• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מדעי הרוח כמוצר ציבורי

מימון מדעי הרוח על ידי המדינה הוא לא בזבוז לטובת פרזיטים מקושרים, אלא הדרך הרציונלית והיעילה ביותר לייצר ולחלק משאב שרוב האזרחים נהנים ממנו. המשך פולמוס
יונתן ברזילי

הכל התחיל כשפורסם הטור "למדתי מדעי הרוח, טעות חיי", והציף מחדש את השאלה: "האם צריכה המדינה לממן סטודנטים במקצועות שבוגריהם, ככל הנראה, לא יתרמו לתוצר שלה?". כותב הטור גלעד גרינגולד, למשל, רומז שהמימון צריך להתבצע על ידי העסקת אותם סטודנטים בשירות הציבורי. על פניו, ברמה הפרסונלית, ההכרעה ברורה: בצד אחד ניצב נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" ודוברו הלא רשמי של משרד האוצר. בצד השני ניצבים בין השאר עמית נויפלד, דימיטרי שומסקי ותהל פרוש. התגובות היו בהתאם; אלו ממכרי שלומדים מדעי הרוח תמכו ב"אנשי הרוח" תוך זלזול בשטרסלר.

למרות הזלזול, מאחורי העמדה של שטרסלר, אליה אתייחס מעתה כאל "העמדה הדודתית" ("אולי תלמדו מקצוע במקום לבזבז את עצמכם על שטויות?"), עומדת טענה חזקה שאין להתעלם ממנה. אך למרות עוצמתה, אני רוצה לטעון כי ראוי שהמדינה תממן סטודנטים למדעי הרוח, ושהצידוק הטוב ביותר לכך נמצא דווקא בספרי המבוא לכלכלה.

מה ששטרסלר אמר מסתכם בשתי טענות: הראשונה גורסת כי בשוק החופשי, מי שלומד מקצוע שידוע כי אין לו ביקוש בשוק העבודה אמנם בוחר בחירה לגיטימית, אבל אל לו להלין על התוצאות. השנייה שואבת, ככל הנראה, ממוסר העבודה הפרוטסטנטי: מי שבחר במקצוע שקל ללמוד, ראוי שירוויח פחות ממי שבחר במקצוע שקשה ללמוד.

לגבי הטענה השנייה, המגיבים טענו כי מדעי הרוח לא קלים כפי שנדמה – תגובה שדווקא מקבלת את הנחת הבסיס של שטרסלר לפיה מאמץ מקנה זכות לרווחים, אך גורסת כי הוא טועה לגבי המקרים הספציפיים. לגבי הטענה הראשונה, התגובות ניסו לחתור תחת הנחות היסוד של שטרסלר: נויפלד ניסה לתהות "מה המצב הרצוי?" במקום לתהות "כיצד עלינו לנהוג במצב המצוי?". שומסקי ביקר את ההנחה בדבר היותם של "חוקי השוק" חוקים טבעיים, וטען כי הם תוצר של תהליכים היסטוריים, המבטאים את מערך יחסי הכוחות בחברה. פרוש תקפה את תפיסת טבע האדם שבבסיס החשיבה הניאו-ליברלית, וטענה כי בני אדם אינם רציונליים בבסיסם. למרות ששלוש התגובות מעניינות, הן לא חפות מביקורת בעצמן. הדיסציפלינה הכלכלית כלל לא מתיימרת להכתיב את הרצוי. העובדה שחוקי השוק לא טבעיים, לא משנה את העובדה שהם שרירים וקיימים. תפיסת טבע האדם במחקר הכלכלי התפתחה רבות בעשורים האחרונים, והיא הרבה יותר מורכבת.

צילום: Call To Adventure, cc by-nc-nd

מעבר לכל אלה, יש בעיה בסיסית בניסיון להסיט את הדיון מהשדה הכלכלי. הבעיה היא שהאתגר העומד ביסודה של "שאלת מדעי הרוח" הוא כלכלי: המימון הציבורי של מדעי הרוח הוא לקיחת כסף מהעניים ונתינתו לעשירים. ניסוח יותר מדויק יהיה: "המימון הציבורי של מדעי הרוח הוא העברת משאבים ציבוריים, להם תורמת כלל החברה, חברה הכוללת בתוכה פרטים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, לשכבה מצומצמת של צעירים, המורכבת ברובה מבני המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני-גבוה".

