מול הר חרמון ויישובי לבנון

הקדמה: חצויה בליבו של הדיסוננס הגדול – שקט, אוויר טוב וירוק בעיניים – מול תנאים בסיסיים חסרים אחרים, קרועה בין עולמות שלא יכולים לעולם להיפגש, התחלתי להתכתב עם עצמי בראש. ברגע מסויים הבנתי שהדיאלוג שלי הוא מה שכנראה נמנעים ממנו כל אותם אנשים שחיים בפריפריה – כדי לא להרגיש שחייהם שווים פחות. החלטתי להביא לדיון פומבי את מה שעובר לי בראש, וכן, לפנות גם למוסדות – הרי מישהו אמור להיות אחראי, חוץ ממני, לתנאי המחייה פה, בג'ונגל בווילה הגדול ביותר במזרח התיכון. ומי יודע? אולי הם אפילו ייענו.

אני בת הגליל. נולדתי בבית חולים צפת, גדלתי כל חיי – עד שבגרתי – במושב בגבול הצפון. לאחרונה אפילו נדחקתי לפינה ואולצתי לבנות שם בית, על מגרש שחתמתי עליו לפני יותר מעשר שנים, כשלא היה עוד בגיר/ה במשפחה שהסכים לקחת על עצמו את הנטל.

מול הר החרמון ויישובי לבנון, מוקפת 'יישובי גדר', התפתחתי, נגיד. באופן חלקי. בשקט נזיל ויחסי.

נוצרת בזכרונותיי איך כשהייתי בת חמש, בשנת 82, שהיתי לילות במקלט ושנים אחר כך, כשנולדה בת דודתי רוני, בילתה איתנו במקלט המשפחתי תחת החסות האמנותית של מבצע "ענבי זעם".

גם היום – כאשר שקט מדומה כזה עומד להתפקע מלווה את הנסיעות שלי לביקורי הורים בגליל, אני תמיד בתחושה, שהיא ישראלית במקורה – אך בתל אביב מורגשת פחות – שבכל רגע יכול הכל להתפוצץ, החיים יעצרו, חלונות ייסגרו וילדים ישתינו את עצמם לדעת במיטתם, מרוב חרדה.

השר ו"המשרד לפיתוח הנגב והגליל", (היום מר סילבן שלום ובעבר שמעון פרס), אולי מאמינים בקיומה של המשימה הלאומית, אבל בפועל, העובדות הן שכבר שנים מבטיחים לתושבי הצפון (והפריפריה בכלל) שהמרחק בניהם לבין "המרכז" – יתקצר.

ובכן, ספירת מלאי קצרה מעידה דווקא על ריחוק מתמיד ובעיקר מחמיר ומדאיג, בין הפריפריה למרכז – בשירותי בריאות, חינוך, תרבות ורווחה בכלל. (המועצה שבה גדלתי, מרום הגליל, היא בין הנחשלות ביותר וגם ראש המועצה החדש – צעיר ובוגר לימודי משפטים – אולי משום שהוא איש ליכוד – לא הצליח לשנות או לקדם באמת את הנושאים הרציניים הללו).

וכמה מילים על חינוך, בהשראת פתיחת שנה"ל: החינוך הממלכתי נחשב לטוב יותר, לאלה שחפצים בכך, אך מדובר בעיקר בחינוך הקיבוצי של המועצה האזורית השכנה, היוקרתית. (גליל עליון) מדובר במרחק גדול יחסית של נסיעה, המאלץ תלמידות ותלמידים רכים להקיץ מוקדם בבוקר ולעלות להסעה מנומנמים בדרך לעוד יום לימודים.

מרבית האוכלוסייה במרום הגליל מורכבת מיישובי עולים מזרחים אשר החינוך הדתי והמסורתי, עדיין, נר לרגליהם – ובתחום הזה המצב אינו מעודד. חינוך מקצועי – אין באיזור, רק בצפת הסמוכה. ואת נתוני הזכאות לבגרות אפילו לא טרחתי לברר – הנחתי, מתוך הנתונים שפורסמו, שהאיזור הזה משוייך יותר לאותן אוכלוסיות מוחלשות.

ובחזרה לאפשרויות: כביש 6 יקר (למה לא לפתור את תושבי הצפון העובדים במרכז מתשלום או לפחות לאפשר מנוי, הנחה של 50%?) וכביש החוף פקוק – אין נתיב תנועה פתוח לתושבי הצפון והתחבורה הציבורית גם לא נוחה וכמובן גם יקרה מאוד. מלבד זאת, למרבית היישובים בגבול הצפון אי אפשר ממש להגיע בתחבורה ציבורית אחרי השעה 18:00 בערב.

נכון, השנה עתיד להיפתח בית הספר לרפואה בגליל – בצפת, אבל  פרסומות כבר רצות בטלוויזיה ומבשרות על השינוי המשמעותי שבית הספר הביא עמו, מהללות את ההתפתחות שהביא לאיזור הגליל. מוזר – זה עדיין לא קרה אבל כבר מדברים על שינוי שהתרחש, כנראה כבמטה קסם.

בצפון – אין מקומות עבודה, אין ביטחון אישי ותעסוקתי, וברור שביום פקודה גם המקלטים ותפקוד פיקוד העורף – יישאר כשהיה במלחמת לבנון 2, אם יהיה לנו מזל. יכול להיות שיהיה אפילו יותר גרוע. "המשרד" עורך כנסים ומפעיל מנגנונים וזורק כספים – אבל שינוי אמיתי בשטח – אין.

ולמי יש כוח לבדוק את האמת בפרסום ומה באמת עומד מאחורי כל התקציבים והפרסומים, הדיבורים והכנסים?

אז על מי כדאי לסמוך, בעצם? אולי רק על עצמנו – ולהתארגן על כרטיס טיסה לכיוון אחד.

כי כאן, כנראה (ולא רק בצפון) אין באמת אופק, ביטחון או עתיד.