בתיאטרון הזה שטרסלר צודק

בדיון על מדעי הרוח חשף נחמיה שטרסלר את מהותו של הסדר הקפיטליסטי כתנועה שלילית, ההופכת כל מה שנקרה בדרכה לאמצעי ולכמות. מבקריו ממהרים להשתיק את הליצן הכלכלי, ומבקשים לכסות את ערוות הקפיטל בדעת ורוח. המשך פולמוס
כפיר כהן

הדיון על נחיצותם של מדעי הרוח שהתעורר בעקבות מאמר הדעה של נחמיה שטרסלר ("הארץ", 28.08), מספק הזדמנות טובה לבחון את האופן בו מבקשים להבנות היום את היחס בין המדינה והסדר הקפיטליסטי ולבנות סדר יום סימבולי חדש בישראל.

נתחיל קרוב לטקסט ולא בכדי. שטרסלר, מעין ליצן חצר כלכלי של השררה, כתב שאלה הלומדים במדעי הרוח ומדעי המדינה צריכים להאשים רק את עצמם כאשר בתום לימודי התואר הראשון הם מגלים שמשכורתם נמוכה בהרבה מאלו שלמדו מקצוע מכניס. הוא הוסיף שאי-השוויון בהכנסה הוא תוצר של "ערך התפוקה השולי" של העובד עבור המעביד, ומכיוון שבוגרים בתחומים אלו לא מייצרים ערך גבוה לקפיטל או למדינה, משכורתם נמוכה. יותר מכך, הוא ציין שאין לראות במדינה את האחראי לגובה המשכורת ושהמדינה אינה הכתובת לתלונות כאן. במילים אחרות, כמו אלה הרוצים להפריד דת ומדינה, שטרסלר רוצה להפריד בין רוח ומדינה. הקשר בין דת לרוח איננו מקרי כאן.

איני מבקש להפריך כאן את דבריו של שטרסלר, אך בכדי להיווכח במשמעות ההיסטורית של דבריו צריך לעבור דרך העיוותים שלה בביקורת. מדוע עיוותים? משום שבעוד ששטרסלר הסביר את הערך הנמוך של מדעי הרוח בכלכלה קפיטליסטית – באמצעות גובה המשכורת – מבקריו הסיטו את הדיון לשאלה על נחיצותם של מקצועות אלו בכלל – שאלת רוח האדם. נדגיש ששטרסלר מעולם לא טען שאין ללמוד מקצועות אלו, להיפך, הוא דווקא הכיר בזכות הנאורנית של חופש הדעת, הוא רק טען, בהינתן תפיסת עולמו הכלכלית, שאל להם להתפלא אם משכורתם תהיה נמוכה.

חלק ממבקריו של שטרסלר התענגו ממש על ההזדמנות לחשוף את הברבריות של הניאו-ליברליזם ולצאת "אנשים מתורבתים" המגנים על הרוח. חמישה כותבים הציעו לנו מגוון טיעונים אך אני אתרכז בשניים מהם.[1] נועה קושרק, מתרגלת במדעי המדינה, כותבת כך:

ידועים במיוחד דבריו של הקרדינל והתיאולוג האנגלי המפורסם, ג.ה. ניומן, אשר תחת הכותרת "ידע לשם עצמו"… טען כי סוג כזה של ידע, שהינו מטרה בפני עצמו, מייצר את הג'נטלמן – אותו אינטלקטואל רחב אופקים, שיודע "לקרוא" את העולם…

לכאלה ג'נטלמנים בדיוק, נחמיה שטרסלר, אנו זקוקים במערכות הציבוריות הנשחקות שלנו. סטודנטים שלמדו על החשיבות שבחופש הבעת הדעה… על ההשלכות ארוכות הטווח של שחיתות שלטונית, על כך שחירות האדם מצויה בתודעת הכלליות ולא רק במסגרות הפרטיקולריות הצרות שהאדם נתון בהן – ועל הצורך הפרדוקסלי של המדינה הדוגלת בשוק חופשי לרסן ולהאט את קצבו המהיר, דרך מתן הגנות חברתיות-כלכליות, כדי שהחברה, ועמה מוסד השוק החופשי, לא ייהרסו.