לא קשה לתקף כל חלק של הטענה הזאת: ראשית, מימון ההשכלה הגבוהה הוא בהחלט העברת כספים מכלל החברה. תקציב ההשכלה הגבוהה גובל בשמונה מיליארד שקלים, שפירושם השקעה של כ-11 וחצי אלף דולר בכל סטודנט, כל שנה. השוואת העלות הריאלית של שנת לימודים אקדמית, המגולמת בשכר הלימוד במכללות הפרטיות, עם שכר הלימוד האוניברסיטאי חושפת פער של כ-20,000 ₪ המסובסדים על ידי משלמי המסים. שנית, רוב הסטודנטים באמת מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה. קיימת קורלציה מובהקת בין השתייכות לחמישונים העליונים מבחינה כלכלית לבין הסיכוי לסיים תואר ראשון בישראל. לבסוף, הכסף בהחלט נלקח, בין השאר, מהעניים. הטענה כי רוב העניים לא משלמים מסים, ולכן מימון ההשכלה הגבוהה לא גוזל מהם משאבים, שגויה: משקי הבית בעשירון התחתון מוציאים יותר משליש מהכנסתם על מסים עקיפים, וגם אם העניים לא מממנים את הסטודנטים, הם בהחלט יכלו ליהנות מאותם תקציבים לו המדינה לא היתה מממנת השכלה גבוהה. כך, כל שקל שהולך לסטודנטים הוא שקל שלא הולך לעניים.

קל לפטור את הטענה שמימון מדעי הרוח הוא העברת כספים מהעניים לעשירים כדמגוגית או שטחית, אבל בניסוחה הזהיר יותר, אין שום הצדקה לכך. אני רוצה להאמין שהמחשבה על העברת כספים מסוג זה דוחה מוסרית ברמה כזאת, שאין צורך להסביר למה היא דוחה. אי לכך, התפיסה הזאת שמה את הסטודנטים במצב בו הם צריכים, מבחינה מוסרית, להצדיק את המימון שלהם. לסטודנטים הלומדים מקצועות ששכרם בצדם יש תשובה טובה מאד. כשהם יסיימו ללמוד, הם ירוויחו יותר, ומהשכר הזה הם ישלמו יותר מסים, וכך יחזירו את חובם לחברה שמימנה אותם. התשובה הזאת לא תקפה עבור סטודנטים למדעי הרוח. על כן, התגובות לשטרסלר היו נמהרות, והעמדה הדודתית, כשהיא מנוסחת בקפידה, מצריכה תשובה יותר טובה.

התשובה, במפתיע, מגיעה דווקא מהתחום של שטרסלר. מי שסיים תואר ראשון בכלכלה יודע על המנגנונים של היצע וביקוש בשוק העבודה. מנגד, מי שסיים ולו רק את הסמסטר הראשון בשנה א' בתואר הראשון בכלכלה, יודע מהו מוצר ציבורי. המונח קיים מאות שנים, כמעט מאז תחילת הדיון בכלכלת שוק. מוצרים ציבוריים הם אחד מכשלי השוק הבסיסיים ביותר. בגדול, מוצר ציבורי הוא מוצר אשר רוב האנשים נהנים ממנו או רוצים בו, אבל אין להם אינטרס לשלם עליו. כדי שהמצב הזה יתקיים, נדרשים שני תנאים: שלא ניתן יהיה למנוע, באופן אפקטיבי, מאנשים להשתמש במוצר מבלי לשלם עליו, ושהשימוש של אדם אחד במוצר לא יפגע ביכולת של אחרים להשתמש בו.

