מדעי הרוח כמוצר ציבורי

מימון מדעי הרוח על ידי המדינה הוא לא בזבוז לטובת פרזיטים מקושרים, אלא הדרך הרציונלית והיעילה ביותר לייצר ולחלק משאב שרוב האזרחים נהנים ממנו. המשך פולמוס
יונתן ברזילי

הכל התחיל כשפורסם הטור "למדתי מדעי הרוח, טעות חיי", והציף מחדש את השאלה: "האם צריכה המדינה לממן סטודנטים במקצועות שבוגריהם, ככל הנראה, לא יתרמו לתוצר שלה?". כותב הטור גלעד גרינגולד, למשל, רומז שהמימון צריך להתבצע על ידי העסקת אותם סטודנטים בשירות הציבורי. על פניו, ברמה הפרסונלית, ההכרעה ברורה: בצד אחד ניצב נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" ודוברו הלא רשמי של משרד האוצר. בצד השני ניצבים בין השאר עמית נויפלד, דימיטרי שומסקי ותהל פרוש. התגובות היו בהתאם; אלו ממכרי שלומדים מדעי הרוח תמכו ב"אנשי הרוח" תוך זלזול בשטרסלר.

למרות הזלזול, מאחורי העמדה של שטרסלר, אליה אתייחס מעתה כאל "העמדה הדודתית" ("אולי תלמדו מקצוע במקום לבזבז את עצמכם על שטויות?"), עומדת טענה חזקה שאין להתעלם ממנה. אך למרות עוצמתה, אני רוצה לטעון כי ראוי שהמדינה תממן סטודנטים למדעי הרוח, ושהצידוק הטוב ביותר לכך נמצא דווקא בספרי המבוא לכלכלה.

מה ששטרסלר אמר מסתכם בשתי טענות: הראשונה גורסת כי בשוק החופשי, מי שלומד מקצוע שידוע כי אין לו ביקוש בשוק העבודה אמנם בוחר בחירה לגיטימית, אבל אל לו להלין על התוצאות. השנייה שואבת, ככל הנראה, ממוסר העבודה הפרוטסטנטי: מי שבחר במקצוע שקל ללמוד, ראוי שירוויח פחות ממי שבחר במקצוע שקשה ללמוד.

לגבי הטענה השנייה, המגיבים טענו כי מדעי הרוח לא קלים כפי שנדמה – תגובה שדווקא מקבלת את הנחת הבסיס של שטרסלר לפיה מאמץ מקנה זכות לרווחים, אך גורסת כי הוא טועה לגבי המקרים הספציפיים. לגבי הטענה הראשונה, התגובות ניסו לחתור תחת הנחות היסוד של שטרסלר: נויפלד ניסה לתהות "מה המצב הרצוי?" במקום לתהות "כיצד עלינו לנהוג במצב המצוי?". שומסקי ביקר את ההנחה בדבר היותם של "חוקי השוק" חוקים טבעיים, וטען כי הם תוצר של תהליכים היסטוריים, המבטאים את מערך יחסי הכוחות בחברה. פרוש תקפה את תפיסת טבע האדם שבבסיס החשיבה הניאו-ליברלית, וטענה כי בני אדם אינם רציונליים בבסיסם. למרות ששלוש התגובות מעניינות, הן לא חפות מביקורת בעצמן. הדיסציפלינה הכלכלית כלל לא מתיימרת להכתיב את הרצוי. העובדה שחוקי השוק לא טבעיים, לא משנה את העובדה שהם שרירים וקיימים. תפיסת טבע האדם במחקר הכלכלי התפתחה רבות בעשורים האחרונים, והיא הרבה יותר מורכבת.

צילום: Call To Adventure, cc by-nc-nd

מעבר לכל אלה, יש בעיה בסיסית בניסיון להסיט את הדיון מהשדה הכלכלי. הבעיה היא שהאתגר העומד ביסודה של "שאלת מדעי הרוח" הוא כלכלי: המימון הציבורי של מדעי הרוח הוא לקיחת כסף מהעניים ונתינתו לעשירים. ניסוח יותר מדויק יהיה: "המימון הציבורי של מדעי הרוח הוא העברת משאבים ציבוריים, להם תורמת כלל החברה, חברה הכוללת בתוכה פרטים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, לשכבה מצומצמת של צעירים, המורכבת ברובה מבני המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני-גבוה".