את כל זה למדו "הג'נטלמנים שלי" במדע המדינה…

ג. ה. ניומן. מכיוון ש"נציגי הרוח" משתייכים למעמד הביניים המפסיד, הם מבקשים להציל את עורם באמצעות קיפול האינטרס הפרטי שלהם (משכורתם) באינטרס של הכל

למותר לציין שדבריו של הקרדינל הוצאו מהקשרם ההיסטורי, שכן ניומן ניסה לנסח את עצמאות הידע וטיבו ביחס לדת הקתולית ולכנסייה ולא ביחס לקפיטל, אך דווקא הקיפול של הדת והמדינה כאתרי הרוח הוא משמעותי כאן ותיכף נעמוד על טיבו.[2]

ממשיך את הקו המדינתי עמית נויפלד, דוקטורנט לפילוסופיה:

[מ]ה שהמדינה, "השיטה", יכולה וצריכה לעשות זה לעודד צריכה של תרבות, על חשבון תרבות הצריכה. אם רק המדינה תפעל כדי להטמיע באזרחיה את האמונה שתרבות היא משהו שראוי לצרוך, גם אם יהיה זה על חשבון החלפת הרכב הבאה, שדרוג של האייפד בן הכמעט חצי שנה או רכישת טלוויזיה שלישית לחדר של הילדה, הרי שאני ושכמותי נצליח להתקיים בכבוד מכתיבה, מהרצאות, מהופעות ותערוכות.

מהי התמונה העולה מדבריהם של נציגי הרוח? מכיוון שרובם משתייכים למעמד הביניים המפסיד, ונמצאים בנפילה חופשית אל המעמדות הנמוכים, הם מבקשים, במה שנדמה בתחילה כמהלך אידיאולוגי קלאסי, להציל את עורם באמצעות קיפול האינטרס הפרטי שלהם (משכורתם) באינטרס של הכלל. כיצד הם עושים זאת? הם מסמיכים את מדעי הרוח אל האתר היחיד בו עוד ניתן לדבר על הכלל – המדינה. כך, מה שעד לפני רגע היה אינטרס חומרי וולגרי הופך נאצל ורוחני. אבל כאמור, המהלך הזה, אינטרסנטי ככל שיהיה, איננו פשוט כל כך כפי שנדמה במבט ראשון, ולא הייתי מתעכב עליו לולא היה סימפטומטי לרגע ההיסטורי בו נמצאת ישראל ולמשמעותו של התיאטרון הפוליטי שעונתו נפתחה בקיץ 2011.

על מנת לתפוס מה מתרחש כאן, עלינו להתעכב על האופן שבו מבקשים היום להמשיג את המדינה. המשמעות העמוקה של הניאו-ליברליזם בישראל היא לא רק שהרוח נזקקת למדינה על מנת לשרוד, אלא שהמדינה עצמה הפכה רוח. בניגוד לפני השטח של דברי הכותבים, עלינו לשים לב שהם דווקא מסכימים עם עומק תבונתו של שטרסלר, שכן ההצבה של המדינה רק ככוח רגולטורי, כבר מקבלת ומניחה מראש את הסדר הקפיטליסטי כעקרון ראשון, הקודם להתארגנות הפוליטית; אחרת מה פתאום שהריבון יגביל עצמו רק לכוח רגולטורי, ולא יפעל ככוח כמכונן הקובע לא רק את גבולותיו של הסדר הקפיטליסטי אלא את תנאי קיומו? זאת אומרת, לא המדינה שמגבילה כאן את הקפיטל, אלא להיפך, הקפיטל כבר מזמן חתך למידותיו את המדינה והוא "מניח" לה להתערב כל עוד לא תיגע בטיבו ממש.

נשים לב אם כך שהשמאל ממשיג את היחס בין המדינה והסדר הקפיטליסטי באותו האופן שהנאורות והרומנטיקה בגרמניה לפחות המשיגו את הרוח ביחס לאדם וללאום, והדת הנוצרית המשיגה ביחס לגוף – שני הראשונים תפסו את הרוח כמהלך תרבותי המעביר את האדם ממצבו הטבעי למצב החירות ואילו האחרונה המשיגה את הרוח ככוח המרסן את היצר. כלומר בתפיסת השמאל והמרכז היום, הסדר הקפיטליסטי תופס את קטגוריית הטבע, לא רק במשמעות הפופולארית לפיה טבעי לנו היום לצרוך, אלא ש"ייצור הערך" הפך להיות חוק טבע ויצר טבעי אותו מבקשת המדינה לחנך, להגביל, לנזוף בו וכמובן גם תמיד להיקסם ממנו ולהחניף לו. אין שום סיבה לקבל את ההמשגה הזו. קפיטליזם, ולא רק ניאו-ליברליזם, הוא מבנה חברתי היסטורי ולא קטגוריה טבעית. ההמשגה הזו היא ביסוד אידיאולוגיית השמאל היום; היא מסמנת את מגבלות תבונתו וחולשת אופיו הפוליטי.