הדוגמה הקלאסית היא ביטחון לאומי: אם אדם לא שילם למוכר הנקניקיות על נקניקייה, המוכר יכול לסרב לתת אותה. מנגד, אם אדם מסרב לשלם מסים ובכך להשתתף בעלות הביטחון הלאומי, לא ניתן למנוע את הביטחון ממנו, כי לא ניתן ליצור מערכת הגנה שתגן רק על מי ששילם. אם אדם א' אוכל נקניקייה בשלמותה, אדם ב' לא יכול לאכול את אותה הנקניקייה. לעומת זאת, אם אדם אחד נוסף צורך ביטחון לאומי במדינה, זה לא מפריע לשאר הפרטים לצרוך את אותו ביטחון. מהסיבות האלה, מנגנון המחירים של השוק החופשי לא יכול להסדיר חלוקה של מוצרים ציבוריים; מי ישלם לחברה פרטית שתגן על מדינתו ממדינות אחרות, אם ברגע שתוקם חברה כזאת, מכספם של אחרים, הוא ממילא יהנה מהביטחון? הפתרון לכך הוא הסדרה של מנגנונים קולקטיביים לחלוקת המוצרים הציבוריים, לרוב מנגנונים מדינתיים. אפילו ניאו-ליברלים, למעט הקיצוניים ביותר, סבורים כי ביטחון לאומי, לדוגמה, הוא מוצר שהמדינה צריכה לספק.

מדעי הרוח הם בהחלט מוצר ציבורי. מצד אחד, רוב האנשים רוצים שהם ימשיכו להתקיים. לא ערכתי סקר, אבל קשה לי לדמיין אדם שיחשוב שלא צריכה להיות בארץ שירה, ספרות, מחקר היסטורי וכו' כלל וכלל. אפילו מבקריהם החריפים ביותר של מדעי הרוח סבורים שהתוצרים שלהם צריכים להשתנות, לא להיעלם. מצד שני, מעטים האנשים שישלמו על תוצרים של מדעי הרוח. אני, למשל, סבור כי חשוב שתהיה שירה בישראל. מנגד, מעולם לא רכשתי ספר שירה. ההנאה מעצם קיומה של תרבות ייחודית לחברה שלהם משותפת לרובם המכריע של האנשים. ההנאה מעצם קיומם של מדעי הרוח ותוצריהם, ולא מהתוצרים עצמם, היא המוצר הציבורי. לא ניתן למנוע מצרכן ליהנות מעצם העובדה שקיימת שירה עברית, גם אם הוא לא מוכן לשלם עליה.

בנוסף, אם אדם אחד נהנה מעצם קיומה של שירה עברית, זה לא מפריע להנאה של אדם אחר מעצם קיומה כהוא זה. מכיוון שמדעי הרוח הם מוצר ציבורי, מימון שלהם על ידי המדינה הוא לא בזבוז לטובת פרזיטים מקושרים, אלא הדרך הרציונלית והיעילה ביותר לייצר ולחלק משאב, שרוב האזרחים נהנים ממנו.

לסיכום, מצדם של "אנשי הרוח" כדאי להפסיק לתפוס את קיומם כמובן מאליו. הדרישה שיצדיקו את המימון הציבורי שלהם, בין אם על ידי השקעה ובין אם על ידי הצטיינות, היא לגיטימית, והצורך בהצדקה יכול רק לשפר את ההישגים בתחום. גם ההתייחסות לכלכלה (הדיסציפלינה האקדמית) יכולה להתמתן. למרות שכמה מהנחות הבסיס שלה בעייתיות, הכלכלה נפתחה מאוד בעשורים האחרונים, ומספקת סט שימושי של כלים לניתוח ותכנון. חשוב להיות ביקורתיים כלפיה, אבל לפסול אותה לא יעזור לאף אחד. מצדם של "הדודתיים", אפשר להיאזר ביותר סבלנות ולא להתייחס לכל תופעה לפי המודל התיאורטי הראשון שנראה שהיא מתאימה לו.

עוד בנושא:

בתיאטרון הזה שטרסלר צודק | כפיר כהן

כנראה שיעניין אותך גם: