על דיאלוג, אנטי-נורמליזציה וייאוש

"תודה, זה הדבר הכי נורא שקראתי הרבה זמן".

זו היתה התגובה שקיבלתי בטוויטר אחרי שהעליתי את דיון האנטי-נורמליזציה שהסתובב בפייסבוק לבלוג שלי ב-972. האמת שגם לי לא היה נעים לקרוא את חילופי הדברים בין פעילי השמאל הישראלים לפלסטינים הירדנים, אבל הרגשתי גם שזה מסוג הדברים המטרידים שצריך לחשוב עליהם, אולי גם מפני שהייתי עד להרבה דיאלוגים כאלו בזמן האחרון – חלקם אולי מעט יותר מנומסים – ולא רק ברשת.

אני לא מביא כאן את חילופי הדברים עצמם – אני מציע לקרוא אותם כאן (היה גם המשך לשיחה, אבל הקו הכללי לא השתנה). הנה כמה מהמחשבות שלי בנושא, ואני מתנצל אם הם לא כל כך מאורגנות או חד-משמעיות.

שלושה מתוך ארבעת הפלסטינים בשיחה הביעו דחייה מוחלטת וחד-משמעית של הישראלים שהם התכתבו איתם – ומדובר בישראלים אנטי-ציונים, שלמיטב ידיעתי תומכים בפתרון המדינה האחת. הבעיה היתה לא שהם דחו את הפוליטיקה של הישראלים, אלא שהם שללו את הקיום שלהם עצמם. כשאותם פלסטינים נשאלו לגבי החזון הפוליטי או הפיתרון שלהם, הם ענו שהיהודים צריכים לעזוב את פלסטין ולחזור "למדינות שמהן הם באו". אלא שאין מדינות כאלו. הזהות הישראלית כיום היא אמיתית כמו האמריקאית, האוסטרלית או האפריקנרית. הדוגמה האישית שלי: אבי נולד בבצרה, עיראק. משפחתה של אמי, למעט סבא שלי, חיה בארץ מהמאה ה-19. כשפלסטינים מדברים על "לעזוב את פלסטין", מה שאנשים כמוני שומעים זו השמדה וגירוש. אם יש אכן אנטישמיות מופנית כלפי ישראלים – זה הביטוי שלה.

אבל האם ההכרה המורכבת הזו היא משהו שאנחנו יכולים כרגע לצפות לה מפליט פלסטיני בארצות ערב? אני ממליץ לקרוא את אחת התגובות לפוסט באנגלית, שנשלחה על ידי מישהו בשם פארוק:

ליהודים האנטי ציונים בפלסטין (אני מתנגד לנורמליזציה ולדיאלוג עם ציונים) אשר מוטרדים מהדעות שהובעו בשיחה המצוטטת: אפילו אם אתם דוחים את הציונות, אין זה משנה את העובדה שאתם מצויים בעמדה של כח עצום. אתם חיים על אדמות ובבתים שנגזלו בכח מפלסטינים שגורשו, ומאז נידונו לחיים של אומללות והשפלה בלתי פוסקות. אתם מרוויחים מפשעי הציונות, אפילו אם לא בחרתם בכך.

אתם מצויים בעמדה של כוח לא לגיטימי ושל זכויות יתר, והאחריות שלכם היא לקבל את זה ולהתאמץ לחסל את זכויות היתר הללו. הפלסטינים אינם חייבים לכם דבר. אין לכם זכות להשתמש בכעס שכמה מהם חשים כלפיכם כדי להצטרף לציונים. אני מאמין שקיומה של ישראל הוא הגורם למלחמה ולשנאה, ואחרי שסופה של מדינת ישראל יגיע (בדרכי שלום או שלא בכך), השנאה תשכח, ויהודים, מוסלמים ונוצרים יוכלו לגור בפלסטין במסגרת מדינה דמוקרטית. אני מתנגד לגירוש של כל אדם [מפלסטין], מכיוון שזהו אינו צדק.

