בתום חקירה קצרה

אלמלא היה מדובר באירוע טרגי כל כך, ניתן היה להסתפק בקביעה כי התנהגותה של פרקליטות המדינה בהקשרו ראויה לתואר "שיא החוצפה". אלמלא היה מדובר באירוע בעטיו אדם אחד איבד את חייו, אדם אחר נפצע קשה ואדם שלישי עתיד לאבד את חירותו, אפשר היה להסתפק בהערה על האטימות וחוסר הרגישות בו טיפלו רשויות המדינה. אלא שמבט מעמיק יותר על נסיבות האירוע מגלה שאין מדובר פה לא בחוצפה, לא באטימות וגם לא בחוסר רגישות. המדובר, בשורה התחתונה, במדיניות ישראלית בעלת מטרה ברורה לחלוטין, המקודמת באמצעים ברורים לחלוטין. המטרה היא להדיר מישראל את תושביה הפלסטינים של הגדה המערבית, ובתוכם גם את אלה שבסך הכל מבקשים למצוא את פרנסתם בירושלים. האמצעים לכך רבים ומגוונים; האמצעי שננקט במקרה הזה מקומם במיוחד – הפיכת הקורבן למקרבן, תוך זיכויים המוחלט של המקרבנים האמיתיים.

המקרה המדובר אירע בלילה שבין 29 ל-30 ביולי השנה ותואר בהרחבה בכתבה של גדעון לוי, שפורסמה ב"הארץ" ב-11 באוגוסט. חסאן באדר בן ה-47 ובנו מוחמד באדר, בן ה-20, יצאו בלילה מביתם בכפר ביתילו שליד רמאללה כדי להגיע לאתר הבנייה ברמת גן, בו מצאו פרנסה למשפחתם בחודשים שקדמו לאירוע. יחד עם 13 מבקשי-פרנסה נוספים הם נדחסו במונית-טרנזיט פלסטינית, שהסיעה אותם לאזור מעלה אדומים. שם חיכה להם טרנזיט אחר, בעל מספר רישוי ישראלי ונהוג על ידי פלסטיני ממזרח ירושלים. כבר היה אחרי חצות והטרנזיט הזה, שבזכות הלוחית שלו רשאי לנוע פחות או יותר בחופשיות גם בין המחסומים, אמור היה להוביל אותם לנקודה ממנה יוכלו להתגנב, דרך פרצה בגדר, אל מקומות עבודתם בישראל. לפני הטרנזיט נסעה מכונית רגילה, גם היא בעלת לוחית רישוי ישראלית. נהגה, פלסטיני ממזרח ירושלים שתפקידו היה להזהיר את נהג הטרנזיט מפני סכנות אפשריות, הודיע לו לפתע כי השוטרים במחסום אל זעים עסוקים בעניינים אחרים וכי הוא מעריך שהטרנזיט יצליח לחצות את מחסום אל זעים מבלי שהשוטרים יבחינו ב-15 נוסעיו, המוגדרים כמובן שב"חים ומנועים מכניסה לישראל.

אלא שעד שהטרנזיט הגיע למחסום, הספיקה המציאות שם להשתנות ונהג הטרנזיט הבחין לפתע שהשוטרים מסמנים לו לעצור לבדיקה. הנהג המבוהל, שידע היטב מה צפוי לו אם וכאשר ייתפס עם 15 שב"חים ברכבו, החליט לפנות בחדות ימינה ולהתרחק מהמחסום דרך הרחובות הצרים של הכפר אל זעים. זה כבר היה מאוחר מדי. השוטרים פתחו באש ומעשרות הכדורים שירו על הרכב נפצעו אחדים מהנוסעים. הנהג, המבוהל עכשיו עוד יותר, הגביר את מהירות נסיעתו בעוד שנוסעיו דורשים ממנו לעצור כדי שניתן יהיה לטפל בפצועים. אחרי כמה מאות מטרים של נסיעה מטורפת בכבישים עקלקלים וצרים, כאשר סוף-סוף עצר, התברר לנוסעי הטרנזיט המבוהלים שהשוטרים שירו עליהם איבדו בהם עניין. לאחר שמנעו את כניסתם לישראל, הפסיקו להתעניין ב"רכב החשוד" עליו המטירו קודם לכן אש תופת ואפילו לא רדפו אחריו. חלק מהנוסעים, וביניהם מוחמד באדר הפצוע קל, ירדו מהטרנזיט באל זעים ונלקחו לבית החולים ברמאללה. אחרים, וביניהם חסאן באדר הפצוע קשה, נשארו בטרנזיט. גופתו נמצאה מאוחר יותר בשולי הכפר. היא שכבה ליד שרידיו המפוחמים של הטרנזיט בו ניסה לנסוע לעבודה. נהג הטרנזיט לא נמצא במקום.

