בתיאטרון הזה שטרסלר צודק

הדיון על נחיצותם של מדעי הרוח שהתעורר בעקבות מאמר הדעה של נחמיה שטרסלר ("הארץ", 28.08), מספק הזדמנות טובה לבחון את האופן בו מבקשים להבנות היום את היחס בין המדינה והסדר הקפיטליסטי ולבנות סדר יום סימבולי חדש בישראל.

נתחיל קרוב לטקסט ולא בכדי. שטרסלר, מעין ליצן חצר כלכלי של השררה, כתב שאלה הלומדים במדעי הרוח ומדעי המדינה צריכים להאשים רק את עצמם כאשר בתום לימודי התואר הראשון הם מגלים שמשכורתם נמוכה בהרבה מאלו שלמדו מקצוע מכניס. הוא הוסיף שאי-השוויון בהכנסה הוא תוצר של "ערך התפוקה השולי" של העובד עבור המעביד, ומכיוון שבוגרים בתחומים אלו לא מייצרים ערך גבוה לקפיטל או למדינה, משכורתם נמוכה. יותר מכך, הוא ציין שאין לראות במדינה את האחראי לגובה המשכורת ושהמדינה אינה הכתובת לתלונות כאן. במילים אחרות, כמו אלה הרוצים להפריד דת ומדינה, שטרסלר רוצה להפריד בין רוח ומדינה. הקשר בין דת לרוח איננו מקרי כאן.

איני מבקש להפריך כאן את דבריו של שטרסלר, אך בכדי להיווכח במשמעות ההיסטורית של דבריו צריך לעבור דרך העיוותים שלה בביקורת. מדוע עיוותים? משום שבעוד ששטרסלר הסביר את הערך הנמוך של מדעי הרוח בכלכלה קפיטליסטית – באמצעות גובה המשכורת – מבקריו הסיטו את הדיון לשאלה על נחיצותם של מקצועות אלו בכלל – שאלת רוח האדם. נדגיש ששטרסלר מעולם לא טען שאין ללמוד מקצועות אלו, להיפך, הוא דווקא הכיר בזכות הנאורנית של חופש הדעת, הוא רק טען, בהינתן תפיסת עולמו הכלכלית, שאל להם להתפלא אם משכורתם תהיה נמוכה.

חלק ממבקריו של שטרסלר התענגו ממש על ההזדמנות לחשוף את הברבריות של הניאו-ליברליזם ולצאת "אנשים מתורבתים" המגנים על הרוח. חמישה כותבים הציעו לנו מגוון טיעונים אך אני אתרכז בשניים מהם.[1] נועה קושרק, מתרגלת במדעי המדינה, כותבת כך:

ידועים במיוחד דבריו של הקרדינל והתיאולוג האנגלי המפורסם, ג.ה. ניומן, אשר תחת הכותרת "ידע לשם עצמו"… טען כי סוג כזה של ידע, שהינו מטרה בפני עצמו, מייצר את הג'נטלמן – אותו אינטלקטואל רחב אופקים, שיודע "לקרוא" את העולם…

לכאלה ג'נטלמנים בדיוק, נחמיה שטרסלר, אנו זקוקים במערכות הציבוריות הנשחקות שלנו. סטודנטים שלמדו על החשיבות שבחופש הבעת הדעה… על ההשלכות ארוכות הטווח של שחיתות שלטונית, על כך שחירות האדם מצויה בתודעת הכלליות ולא רק במסגרות הפרטיקולריות הצרות שהאדם נתון בהן – ועל הצורך הפרדוקסלי של המדינה הדוגלת בשוק חופשי לרסן ולהאט את קצבו המהיר, דרך מתן הגנות חברתיות-כלכליות, כדי שהחברה, ועמה מוסד השוק החופשי, לא ייהרסו.

את כל זה למדו "הג'נטלמנים שלי" במדע המדינה…

למותר לציין שדבריו של הקרדינל הוצאו מהקשרם ההיסטורי, שכן ניומן ניסה לנסח את עצמאות הידע וטיבו ביחס לדת הקתולית ולכנסייה ולא ביחס לקפיטל, אך דווקא הקיפול של הדת והמדינה כאתרי הרוח הוא משמעותי כאן ותיכף נעמוד על טיבו.[2]

ממשיך את הקו המדינתי עמית נויפלד, דוקטורנט לפילוסופיה:

[מ]ה שהמדינה, "השיטה", יכולה וצריכה לעשות זה לעודד צריכה של תרבות, על חשבון תרבות הצריכה. אם רק המדינה תפעל כדי להטמיע באזרחיה את האמונה שתרבות היא משהו שראוי לצרוך, גם אם יהיה זה על חשבון החלפת הרכב הבאה, שדרוג של האייפד בן הכמעט חצי שנה או רכישת טלוויזיה שלישית לחדר של הילדה, הרי שאני ושכמותי נצליח להתקיים בכבוד מכתיבה, מהרצאות, מהופעות ותערוכות.

מהי התמונה העולה מדבריהם של נציגי הרוח? מכיוון שרובם משתייכים למעמד הביניים המפסיד, ונמצאים בנפילה חופשית אל המעמדות הנמוכים, הם מבקשים, במה שנדמה בתחילה כמהלך אידיאולוגי קלאסי, להציל את עורם באמצעות קיפול האינטרס הפרטי שלהם (משכורתם) באינטרס של הכלל. כיצד הם עושים זאת? הם מסמיכים את מדעי הרוח אל האתר היחיד בו עוד ניתן לדבר על הכלל – המדינה. כך, מה שעד לפני רגע היה אינטרס חומרי וולגרי הופך נאצל ורוחני. אבל כאמור, המהלך הזה, אינטרסנטי ככל שיהיה, איננו פשוט כל כך כפי שנדמה במבט ראשון, ולא הייתי מתעכב עליו לולא היה סימפטומטי לרגע ההיסטורי בו נמצאת ישראל ולמשמעותו של התיאטרון הפוליטי שעונתו נפתחה בקיץ 2011.