הפלסטינים שגורשו מאז 48' מצויים במצב ההפוך, מולדתם נלקחה מהם והם חיים ברובם במחנות פליטים ללא אזרחות, ללא זכויות, כשהם מדוכאים בידי מדינות/כנופיות ערביות אחרות שאינן רוצות בהם. הפלסטינים נטבחו בלבנון בשנות השבעים והשמונים (בתמיכת ישראל וסוריה), אני חי בלבנון ואני מכיר את הפלסטינים במחנות הפליטים ואיך הם נוצלו על ידי כל הפלגים בלבנון בעת הפלישות הציוניות ומעשי הטבח. פלסטינים גורשו ונטבחו בידי ירדן בשנות השבעים (שוב, בתמיכת ישראל). הם גורשו מכוויית ב-1991 בגלל שערפאת תמך בסדאם חוסיין ומלוב בשנת 93' בגלל שערפאת חתם על הסכמי אוסלו. הם נטבחו בידי בעלי הבית של האיראנים במלחמת עירק ועכשיו שני הצדדים בסוריה הורגים בהם.

ככה זה להיות פלסטיני. אין לך ביטחון כי גורשת ממולדתך, תמיד מתייחסים כליך באופן מחריד, ואתה יכול להיות מגורש או להירצח בכל רגע נתון. איש אינו תומך בך. איש אינו מגן עליך. רק כי אתה פלסטיני.

יהודים בפלסטין אינם יכולים להבין את זה והם לעולם לא יחוו משהו דומה. תפתחו את הראש ותביטו בדברים מן העבר השני. הם [הפלסטינים] סבלו כל חייהם כי גנבו להם את המולדת – שעליה אתם חיים – ואם הם ינסו לחזור אליה, יהרגו אותם. איך אתם יכולים לדרוש שכשפלסטיני פוגש אתכם הוא יהיה נחמד או יגיש לכם פרחים, כשאתם אזרחי אותה מדינה טרוריסטית שהורסת את חייו מדי יום, שאתם גרים על אדמתו והוא לא יכול לחזור אליה ואפילו לא לבקר, ושאתם המרוויחים מהסבל שלו? האם לא תרגישו זעם אם הייתם במקומם? הפלסטינים הם בסך הכל בני-אדם.

לפארוק יש כמה נקודות חשובות, במיוחד בהקשר של רגשות הפליטים הפלסטינים – אולי הסוגיה הקשה ביותר בסכסוך, שלחלוטין הודחקה מסדר היום הציבורי בישראל. ובכל זאת, אני שוב חש את אותו איום אישי לנוכח הפסקה האחרונה שלו, ומעבר לכך, הדחייה של כל סוג של קשר עם יהודים או קיום יהודי נשמעת לאחרונה גם מפעילים שאינם פליטים, ואפילו מכאלו שאינם פלסטינים. וזו אינה רק תחושת האיום הקיומי שמטרידה אותי, אלא גם ההרגשה שהשיחה כולה מונעת מפנטזיה של הנעת ההיסטוריה לאחור. פתרונות לסכסוכים הם תמיד עניין פוליטי, הלוקח בחשבון את השינויים שהתרחשו בשנים ובעשורים שחלפו. ועדיין – כשישראל אינה מביעה שום עניין בצדק עבור הפלסטינים, כשהטיהור האתני נמשך, זו לא צריכה להיות הפתעה שהפלסטינים וכמה מתומכיהם מביעים כעס ותסכול באוזניו של הישראלי הראשון שהם פוגשים (והשני, והשלישי).

בטווח הקצר, מגמת האנטי-נורמליזציה מסייעת לימין (=לקונצנזוס) הישראלי. קחו לדוגמה את המאבק המשותף. קראתי לאחרונה מאמר רהוט שנכתב על ידי פעילה פלסטינית בולטת שטוען שישראלים צריכים להימנע מלהגיע לפעילות מחאה פלסטינים בגדה, ובמקום זה להפגין נגד הכיבוש בתל אביב. הרעיון – שנשמע הגיוני על הנייר – מצביעה על חוסר הבנת האקטיביזם בחברה הישראלית. העמידה לצד פלסטינים מול חיילי צה"ל היא המעשה הרדיקלי ביותר שיהודי-ישראלי יכול לעשות; ואילו הפגנה בתל אביב, ואפילו מעצר, הם קלים הרבה יותר ומתקבלים בהבנה יחסית על ידי המיינסטרים.

אנטי-נורמליזציה רדיקלית גם משחקת לידיהם של אלו המבקשים לחזק את ההפרדה האתנית בין יהודים לערבים; היא מונעת את הטרנספורמציה הפוליטית שמחאה משותפת גורמת לישראלים (כמו שכל מי שביקר בבלעין מרגיש); והיא משמשת כטיעון "שכל ישר" נגד פתרון המדינה האחת, שכן אם הפלסטינים דוחים את כל צורות שיתוף הפעולה עם היהודים, איך הם יוכלו לחיות ביחידה פוליטית אחת עימם? מהסיבות האלו, רוב הפלסטינים שאני מכיר התומכים באנטי-נורמליזציה עדיין מעוניינים לקיים קשרים עם ישראלים, כל עוד אלו מתבצעים במסגרת של התנגדות לכיבוש (ולא מעגלי שירה או חומוס). אלא שאני לא יודע עוד כמה זמן הם יוכלו להחזיק בעמדתם, לנוכח מגמת ההקצנה הכללית בסוגיה הזו.

באותו הזמן, אנטי-נורמליזציה על כל צורותיה מביאה גם לשיחה כנה הרבה יותר, ומונעת מהמשתתפים מכל הצדדים לשכוח את יחסי הכוח הפוליטיים. גם זה חשוב.

בסיכומו של דבר, אני מרגיש שאותה שיחת פייסבוק שבה פתחתי מלמדת על חוסר הטעם ב"דיאלוג" בנקודת הזמן הנוכחית. כל עוד הסוגיות הפוליטיות נותרות פתוחות, מגעים שכאלו, שיחה לצורך שיחה, גורמים דווקא להקצנה בשני הצדדים (אגב, נראה לי שהרבה אקטיביסטים ישראלים מבינים את זה באופן אינסטינקטיבי). לב העניין הוא המצב בשטח – הכיבוש, האפליה, בעיית הפליטים – וכאשר אלו ייפתרו, או אפילו יתחוללו כמה צעדים אמיתיים בכיוון הנכון, אני מאמין שהרטוריקה והאידיאולוגיה ישתנו גם, לפחות במיינסטרים של שתי החברות. בניגוד לתפיסה הפופולארית, מציאות פוליטית מייצרת דעות ותפיסות אידיאולוגיות, ולא להפך. מי שרוצה לשנות את הדעות של אנשים, צריך קודם כל לשנות את המציאות.

כמה מהישראלים שהשתתפו בחילופי הדברים בפייסבוק העלו את השיחה כולה לקיר הפרטי שלהם, וגם שם התפתחו דיונים פרטיים מעניינים. אחת התגובות של תום פסח, פעיל שמאל ישראלי, נראית לי ראויה לציטוט:

בהתחשב במציאות של הפליטות במשך 60+ שנה אני תמיד מופתע שלא כולם [הפלסטינים] כאלה, ככה שאין לדעתי מקום לא לייאוש ולא לדיכאון. בכלל פסימיזם לדעתי זאת עמדה לא אחראית ולא מוסרית מצד מי שיש להם פריווילגיות יחסיות. לי אין כגבר זכות להרגיש פסימי לגבי הסיכויים של נשים לשוויון, זאת לא חוכמה… [תחשבו] על תושבי בלעין שחוטפים כל שבוע גז מדמיע, כדורים חיים, קנסות, מעצרים וכו', ולא מתייאשים. אם הם יכולים, [אנחנו] יכולים לא להתייאש אחרי ויכוח לא נעים בפייסבוק.

פורסם במקור (בשינויים קלים) באנגלית בבלוג של נועם במגזין 972+