתמשך של מחיקה, כיבוש ונישול. הדיבור על הנכבה מחייב פעולת תרגום מורכבת שכוללת תנועה הלוך ושוב בין נרטיבים, זיכרונות, שפות, זמנים ומרחבים.

הכתיבה על הנכבה מחייבת תרגום מעברית, ולרוב מדובר בתרגום הנרטיב הציוני השליט השזור לבלתי הפרד בהיסטוריה הרשמית של מדינת הלאום הישראלית. בד בבד, מחייבת הכתיבה על הנכבה גם תרגום מערבית של הנרטיב הפלסטיני, או ליתר דיוק, סיפורם של ילידי פלסטין שנותרו בפלסטין ההיסטורית. נרטיב זה חוצה את הקו הירוק. הכתיבה על הנכבה אף מחייבת תרגום – מאנגלית ומשפות אחרות – של זיכרונות פלסטין ההיסטורית, בכתב או בעל פה, של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם הפזורים ברחבי הגולה. הכתיבה על הנכבה כרוכה בניווט בין שיחים מתחרים ומצטלבים על עבר אסור, נישול, הכחשה, צוּמוּד,1 התרפקות ושיבה. הכתיבה על הנכבה מהווה אפוא מאמץ שחוצה תקופות, לאומים ואזורים. אומרים ישנה ארץ מנסה לכתוב את הנכבה ברוח זו, ועל כן גם מצליח.

***

מדריך הסיורים אומרים ישנה ארץ חובק תריסר ומחצה סיורים דו-לשוניים בהריסות שכונותיה וכפריה של פלסטין. הספר מזמין את הקורא להלך בשבילי הנכבה מהכפר א-זיב (אכזיב) בצפון ועד ביר א-סבע (באר שבע) בדרום. כל סיור מתחיל ברשימת פרטים מועילים: תחבורה, משך, עונות מומלצות, רמת קושי ומפת המסלול. בכמה סיורים ניתן גם מידע על תולדות האתרים, כולל אומדנים של מספרי התושבים, הבתים, בתי הספר ואתרי הפולחן ששכנו בהם לפני חורבנם הפתאומי ב-1948 או מחיקתם ההדרגתית בשלביה המאוחרים יותר של הנכבה. כמה סיורים אף ממפים את האתרים הללו ביחס לנישול ולהתנחלות, הן במרחב והן בזמן.

סיור לאלמנשיה (מתוך "אומרים ישנה ארץ")

בסיור של ראמז עיד ומיכאלה כפיר בכפרים עִנאן ועילבּוּן, לדוגמא, כפר ענאן החרב מסומן מרחבית על המפה ביחס לכפרים פלסטינים הרוסים סמוכים, כגון סרפנד וחוּקוּק. הסיור גם ממפה את כפר ענאן על ציר הזמן ביחס ליישובים היהודיים שהוקמו על חורבותיו: כפר חנניה, ענבר ומורן. מיפוי רב-ממדי זה משקף את רובדי ההתרחשויות בכפר ענאן. יתרה מכך, מדובר במחווה כפולה של הכרה ומודעות כלפי שתי אוכלוסיות קוראים שונות: אלה המכירים מקרוב את מפת החורבן לעומת אלה המודעים רק לרובדהּ המאוחר ביותר. על כן מחייב הסיור תפעול בו-זמני של שני מנגנונים הכרתיים: זה המשמש את אנשי העבר הרחוק, וזה המשמש את בני ההווה. החורבות הרומאיות מסביב לכפר, בית העלמין בו קבורים קדושיו, המערות הקדומות ששימשו כמחסנים וכדירים ועדויות תושביו הפלסטינים לפני 1948 – כל אלה חושפים שכבה קדומה יותר בעברו של הכפר. הפריבילגיה של גישה להריסות כפר ענאן, ממנה נהנים הן עיד (המחבר) והן כפיר (הצלמת) כאזרחים ישראלים, פותחת בפני הקוראים צוהר המאפשר להם להביט בעבר זה מבעד להווה.

אומרים ישנה ארץ הוא טקסט רב-סוגתי. כמה מהסיורים הולכים בעקבות נרטיב היסטורי כרונולוגי. הם מספרים את סיפור הכפרים החרבים בצורה לינארית. רבים מהסיורים כתובים בלשון הגיגית יותר. הם מעלים מן האוב את נופי הטבע, ובמיוחד את שיחי הצבר ואת עצי הזית, התאנה והרימון, כדי שיספרו אלה את קורות הפלסטינים שהתגוררו סביבם. עדות הטבע משמשת עדות מכרעת לנכבה בכפרים ההרוסים. עצים ואבנים מתוארים כציוני דרך המעידים על הבתים בהם גרו התושבים, ועל אלה בהם קיימה הקהילה את טקסיה המיוחדים. הם גם ממפים את המקומות בהם נפלו פלסטינים חלל, בהם פסעו נשים וטף בנתיבים שכפו עליהם חילות היהודים והבריטים – נתיבים שהיו ראשית גלותם.