לא קשה לתקף כל חלק של הטענה הזאת: ראשית, מימון ההשכלה הגבוהה הוא בהחלט העברת כספים מכלל החברה. תקציב ההשכלה הגבוהה גובל בשמונה מיליארד שקלים, שפירושם השקעה של כ-11 וחצי אלף דולר בכל סטודנט, כל שנה. השוואת העלות הריאלית של שנת לימודים אקדמית, המגולמת בשכר הלימוד במכללות הפרטיות, עם שכר הלימוד האוניברסיטאי חושפת פער של כ-20,000 ₪ המסובסדים על ידי משלמי המסים. שנית, רוב הסטודנטים באמת מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה. קיימת קורלציה מובהקת בין השתייכות לחמישונים העליונים מבחינה כלכלית לבין הסיכוי לסיים תואר ראשון בישראל. לבסוף, הכסף בהחלט נלקח, בין השאר, מהעניים. הטענה כי רוב העניים לא משלמים מסים, ולכן מימון ההשכלה הגבוהה לא גוזל מהם משאבים, שגויה: משקי הבית בעשירון התחתון מוציאים יותר משליש מהכנסתם על מסים עקיפים, וגם אם העניים לא מממנים את הסטודנטים, הם בהחלט יכלו ליהנות מאותם תקציבים לו המדינה לא היתה מממנת השכלה גבוהה. כך, כל שקל שהולך לסטודנטים הוא שקל שלא הולך לעניים.

קל לפטור את הטענה שמימון מדעי הרוח הוא העברת כספים מהעניים לעשירים כדמגוגית או שטחית, אבל בניסוחה הזהיר יותר, אין שום הצדקה לכך. אני רוצה להאמין שהמחשבה על העברת כספים מסוג זה דוחה מוסרית ברמה כזאת, שאין צורך להסביר למה היא דוחה. אי לכך, התפיסה הזאת שמה את הסטודנטים במצב בו הם צריכים, מבחינה מוסרית, להצדיק את המימון שלהם. לסטודנטים הלומדים מקצועות ששכרם בצדם יש תשובה טובה מאד. כשהם יסיימו ללמוד, הם ירוויחו יותר, ומהשכר הזה הם ישלמו יותר מסים, וכך יחזירו את חובם לחברה שמימנה אותם. התשובה הזאת לא תקפה עבור סטודנטים למדעי הרוח. על כן, התגובות לשטרסלר היו נמהרות, והעמדה הדודתית, כשהיא מנוסחת בקפידה, מצריכה תשובה יותר טובה.

התשובה, במפתיע, מגיעה דווקא מהתחום של שטרסלר. מי שסיים תואר ראשון בכלכלה יודע על המנגנונים של היצע וביקוש בשוק העבודה. מנגד, מי שסיים ולו רק את הסמסטר הראשון בשנה א' בתואר הראשון בכלכלה, יודע מהו מוצר ציבורי. המונח קיים מאות שנים, כמעט מאז תחילת הדיון בכלכלת שוק. מוצרים ציבוריים הם אחד מכשלי השוק הבסיסיים ביותר. בגדול, מוצר ציבורי הוא מוצר אשר רוב האנשים נהנים ממנו או רוצים בו, אבל אין להם אינטרס לשלם עליו. כדי שהמצב הזה יתקיים, נדרשים שני תנאים: שלא ניתן יהיה למנוע, באופן אפקטיבי, מאנשים להשתמש במוצר מבלי לשלם עליו, ושהשימוש של אדם אחד במוצר לא יפגע ביכולת של אחרים להשתמש בו.

הדוגמה הקלאסית היא ביטחון לאומי: אם אדם לא שילם למוכר הנקניקיות על נקניקייה, המוכר יכול לסרב לתת אותה. מנגד, אם אדם מסרב לשלם מסים ובכך להשתתף בעלות הביטחון הלאומי, לא ניתן למנוע את הביטחון ממנו, כי לא ניתן ליצור מערכת הגנה שתגן רק על מי ששילם. אם אדם א' אוכל נקניקייה בשלמותה, אדם ב' לא יכול לאכול את אותה הנקניקייה. לעומת זאת, אם אדם אחד נוסף צורך ביטחון לאומי במדינה, זה לא מפריע לשאר הפרטים לצרוך את אותו ביטחון. מהסיבות האלה, מנגנון המחירים של השוק החופשי לא יכול להסדיר חלוקה של מוצרים ציבוריים; מי ישלם לחברה פרטית שתגן על מדינתו ממדינות אחרות, אם ברגע שתוקם חברה כזאת, מכספם של אחרים, הוא ממילא יהנה מהביטחון? הפתרון לכך הוא הסדרה של מנגנונים קולקטיביים לחלוקת המוצרים הציבוריים, לרוב מנגנונים מדינתיים. אפילו ניאו-ליברלים, למעט הקיצוניים ביותר, סבורים כי ביטחון לאומי, לדוגמה, הוא מוצר שהמדינה צריכה לספק.

