ידענו והעדפנו לא לדעת

איך קרה שלא ידעתי, שואלת רלה מזלי ב"קוראת בתמרים". היא שואלת על שכונת מגוריה היפה שהיתה פעם שכונת עוני, על עובדות זרות, על הזמנים שבהם לא ידענו לשאול שאלות. האינטימיות של הסיפורים חוזרת שוב ושוב לפרדוקס ההכחשה
רונית לנטין

הכחשה, סטנלי כהן כותב, היא בעצם פרדוקס. אנחנו אומרים שלא ידענו רק על מה שבעצם ידענו. אם אמרנו שלא ידענו שהיו כאן ערבים או, לחלופין, שהיתה כאן נכבה, או שהעוזרת שלנו היא מהגרת בלתי חוקית, או שחיילי צבא הכיבוש מתעללים בפלסטינים, פירוש הדבר שידענו והעדפנו לא לדעת. מבטלות את הגזענות שלנו כלפי ילדי המעברה הצמודה לשכונת מגורינו בחיוך סלחני, ומכחישות שהצברים והשקדיות מעידים שדוקא כן היו כאן אנשים שהורינו הרגו וגירשו תוך שהם, כמו שחיים גורי כתב, "אוהבים את הכפרים שפוצצנו, העולם שהיה ונעלם".

את רלה מזלי הכרתי כפעילה פוליטית בפרופיל חדש, ארגון פמיניסטי לאזרוח החברה בישראל שהתאהבתי בו ממבט ראשון. אחר כך התחלתי לקרוא אותה ונותרתי פעורת פה. היא כתבה פרק לספר על גלות ועקירה של נשים פלסטיניות וישראליות שערכתי עם הסוציולוגית הפלסטינית נהלה עבדו שבו חשפה את חליפת המכתבים בין הוריה. בספרה "קוראת בתמרים" היא מספרת שאחרי שקרא את הפרק, אמר לה אביה: "ראינו את המלחמה עם הערבים המקומיים בצורה אחרת ממה שאת רואה אותה היום… אני יכול לחזור אחורה עכשיו איזה חמישים או שישים שנה ולחוש את ההתרגשות של הזמן ההוא" (181), וגם הראה לה כפר "לא מפותח", מה שאיפשר לה, "בת המהגרים, בת המתנחלים, לא לראות את מה שאני רואה" (183).

כשביקשתי ממנה כעבור כמה שנים לכתוב לי כמה פיסקאות על רגע נפילת האסימון שלה לספר שכתבתי על הכחשת הנכבה בעברית והנצחתה, מזלי כבר היתה עסוקה בכתיבת הספר הזה. אצלה, נפילת האסימון כלומר: גילוי האמת המוכחשת על 48, נמשכה שנים. לא היה לה רגע של גילוי, אלא הרבה רגעים, כמו מן הסתם לכולנו. ואכן, כל מה שהיא כותבת, גם בספר הנוכחי, הוא ארכיאולוגיה של הכחשה, של נבירה בשכבות הזבל המכסות את השקרים שעליהם גדלנו, היא ואני, בארץ חמדת אבות שבה התגשמו מעט מאד מהתקוות של הורינו שהכחישו אבל האמינו שבגלל שעברו מלחמה, הרגישו גאים למרות ש"לא ידענו הרבה על פלשתינה… הערבים כמעט לא הוזכרו… ולא באנו בכוונה לפגוע"  (181). אני מתעכבת על מה שאביה של מזלי כתב לה, כי גם אני ניסיתי לדמיין את אבי בנכבה של חיפה, אבל הוא מת הרבה לפני שיכולתי להראות לו את הפרק שלי.

לארכיאולוגיה של מזלי יש גיניאולוגיה – העובדות כאן "לא מדברות בעד עצמן" (201). הכתיבה שלה תהליכית, עוברת דרך הרבה ספקות, שואלת כל הזמן איך קרה שלא ידעתי, בסגנון שאופנתי לכנותו אוטואתנוגרפי, שמעמיד את הכותבת במרכז הכתיבה, שכולל רשימות מחקר רטרואקטיביות על הזמנים שבהם לא ידענו לשאול שאלות, וחוזר ונובר ביחס שבין האני הכותבת לעולם המשתנה ומתהווה עם חשיפת שכבות חדשות של הארכיאולוגיה של הידע ושל מה שאנחנו יודעות אבל לא ממש יודעות.

לעתים השאלות שמזלי שואלת אינטימיות מאד והיא לא עושה לעצמה הרבה ויתורים. שאלות על עסקת ניקוי הבית עם בן זוגה, עסקה שמאוחר יותר מפנה מקום להעסקת עובדות זרות שההיפתחות אליהן מעמתת אותה עם "דעות קדומות, סמויות ועיקשות… סטריאוטיפים שלא הייתי ערה לקיום שלהם" (72).  שאלות על ההכרה שהידע הנרכש מהעימות הזה לעולם חלקי, לא ממש מבין מה זה להשאיר ילדים בארץ רחוקה, מה זה להיות נתונה לאכזריות ישראלית כל כך של מעסיקות קנאיות שלא מרשות לעובדת לחבק את בנותיהן, ושל המדינה, שבסופו של דבר יודעת רק לגרש, כמו שמזלי מגלה משיחת הטלפון עם ריסה מנמל התעופה, עומדת בפני גירוש בכרטיס טיסה שחויבה לקנות כמעט בכל החסכונות שלה.