על מנת לתפוס מה מתרחש כאן, עלינו להתעכב על האופן שבו מבקשים היום להמשיג את המדינה. המשמעות העמוקה של הניאו-ליברליזם בישראל היא לא רק שהרוח נזקקת למדינה על מנת לשרוד, אלא שהמדינה עצמה הפכה רוח. בניגוד לפני השטח של דברי הכותבים, עלינו לשים לב שהם דווקא מסכימים עם עומק תבונתו של שטרסלר, שכן ההצבה של המדינה רק ככוח רגולטורי, כבר מקבלת ומניחה מראש את הסדר הקפיטליסטי כעקרון ראשון, הקודם להתארגנות הפוליטית; אחרת מה פתאום שהריבון יגביל עצמו רק לכוח רגולטורי, ולא יפעל ככוח כמכונן הקובע לא רק את גבולותיו של הסדר הקפיטליסטי אלא את תנאי קיומו? זאת אומרת, לא המדינה שמגבילה כאן את הקפיטל, אלא להיפך, הקפיטל כבר מזמן חתך למידותיו את המדינה והוא "מניח" לה להתערב כל עוד לא תיגע בטיבו ממש.

נשים לב אם כך שהשמאל ממשיג את היחס בין המדינה והסדר הקפיטליסטי באותו האופן שהנאורות והרומנטיקה בגרמניה לפחות המשיגו את הרוח ביחס לאדם וללאום, והדת הנוצרית המשיגה ביחס לגוף – שני הראשונים תפסו את הרוח כמהלך תרבותי המעביר את האדם ממצבו הטבעי למצב החירות ואילו האחרונה המשיגה את הרוח ככוח המרסן את היצר. כלומר בתפיסת השמאל והמרכז היום, הסדר הקפיטליסטי תופס את קטגוריית הטבע, לא רק במשמעות הפופולארית לפיה טבעי לנו היום לצרוך, אלא ש"ייצור הערך" הפך להיות חוק טבע ויצר טבעי אותו מבקשת המדינה לחנך, להגביל, לנזוף בו וכמובן גם תמיד להיקסם ממנו ולהחניף לו. אין שום סיבה לקבל את ההמשגה הזו. קפיטליזם, ולא רק ניאו-ליברליזם, הוא מבנה חברתי היסטורי ולא קטגוריה טבעית. ההמשגה הזו היא ביסוד אידיאולוגיית השמאל היום; היא מסמנת את מגבלות תבונתו וחולשת אופיו הפוליטי.

נשים לב גם כן לאותו פיצול בין הרוח לחומר שהזכרתי כאן בחיבור "על השאלה המזרחית" ולאופן שבו המדינה או הלאום ולפעמים הדת ממש (ראו שלי יחימוביץ' בעניין האוטובוסים בשבת) מוצבים ככיסוי הראש של הקפיטל. שכן ברגע שבו הכותבים כולם מכירים כבר בהרס שמביא הסדר הקפיטליסטי לחברה המודרנית, ברגע שבו הם מכירים כשטרסלר עצמו, בערוות הקפיטל, הם מפצלים בין הקפיטליזם כשלעצמו, עליו אין וויכוח בכלל, לבין הניאו-ליברליזם הרע כאילו זה האחרון הוא סוג של פרוורסיה של הקפיטליזם, וכך הופכים את כל הדיון לשאלה מוסרית ורוחנית. הנה אחת הסיבות לכך שאנשי מדעי הרוח בישראל נשמעים היום כמו רבנים.

שטרסלר איננו טועה, להיפך. ניאו-ליברליזם הוא האמת של הקפיטליזם, ולא העיוות שלו; הליצן הכלכלי הזה חושף את המהות של הסדר הקפיטליסטי, והיא שאין לו מהות, שהוא תנועה שלילית ההופכת כל מה שנקרה בדרכה לאמצעי וכמות ואילו דווקא מבקריו הם אלה שמתכחשים להשלכות של מצב עניינים זה וממהרים להשתיק את הליצן, בהציעם קפיטליזם עם רוח, בהציעם דעת ורוח לכיסוי ערוות הקפיטל.

אני מכנה את מה שמתרחש היום בספירה החברתית והפוליטית תיאטרון, מכיוון ששחקניו אינם מעזים לשאול את השאלה היחידה שמוכרחים לשאול היום – אם בישראל ואם בעולם כולו – כיצד מתחילים לחיות בעולם בו הסדר הקפיטליסטי הוא לא קרקע החיים הטבעית? כיצד בונים צורת חיים מאורגנת ולא אינדיבידואלית כזו שלא רק תסתפק בקיום לצדו (זכויות אדם למשל) אלא תתחרה בו, תאיים עליו ותביס אותו או תקפל אותו לתוך עצמה כמו שעשה הקפיטליזם עצמו לצורות חיים אחרות שקדמו לו? כל מי שלא שואל היום את השאלה הזו, קונה כרטיס לתיאטרון הפוליטי ולוקח תפקיד במחזה המוסר שלו אם על הבמה אם בקהל. אלה שלא יכולים יותר לסבול את המחזה הזה ומוכנים להסתכן בשאלת שאלות אמיתיות, כדאי שיצאו מהאולם.

[1] שלושת האחרים הם: דימטרי שומסקי, יאיר אסולין ויוסי יונה.

[2] ראו את ספרו של ניומן, The Idea of a University.

עוד בנושא:

מדעי הרוח כמוצר ציבורי | יונתן ברזילי