נשים לב גם כן לאותו פיצול בין הרוח לחומר שהזכרתי כאן בחיבור "על השאלה המזרחית" ולאופן שבו המדינה או הלאום ולפעמים הדת ממש (ראו שלי יחימוביץ' בעניין האוטובוסים בשבת) מוצבים ככיסוי הראש של הקפיטל. שכן ברגע שבו הכותבים כולם מכירים כבר בהרס שמביא הסדר הקפיטליסטי לחברה המודרנית, ברגע שבו הם מכירים כשטרסלר עצמו, בערוות הקפיטל, הם מפצלים בין הקפיטליזם כשלעצמו, עליו אין וויכוח בכלל, לבין הניאו-ליברליזם הרע כאילו זה האחרון הוא סוג של פרוורסיה של הקפיטליזם, וכך הופכים את כל הדיון לשאלה מוסרית ורוחנית. הנה אחת הסיבות לכך שאנשי מדעי הרוח בישראל נשמעים היום כמו רבנים.

המשמעות העמוקה של הניאו-ליברליזם בישראל היא לא רק שהרוח נזקקת למדינה על מנת לשרוד, אלא שהמדינה עצמה הפכה רוח

שטרסלר איננו טועה, להיפך. ניאו-ליברליזם הוא האמת של הקפיטליזם, ולא העיוות שלו; הליצן הכלכלי הזה חושף את המהות של הסדר הקפיטליסטי, והיא שאין לו מהות, שהוא תנועה שלילית ההופכת כל מה שנקרה בדרכה לאמצעי וכמות ואילו דווקא מבקריו הם אלה שמתכחשים להשלכות של מצב עניינים זה וממהרים להשתיק את הליצן, בהציעם קפיטליזם עם רוח, בהציעם דעת ורוח לכיסוי ערוות הקפיטל.

אני מכנה את מה שמתרחש היום בספירה החברתית והפוליטית תיאטרון, מכיוון ששחקניו אינם מעזים לשאול את השאלה היחידה שמוכרחים לשאול היום – אם בישראל ואם בעולם כולו – כיצד מתחילים לחיות בעולם בו הסדר הקפיטליסטי הוא לא קרקע החיים הטבעית? כיצד בונים צורת חיים מאורגנת ולא אינדיבידואלית כזו שלא רק תסתפק בקיום לצדו (זכויות אדם למשל) אלא תתחרה בו, תאיים עליו ותביס אותו או תקפל אותו לתוך עצמה כמו שעשה הקפיטליזם עצמו לצורות חיים אחרות שקדמו לו? כל מי שלא שואל היום את השאלה הזו, קונה כרטיס לתיאטרון הפוליטי ולוקח תפקיד במחזה המוסר שלו אם על הבמה אם בקהל. אלה שלא יכולים יותר לסבול את המחזה הזה ומוכנים להסתכן בשאלת שאלות אמיתיות, כדאי שיצאו מהאולם.


[1] שלושת האחרים הם: דימטרי שומסקייאיר אסולין ויוסי יונה.

[2] ראו את ספרו של ניומן, The Idea of a University.

עוד בנושא:

מדעי הרוח כמוצר ציבורי | יונתן ברזילי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    ככה צריך להיות ניתוח של תיאולוגיה פוליטית. לא הבנתי מדוע אתה חושב שלקפיטליזם אין מהות (אגב, אפשר לחשוב בזריזות על האקזיסטנציאליזם). נשמע שדווקא יש לו, לשיטתך. אבל זה פוסט נפלא בכלל ולשנה החדשה בפרט. שנה טובה.

  2. גילה

    בקצב הזה מגיעים לספרטה: נשליך את הלא ראוים ואלו שהם לטורח על צוארנו כי אם המדינה מוכתבת על ידי עלות תועלת מה לנו כי נטרח סביב חסרי התועלת?
    נקים מחנות לילודה מבוקרת של אנשים בעלי פוטנציאל השתכרות גבוה,לחלופין של עבדים שתקנים וכנועים, נבטל כל מה שרגשי ונקדם מדד של טבלאות אקסל הבודקות עלות תועלת.
    בקצב הזה אפילו את הרגש הלאומי יהיה קשה לעורר וכך יתפרקו להן מדינות העולם לחברות שמקדמות רווח לפני הכל וכל אחד לנפשו הוא.
    מי אמר שצריכים להעצר בנקודה של שטרסלר, יש עוד לאן להרחיק ולהגיע.