כמה סיורים, לעומתם, שוזרים פואטיקה של זיכרון בסיפור המעשה. סיורה של רחל לאה ג'ונס בעין חוּד הישנה והחדשה וסיורה של נורמה מוסי בשכונת אלמנשיה מהווים דוגמאות מובהקות לסוגה זו. בסיורים אלה מנהלות הכותבות דו-שיח עם הקוראים. הן מבקשות מהם לדמיין עבר פלסטיני. הקוראים מתבקשים, פשוטו כמשמעו, להיכנס לנעלי הפלסטינים שהתגוררו ביישובים אלה בטרם נכבה. טיול דמיוני זה מחייב הפעלה קיצונית של החושים, או ליתר דיוק, התגלגלות של נשמת הקורא אל תוך גופו של פלסטיני אלמוני מן העבר. זיכרונות מוגשמים אלה הופכים לדרך לראות ולדעת: לראות את פלסטין מבעד לעיניים פלסטיניות. ההתנחלות בגופו של פלסטיני פירושה לחוות את אובדנו, את התרפקותו ואת חלומו לשוב לארצו. בנרטיב של מוסי, תרגיל הזיכרון הוא רב-דורי. הסיור מוקדש לבתה עמליה. כילדה יהודייה הפוסעת ברחובות אלמנשיה ההיסטורית, עמליה מתבקשת לדמיין ילדים פלסטינים בני גילה שנהגו לשחק בחצרות. היא גם מתבקשת לדמיין את הכאב שחוו לאחר שהופרדו בכוח מנדנדותיהם ומצעצועיהם. יתר על כן, עמליה מתבקשת לרוץ בזיכרונה קדימה אל העתיד ולדמיין את שיבת צאצאי אותם ילדים.

בשני הטקסטים, אזכור העבר הפלסטיני והוקרתו הם בבחינת הצהרה היסטורית של הכרה יהודית בנכבה ובזכויות הפלסטינים. אזכור העבר הפלסטיני והוקרתו מבטאים גם מחויבות מוסרית יהודית לצדק ולפיוס. מגמה זו ניכרת במיוחד בביקורת הצינית שמותחת ג'ונס על קהילת האמנים היהודים בעין הוד. ג'ונס תוקפת את ניכוס חורבות עין חוד במטרה לקדם את מה שהיא מגדירה "תיירות ילידית". לדידה של ג'ונס, האמנים לא רק הפקיעו את הזיכרון הפלסטיני במסווה של שימור, אלא גם הפרו את כללי הטעם הטוב והרגישות האסתטית. בסיורה של ניבה גרינצווייג בכפרי הדרום נָגְ'ד, סמְסם, הוּג' ובּרָיְר, תחושת ההעדר שחווה המספרת על גופה ממש בלכתה בין החורבות והאבנים מתגלגלת לכדי ביקורת עצמית נוקבת על משמעות הציונות. בתום הסיור, מודה גרינצווייג כי "ההעדר הנוכח והמוחשי כל כך" מאלץ אותה להתמודד עם שאלות חדשות על אופן הקמתה של מדינת ישראל, על תפקיד הציונות בחייה, ועל משמעות תחושתה כבת בית בחלק זה של העולם. בחיפושה אחר תשובות אפשריות לשאלות קיומיות אלה, היא תולה את תקוותה בעתיד, המציע פתרונות בדמות אורחות חיים חלופיים.

הסיורים שהוזכרו לעיל מעידים על כך שמנקודת ראות ישראלית-יהודית, היציאה לסיור בהדרכת אומרים ישנה ארץ יכולה להיות חוויה רגשית מסעירה. ביסודו של דבר, סיור נכבה כרוך בדמיון ביקורתי כמו גם בבחינת כליות: מה הקשר שלי לזהותי הלאומית? היא גם כרוכה בנקיטת עמדות אתיות ומוסרית כלפי העבר והעתיד. אם כך הדבר, הרי שראוי לשאול כמה ישראלים יהודים מוכנים להקדיש יום מחייהם לסיור נכבה? כמה מהם מוכנים להשקיע את המאמץ הנפשי, החברתי והשכלי הכרוך בכך דווקא בשבת? במילים אחרות, מה גודלו של קהל המטיילים אליו מכוון הספר?

סיור במעלול (מתוך "אומרים ישנה ארץ")

***

אין זה מקרה שלא התייחסתי בדבריי האחרונים לקהל הפלסטיני של אומרים ישנה ארץ. בפתיח לספר, ביקש ממני תומר גרדי להסביר מדוע פרשו כמה מהפלסטינים מהעבודה המשותפת על הספר. כיוון שאינני מכירה אישית את משתתפי הפרויקט ואיני יודעת מה הניעם להשתתף מלכתחילה, קשה לי לתת תשובה. יחד עם זאת, איני סבורה שאומרים ישנה ארץ חייב להיות פרויקט דו-לאומי. הנכבה היא טראומה לאומית פלסטינית. לעומת זאת, הספר שבידיכם משקף ניסיון כן של פעילים ישראלים יהודים להכיר בטראומה זו. לפיכך, פועלים כאן שני אופני זיכרון נבדלים. הם אינם מוציאים זה את זה, גם אם הם כרוכים בצורות וביעדי אזכור שונים.

פלסטינים רבים מייחלים לגאולה בגן העדן שאבד להם. לעומתם, יהודים רבים בישראל מייחלים להתפייסות עם הנכבה כמאורע מכונן שאפשר את קיום מדינתם בתור שכזו. כמה יהודים אף מנסים להשלים עם הנכבה כדי לשים קץ לכיבוש המתמשך של אדמות הפלסטינים ולהפרת זכויותיהם כבני אדם. אולי יש לפלסטינים וליהודים הישראלים פוליטיקה שונה של זיכרון סביב הנכבה. יתר על כן: בהתחשב בעובדה ש"חוק הנכבה" החדש (שאושר בכנסת במרץ 2011) מטיל סנקציות על מוסדות ציבור בעוון כל התייחסות לכיבושה הישראלי של פלסטין ב-1948 כאל "נכבה" – הממד הפוליטי של זכר הנכבה מתעצם, כיוון שהמונח קיבל משמעות משפטית. אין להתעלם אפוא מהפער בין הפלסטינים שזיכרונם הטראומטי הוצא אל מחוץ לחוק, לבין ישראלים יהודים הנאבקים במדינה במטרה לתת לגיטימציה לאותו זיכרון ממש.

אחד היתרונות העיקריים של אומרים ישנה ארץ הוא השימוש שהוא עושה בארכיון אלטרנטיבי הטרוגני. המידע בסיורים לקוח ממקורות מקובלים, כולל ההיסטוריוגרפיה הפוסט-ציונית וספרי היסטוריה פלסטיניים קנוניים. ארכיון זה גם נותן מעמד מועדף למקורות פחות ידועים בכל האמור בנקודת ראותם של הנכבשים. הוא כולל אתרי אינטרנט של ארגוני פליטים פלסטיניים ועדויות פליטים שבעל פה, שכמה מהן לוקטו במיוחד לצורך ספר זה. הוא גם מצטט ממצאים שהתפרסמו בתזות לתואר שני שנכתבו באחרונה בידי חוקרים ישראלים יהודים צעירים. כמה סיורים אף כוללים תיאורים היסטוריים המתבססים על מחקרים אתנוגרפיים על שינויים דמוגרפיים וארכיטקטוניים בכפרים הפלסטיניים החרבים. זאת ועוד, כמה סיורים מספקים מידע על מיקומם האפשרי של הפליטים בימינו. ארכיון מרובה אתרים זה משקף ניסיון לספק נקודת מבט גיאוגרפית והיסטורית מקיפה יותר על הנכבה. בה בעת, הוא גם ממחיש את טבעה הפסיפסי, המרובד.

אחד מחסרונות הספר הוא תרגום הסיורים לערבית. רוב הסיורים נכתבו במקור בעברית בטרם תורגמו לערבית. אף שהתרגום נכון לשונית, הרי שהמִשְלָב בערבית גבוה ולעתים לא אידיומטי. כמה פסקאות משחזרות את מבנה המשפטים בעברית, מה שגורם לכתיבה להישמע מנוכרת. ולמרות זאת, אני מוצאת קסם רב באקט זה של הזרה. בקראו את הסיורים בערבית, דובר ערבית כשפת אם יבין עד מהרה שהוא קורא זיכרון עברי של הנכבה. זיכרון זה ניגש אל הטקסט ממקום אחר. הוא פוסע, אמנם בעקבות הנכבה, אך בשביל אחר. הוא משקף את העובדה שתודעה אחרת מעורבת בכתיבת הנכבה. ושכאן, בספר זה, נפער הסדק בחומה.

אומרים ישנה ארץ/מדריך הסיורים יוצא לאור במסגרת סדק: כתב עת לנכבה שכאן, שיתוף פעולה בין עמותת זוכרות, הוצאת פרדס וכ-40 כותבות וצלמות. לפרטים נוספים


בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    לא קראתי את הספר ואינני מתייחס אליו. אבל, כפי שהבינותי, על פי המאמר הספר עוסק בנכבה, כפי שרואה אותה הצד הפלסטינאי בלבד. כפי שההתעלמות מהנכבה והסתרת כלל הישובים הערביים שהיו קיימים לפני קום מדינת ישראל, אם בדרך של מחיקה פיזית טוטלית ו/או בעזרת שנוי/עברות השם, כך גם הסיפור הפלסטינאי אינו מדוייק ומטיל את כל ההאשמה על ישראל.
    הגיע הזמן, שמדינת ישראל תפסיק להתעלם ולהזכיר את הנכבה ממנה סבלו תושבי פלסטינה-א"י. במהלך הקמת מדינת ישראל.הגיעה הזמן שיכתב, תוך כדי הסכמה, ספר משותף אודות האירועים. ספר שיביא את התייחסות "שני הצדדים" למהלכים. עדין לא מאוחר – קיימים בינינו כאלו הזוכרים וכאלו שהשתתפו במהלכים. מה שברור שלא הכל שחור ולא הכל לבן ומה שברור מכל שהערבים סבלו סבל רב – האם זוהי הנכבה – אני הייתי משאיר את ההגדרה הערבית ואפילו משאיר את הכנוי בשמו.