שאלות על שכונת מגוריה היפה שהיתה פעם שכונת עוני, ועל שכנים זקנים ונזקקים שהיא לא ממש בטוחה אם הם רוצים את עזרתה, שהיא לא ממש רוצה לתת. שאלות על הבדלים מעמדיים ואתניים בין ילדי שכונת ילדותה, על הזעם שלהם ועל הגזענות שלה כלפי מי שהיה לבן זוגה וחבריו. ומאוחר יותר שאלות על הוויכוחים הפוליטיים עם בן זוגה, בהם "הטון שלו נטה לכיוון מזלזל-תוקפני-מעליב" בעוד היא, הרבה לפני שנעשתה פעילה, למדה שהיא "אחת מהלא. שאני תמיד אהיה… אישה" (235).

יש כאן מעט ביקורת פוליטית ישירה נגד הציונות והמיליטריזם הגברי שמזלי מבקרת בחיי האקטיביזם הפוליטי שלה, אבל באינטימיות של הסיפורים יש ביקורת פוליטית אמיצה וקשה שחוזרת שוב ושוב לפרדוקס ההכחשה.

זה מתחיל משתילי התמרים (שנותנים לספר את שמו) שצצים פתאום מבעד לסדקים בחלקת העירייה ושכולם מכחישים שהיו שם קודם, ועובר דרך השירות בגולן (שמזלי קוראת לו "הרמה") ב-67 כשיכלה לראות שהסורים מפגיזים רק כשהטרקטור יצא לשטח המפורז, שלא "היו שום התקפות שהסורים יזמו סתם ככה נגד איכרים תמימים" (205). וזה נגמר בסיפור הכי מדהים בספר, הסיפור של בן זוגה כשהיה קצין מס במילואים, שמזלי לא חשבה שהיה צריך לשרת, והיה עד לניצול מיני של אישה פלסטינית מאחורי וילון במשרד ברמאללה על ידי קציני "הצבא הכי מוסרי בעולם", אישה שהובאה לשם על ידי קרוב משפחה מבוהל תמורת פטור או אישור. היא חוזרת על הסיפור באזני עמית בארגון זכויות אדם שהיא עובדת בו שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר. העמית נלהב, חושב שאפשר לעשות משהו עם הסיפור, לחשוף עוד שחיתות, אבל בן הזוג "לא ממש זוכר פרטים… גם אז זה היה כזה מעורפל… תעזבי" (238). וככה כל הספר הזה. מזלי לא מנקה את עצמה מאשמה ובכתיבתה העיקשת מנסה להבין "איך זה עובד: המלכודת. השיתוק. ההשתקה. ההנמכה-החלשה העצמית" (236).

הכותבת היא פרופסור עמית בסוציולוגיה, אוניברסיטת דבלין, טריניטי קולג'

רלה מזלי

קוראת בתמרים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

272 עמודים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. Diogenes

    Silencing requires some conscience.
    I'm sure that this 'weakness' does not interfere anymore with Yeeshuv Ha'arez.

    Excellent article!

    Keep up the good work.

  2. מיקה

    שהתפתח באן אפשר למצוא בספרו של Sylvain Cypel
    Walled
    שדן בחוסר המוצא שנתונה בו ישראל הסגורה בין חומות ובמנגנון ההכחשה הטבוע בהתפתחותה של הציונות באזור. אגב, הספר דן גם במנגנון ההכחשה של הפלסטינים בתחומים אחרים הקשורים לישראל

  3. דוב

    1. ההבחנה שהתנועה הציונית היא תנועה קולוניאלית.
    2. ששום פתרון מדיני לא יבטיח מדינה יהודית אלא אם ילווה בטיהור אתני ולכן הטרנספר הוא בבסיס השיטה ולא חשוב מה יעשו או לא יעשו הפלסטינים.

    כשהתנועה הציונית החלה להתארגן פוליטית ואידיאולוגית בסוף המאה ה-19 עדיין לקולוניאליזם היו יחסי ציבור טובים ובדברי ראשי הציונות אפשר למצוא את הגדרת התנועה הציונית כקולוניאליזם.
    מנגנון ההכחשה החל לפעול כאשר הקולוניאליזם הפך ללא לגיטימי אצל דמוקרטים ליברלים וסוציאליסטים. התמחו בכך בעיקר ציונים שהחשיבו את עצמם מהסוג הזה, כלומר בעיקר מהשמאל הציוני שהחלו לחפש הגדרות חדשות לאופי הסכסוך, בעיקר כסכסוך לאומי בין שני עמים היושבים על אותה כברת ארץ ולא סכסוך בין מנשל קולוניאלי לילידים מנושלים.
    בצד אידיאולוגיה מפותלת של הכחשת האופי של הסכסוך, הפרקטיקה התבססה ע"י אותן שיטות קולוניאליות מסורתיות, דה-הומניזציה של הילידים שמאפשרת לנצל אותם לחמוס את אדמתם ומשאבי הטבע או לנשל אותם בכלל ולהאשים אותם בצרותנהם עקב התנגדותם "הקיצונית הברברית" חרף מתינותו של הכובש המנשל.

    אחרי מלחמת העולם השניה היתה לטיהור האתני דה-לגיטימציה אפילו יותר מלקולוניאליזם כאן התגלתה מערכת ההכחשה במלוא התפתלותה: הערבים ברחו כי תכננו או שתכננו אותם לשוב אחרי שיזרקו את היהודים לים וכו' וכו', ואלו שניסו לחזור אחרי המלחמה הם מסתננים חורשי רע (ממש כשפי שמכנים היום מבקשי מקלט אלא שאז גם חיסלו אותם מה שעוד לא נעשה עכשיו).