  3. דןש

    לכל אדם קיים זכות הבחירה בהקשר להכשרתו ועיסוקו. כמובן זה תלוי בכישוריו המולדים, במאמציו ובכישוריו.
    החברה המטריאלי העכשווית מקפחת את "אנשי הרוח" ואינה מתגמלת אותם כראוי.
    היא גם מקפחת את "בעלי ההכשרה הנחוצה למשק", בזאת שאינה מקנה להם ערכים רוחניים במידת הצורך. יש לחייב את כל המכשירים עצמם לתפקידים אלו (מהנדסים, רופאים, מדענים,כלכלנים וכו') לבחור נושאי לימוד במדעי הרוח ברמה גבוהה (לפחות רמת תואר ראשון)- באופן שיצאו "בני אדם".
    בנוסף על המדינה לתמוך ברמה של קיום נאות בעובדים ובמוסדות שתרומתם לחברה היא בנושאים הרוחניים ( מורים, תאטראות, מוזיקה וכו') ונצא כולנו נשכרים.

  4. דניאל ר

    הרי חינוך לשמו היה קיים גם באתונה הקלאסית ובאירופה של ימי הביניים. לא כל תפיסה של סובייקטיביות אוטונומית היא קפיטליסטית, או בכלל מודרנית. הכותב בעצמו מתייחס לכומר קתולי שטוען למען חינוך כזה. דווקא אפשר לטעון באותה מידה שמדעי הרוח (ואולי הצורה בה מתארגנות האוניברסיטאות בכלל) היא שארית של עולם קדם-קפיטליסטי שאליו ההגיון של ההון דווקא לא מצליח לחדור ואסור שיעשה זאת.

  5. בעז

    דוקא מעניין. אפילו מעורר מחשבה, אבל למה כל דעה אחרת מוצאת מהחדר? האם באמת חייב להיות "אלוהים אחרים" כדי להתמודד עם הנוכחי?

  6. נתן.

    בכל שיטה כלכלית וחברתית שתיבחר ואפילו אם תחזור לתקופת המערות עדיין מי שהולך וצד חיות על מנת שיהיה מה לאכול לעולם יתוגמל יותר ממי שיושב ליד המערה וחושב על "משמעות האני בעולם משתנה"…

  7. דוב

    הליבה של כל מערכת חברתית-כלכלית היא השיטה שבה חבריה מייצרים את אמצעי הקיום שלהם, השיטה הקפיטליסטית בדיון זה.
    אבל השיטה לא מתקיימת ללא מערכת שלמה שמאפשרת לה לפעול, המערכת הפוליטית המדינה שאחראית על החוקים, מערכת אכיפת החוק וכד'. אבל לא פחות חשובה היא המערכת האידיאולוגית, זו שמסבירה את העולם מחנכת ומנחילה את הערכים והאמונות שמתאימים כביכול לטבע האדם, למורשת למוסר להגיון וכו' מצדיקים את השיטה שהיא לפי טבעו, רוחו, הגיונית, מוסרית, יעילה טובה מכל האחרות, הכרחית לקיום וכו'…
    זה המקום שמדעי הרוח תופסים במערכת הזאת ומקומם כאמור לא נופל בחשיבותו מיתר המערכות.

    מאחר שהקפיטליזם מיוסד על חופש הניצול, התחרות החופשית והשוק החופשי, חופש הבעת הדעה, החופש האקדמי וכו' גם הם מוכרים. בנישה הזאת נכנסים גם אנשי רוח שמבקרים את השיטה או אפילו שוללים אותה מיסודה, כל זמן שאינם מסכנים אותה ממש ולהיפך לרוב הם משרתים אותה "כברי פלוגתא בויכוח" כשק החבטות שתהליך ההפנמה של הערכים לציבור הרחב זקוק לו.

    שאלת השכר של "מדעני הרוח" קשורה ממש למצב של השיטה עצמה וליתר הרכיבים בה, כשהיא מתרחבת תרחיב וכשמצטמצמת תצמצם.

  8. נתנאל

    שלום כפיר,
    רשימה מעוררת מחשבה. עם זאת אני לא מסכים עם הניתוח שלך, לפיו אנשי הרוח תופסים את המדינה כרגולטור בלבד. להפך, דווקא אנשי הרוח הם אלו שמנסים להחיות את המושג של קולקטיב, זהות, שייכות, אחריות ועוד מיני מטעמים שפסו מהעולם בשל הקפיטלזים, דרך הכלי הלאומי. ההתנגדות החריפה ביותר לשטרסלר היא כנגד תפיסתו את המדינה כמצע לשגשוג כלכלי במקום כהגשמה חברתית של הפרטים בתוכה.