מדעי הרוח הם בהחלט מוצר ציבורי. מצד אחד, רוב האנשים רוצים שהם ימשיכו להתקיים. לא ערכתי סקר, אבל קשה לי לדמיין אדם שיחשוב שלא צריכה להיות בארץ שירה, ספרות, מחקר היסטורי וכו' כלל וכלל. אפילו מבקריהם החריפים ביותר של מדעי הרוח סבורים שהתוצרים שלהם צריכים להשתנות, לא להיעלם. מצד שני, מעטים האנשים שישלמו על תוצרים של מדעי הרוח. אני, למשל, סבור כי חשוב שתהיה שירה בישראל. מנגד, מעולם לא רכשתי ספר שירה. ההנאה מעצם קיומה של תרבות ייחודית לחברה שלהם משותפת לרובם המכריע של האנשים. ההנאה מעצם קיומם של מדעי הרוח ותוצריהם, ולא מהתוצרים עצמם, היא המוצר הציבורי. לא ניתן למנוע מצרכן ליהנות מעצם העובדה שקיימת שירה עברית, גם אם הוא לא מוכן לשלם עליה.

בנוסף, אם אדם אחד נהנה מעצם קיומה של שירה עברית, זה לא מפריע להנאה של אדם אחר מעצם קיומה כהוא זה. מכיוון שמדעי הרוח הם מוצר ציבורי, מימון שלהם על ידי המדינה הוא לא בזבוז לטובת פרזיטים מקושרים, אלא הדרך הרציונלית והיעילה ביותר לייצר ולחלק משאב, שרוב האזרחים נהנים ממנו.

לסיכום, מצדם של "אנשי הרוח" כדאי להפסיק לתפוס את קיומם כמובן מאליו. הדרישה שיצדיקו את המימון הציבורי שלהם, בין אם על ידי השקעה ובין אם על ידי הצטיינות, היא לגיטימית, והצורך בהצדקה יכול רק לשפר את ההישגים בתחום. גם ההתייחסות לכלכלה (הדיסציפלינה האקדמית) יכולה להתמתן. למרות שכמה מהנחות הבסיס שלה בעייתיות, הכלכלה נפתחה מאוד בעשורים האחרונים, ומספקת סט שימושי של כלים לניתוח ותכנון. חשוב להיות ביקורתיים כלפיה, אבל לפסול אותה לא יעזור לאף אחד. מצדם של "הדודתיים", אפשר להיאזר ביותר סבלנות ולא להתייחס לכל תופעה לפי המודל התיאורטי הראשון שנראה שהיא מתאימה לו.

עוד בנושא:

בתיאטרון הזה שטרסלר צודק | כפיר כהן

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דניאלה

    סוף סוף כותב שלא חושב שמי שלמדו מדעי הרוח מורמים מעם רק כי הם באו ממשפחות עם פריבילגיות, אבל מראה שמדעי הרוח חשובים בכל זאת. דרך טובה לתקל את הבעיה משני הכיוונים. ישר כוח.

  2. איל זיגורסקי

    הכותב מתייחס לתפיסת העולם הקפיטליסטית כמובנת מאליה, ולא ברור לי למה. אין במאמר שום אופק אוטופי, ולא במובן הטוב של הביטוי. הכותב נכנע אוטומטית לכללי המשחק ששטרסלר מציע, ובתוכם הוא מוצא אמנם את מה שיכול להיחשב כפתרון לגיטימי, סביר או מתקבל על הדעת, אבל הוא לא מאז לדמיין עולם אחר, בו ההיצע והביקוש לא יהיו אלה שישלטו. לדעתי, ללא היכולת לדמיין עולם כזה, כותב המאמר אמנם מנצח בקרב אבל מפסיד במלחמה.

  3. חגי נהיר

    שטרסלר הוא טיפש, והטקסט שפירסם בעניין מדעי הרוח הוא אידיוטי. כל מלה נוספת מיותרת. בעצם ההתייחסות לדברי ההבל של החשבונאי מ"הארץ" מעניקים המגיבים חשיבות לטקסט ולכותבו הראויים להתעלמות מוחלטת ולמבטי רחמים (בהתאמה).

  4. שאול סלע

    רבים מאוד חוו קטסטרופה משום שהתמחו בהייטק ומצאו את עצמם ב גיל 35-40 ללא יכולת למצוא עבודה במקצועם,עם דירה שיש עליה משכנתא כבדה

    1. משה עבירן

      אני חושב שנחמיה שטרסלר מגיב בעיתונות המודפסת ובטלוויזיה בחזות של אדם שיודע על מה שהוא מדבר, עם זאת הוא פועל ממניעים אישיים (או תקשורתיים), לא חושב שאכפת לו מה הוא מדווח העיקר לרצות את המעסיק שלו שהוא בעל נטיות והשפעות פוליטיות.
      אני חושב שעל נחמיה לחפש עבודה בחו"ל ולעזוב אותנו בשקט.