האירוע הלילי הטרגי הזה הוא כל כולו תולדה של מדיניות ישראלית המבקשת, באמצעות מערכת מורכבת ומתוחכמת של מחסומים ומעברים, ליצור הפרדה בין ישראלים לפלסטינים, תוך הדרת הפלסטינים משוק העבודה בישראל והפקרתם לגורלם בגדה המערבית, המבותרת אף היא במערכת לא פחות מורכבת ממחסומים ומעברים המקשים על התפתחותה של כלכלה עצמאית. חסאן באדר המנוח, ששילם על המדיניות הזאת בחייו, הוא רק אחד מקורבנותיה. נהגי הטרנזיטים המזרח-ירושלמיים, המוצאים את פרנסתם בהברחת פלסטינים לישראל תוך סיכון חייהם, הם קורבנות של המדיניות הזאת.

בימים הראשונים אחרי התקרית באל-זעים, נראה היה שרשויות המדינה נוהגים בהיגיון בריא. חקירת האירוע הועברה אז לידי המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים (מח"ש), שהתבקשו להתמקד בהחלטתם של שוטרי משמר הגבול לפתוח באש ובתוצאותיה: האם פנייתו של הטרנזיט לכיוון אל-זעים הצדיקה את הירי הכבד שהומטר עליו? האם העצמה והקטלנות של הירי אכן היו מחויבי המציאות? האם השוטרים באמת חשו שנשקפה להם סכנה כלשהי?

אלא שההיגיון הבריא לא איחר להתאייד ולפנות את מקומו להיגיון האחר, המנחה את מדיניות ההדרה והאפרטהייד. בתום חקירה קצרה, אימצו חוקרי מח"ש את גרסת השוטרים שהיו במחסום וקבעו שנהג הטנדר לא רק התעלם מההוראה לעצור את רכבו אלא גם ניסה לדרוס את השוטרים. תיק החקירה נגד השוטרים נסגר; תיק חקירה נגד בעל הרכב נפתח במקומו.

כתב האישום שצמח מתוך החקירה הזאת, ושהוגש השבוע לבית משפט השלום בירושלים, משלים את המעבר מההיגיון הבריא אל היגיון ההפרדה בכך שמשכלל את השימוש בהגיון הזה. כתב האישום הפך את נהג הטרנזיט, אחד הקורבנות של הירי הבלתי סביר שהומטר על רכבו, לאשם היחיד במותו של באדר. הסעיף המרכזי בכתב האישום שהוגש נגד חמאדה ג'אבר, משכונת ראס אל עמוד במזרח ירושלים, חושף מידה בלתי נסבלת של ציניות וצביעות: אחרי שהתיק נגד השוטרים היורים נסגר ולמרות שהתברר שהשוטרים היורים הללו לא גילו כל עניין בתוצאות הירי שלהם ונמנעו מכל ניסיון להושיט עזרה כלשהי לפצועים, באה עכשיו פרקליטות המדינה ומאשימה את בעל הטרנזיט ב"גרימת מוות ברשלנות". מותו של באדר, כך קובע כתב האישום, נגרם משום שנהג הטרנזיט הפקיר אותו למותו.

עורך הדין דוד עמר, סנגורו של ג'אבר, טוען שמרשו כלל לא נהג ברכב באותו לילה קטלני וכי למעשה הוא מכר אותו לאדם אחר ימים אחדים לפני האירוע. אמיתות הטענה הזאת תתברר מן הסתם בבית המשפט. אך תהיה מסקנת השופטים לגביה אשר תהיה, שתי המסקנות העיקריות העולות מתוך המקרה הזה יישארו, בכל מקרה, על כנן: בראשונה אין חידוש רב – חיי הפלסטינים במחסומים שסביב ירושלים הפכו כבר מזמן להפקר; המסקנה השנייה, לעומת זאת, מבטאת עליית מדרגה ביישומה של מדיניות ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים – מותם של פלסטינים חפים מפשע מירי שוטרים ישראליים יוכל לשמש מעכשיו כאמתלה לגזול את חירותם של פלסטינים אחרים.