    אם ארשה לעצמי אוסיף דעה אישית, במידה רבה המדינה היא המסגרת החברתית היחידה ששורדת את הטלטלה הקפיטליסטית שהעולם חווה. חבל שאנשים כמו שטרסלר רוצים להפריט גם אותה.

  9. כפיר

    אני לא בטוח איך אתה קושר בין אקזיסטנציאליזם לבין קפיטליזם, אבל כאשר אני אומר שאין לקפיטליזם מהות, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו, ייצור הערך איננו נעשה לשום מטרה אחרת חוץ מייצור הערך ומשום כך הוא הופך את כל העולם לאמצעי וכמות.

  10. כפיר

    נכון, זה בדיוק מה שקורה ומה שקרה תמיד בישראל, רק שעד עכשיו זה התרחש על חשבון מעמד ה פועלים והעניים בכלל. ואילו עכשיו הקפיטליזם הישראלי נוגס בשכבות הביניים, האשכנזיות ברובן. אלה נזכרות פתאום שלקפיטליזם צריך שיהיו גבולות אז פתאום מדברים על מימון מדינתי. לאותם מעמדות ביניים לא באמת איכפת מאלה שתמיד סבלו מהקפיטליזם הישראלי, הם פשוט רוצים שהמדינה תגן עליהם ולעזאזל השאר. אני מוציא את החתול מהשק, לא יותר. אני חושב כמוך שיש לכונן התארגנות פוליטית על בסיס קולקטיבי; אני בספק אם זה מה שרוצים מגיני הרוח.

  11. כפיר

    דניאל, לחשוב שהאוניברסיטה היא שארית מעולם קדם מודרני משמעו לפספס את הבסיס של המדינה המודרנית-הקפיטליסטית. במדינה זו יש רק מבנה חברתי אחד המכפיף את כל השאר אליו. אתה מבלבל בין האידאה של האוניברסיטה לבין תנאי האפשרות של אידאה זו. הרוב המוחלט של המחלקות באוניברסיטה הן לא יותר מהזרוע המדעית של הקפיטליזם. כל מרצה באוניברסיטה במדעי הרוח או לא מדמיין שהוא עצמאי, אך תנאי העצמאות הזו ניתנים על ידי הקפיטל, על ידי הערך שמיוצר במקום אחר ומועבר לאוניבסיטה. בטל את התנאי הזה ותיעלם גם האוניברסיטה.
    עכשיו, אני רוצה להזכיר לך ש"העצמאות" של האוניברסיטה לא ממש מנעה את פשעי הניצול, להיפך, אנשי הרוח בשמאל בישראל, הופכים כל שאלה פוליטית וכלכלית לשאלה מוסרית/מידתית ובכך אומרים לנו – כן, מותר לנצל ולשעבד את המזרחים ושאר העניים, אבל במידה. אין ממש סיבה לחשוב שמדעי הרוח הם איזה מקור למחשבה אלטרנטיבית, בוודא לא בישראל.

    ובנוגע לספרטה, כן, גם שם קיימת אותה בעיה.

  12. כפיר

    כן, כי האלוהים הזה משעבד אנשים ובסופו של דבר מביא מוות לסף ביתם. אין כאן מקום לפשרה.

  13. כפיר

    נתנאל, אתה מציב את הבעיה כפי שמנסים להציב אותה אנשי השמאל, ובכך אתם והם מפספסים עניין חשוב אחד. לפני הניאוליברליזם בישראל, בא נגיד לפני 1967, המדינה לא היתה זרוע שדיכאה בשיטתיות את המזרחים, דאגה להסליל אותם לבתי ספר מקצועיים, למנוע מימון לעיירות הפיתוח, לבתי הספר וכדומה, שלא לדבר על הפלסטינים בכלל? ההיסטוריה של ישראל לא מתחילה עם הניאלויברליזם, היא מתחילה ב 1882, ומהרגע הראשון ההתישבות היא אלימה, דכאנית, מדירה ומסוכנת והולידה יותר מוות מחיים, ויותר אי שיויון משויון. לחשוב שהמדינה היא כלי כנגד הקפיטל משמעו להשתתף בתאטרון הכזב של השמאל היום. בסדר קפיטליסטי, המדינה הייתה ותישאר הבריון שדואג שחלש יישאר חלש ושהחזק יתעשר.