  5. אורי

    משוררים, סופרים, אמנים, ואפילו פילוסופים רבים בכלל לא עברו בין כתליה של האקדמיה. רובם המכריע אפילו עבד, רחמנא ליצלן, כאחד האדם. קפקא היה פקיד. אם הוא יכול, גם ה"מסכנים" ממדעי הרוח יכולים. המחלקות באוניברסיטאות הן סתם דרך להעביר כסף מכלל החברה היצרנית ל"אנשי הרוח", כמו שהכותב אבחן נכונה, אבל הן לא מוצר ציבורי. התרבות היא מוצר ציבורי, והיא לרוב נעשית מחוץ לאוניברסיטאות. קרא ולמד:

    http://orikatz.wordpress.com/2012/09/01/spirit/

  6. כפיר כהן

    הטענה שמדעי הרוח הם מוצר ציבורי היא מופרכת לחלוטין, ומקורה בתפיסה שגויה של מהו ציבור ומהי רוח.

    ראשית מכיוון שרק שליש מתושבי הארץ אם לא פחות מסיימים תואר ראשון ורק חצי מהם בכלל מסיימים תיכון, שני שליש מתושבים בכלל לא יכול להחשב בכחלק מהציבור שאתה לוקח אותו כמובן מאליו. "ציבור" הוא לא כלל התושבים, אלא אלא שיכולים להשתתף כ"ציבור" בספרה ציבורית. עניי ארצמו אינם חלק מהציבור כי הם לא יכולים להרשות אותו לעצמם. אם רק חמישים אחוזים מהתושבים מסיימים תיכון ושני שליש לא מסיימים אוניברסיטה אז באיזה אופן הם שייכים לציבור הזה ש"מעונין שמדעי הרוח" יתקיימו?

    עכשיו, מושג ה"רוח" שלך גם הוא לוקה בחסר מכיון שאתה מבלבל בין "רוח" באופן כללי (שדרך אגב אין שום סיבה להגביל אותו לטקסטים; הרוח הייתה קיימת ותמשיך להתקיים בעל פה במשך עשרות אלפי שנים) לבין הקיום הציבורי של רוח זו ומימונה על ידי הכלל.

    כאשר אתה טוען שהרוח לא תתקיים ללא המדינה, אתה פשוטו כמשמעו מקפל את הראשון בשני ומבלבל אותנו. הרוח הייתה קיימת ותמשיך להתקיים בספירות שאינן מדינתיות או ציבוריות, הן אינן תלוליות בה כפי שאתה מנסה לומר.

    במושגים הקרובים לשלך, אומר כך: אנשים יכולים לכתוב ולספר סיפורים – והם עושים ועושים זאת תמיד – גם מבלי הוצאות לאור, תואר במדעי הרוח או מימון ציבורי. יותר מכך, אותם חמישים אחוז שמעולם לא נכנסו בשערי האוניברסיטה עושים זאת כל הזמן, רק שאתה ושכמותך לא מבינים שגם להם יש "רוח" וזו לא עוברת דרך המדינה בכלל.

    המשך בפוסט הבא

  7. כפיר כהן

    אם כך, עלינו לתפוס שאלה התופסים את מושג הרוח כציבורית כמבלבלים את מעמדם ועמדתם עם עמדת הכלל. עלינו לשאול מדוע הם חושבים שמושג הרוח שלהם שממנו נהנים רק שלישי מתושבי הארץ הוא הכרחי?

    עד לא מזמן מדינת היתה מדינת עולם שלישית בו ההתארגנות הפוליטית לא הופרדה מהספירה הפרטית והאישית, וכך גם לא מספירת אחרות כמו זו של ייצור הידע. משום כך עד לא מזמן, הרוח הייתה למעשה איבר מאיברי המדינה, זאת אומרת בשירותה של מעמד פוליטי-כלכלי קטן מאוד שתפס באלימות ותוך כדי דיכוי של כל התנגדות את מקום הכלל.

    (ההיסטוריה של ההיסטוריוגרפיה של ישראל היא דוגמא טובה לשינוי תנאי ייצור הידע – רוב ההיסטוריונים הביקורתיים סיימו את לימודם בחו"ל, זאת אומרת מחוץ למנגנוני הייצור הידע המדינתיים.)

    בשלושים השנה האחרונות ישראל עוברת ממבנה אטטיבי למבנה ליברלי בו הספרות מופרדות באופן סימבולי וכך גם המדינה הולכת ונפרדת מאיבריה. בעוד שמדינה כן צריכה לדאוג לבריאות אזרחיה, למשל, ולא להפריט אותם, שאלת הרוח איננה מובנת מאליה ואנחנו צריכים תמיד לשאול של מי הרוח הזאת? וכיצד היא מיוצרת. בישראל, הרוח עדין מיוצרת על ידי אחוז מיזערי מהתושבים ועבור חלק קטן מאוד מהאוכלוסיה.

    אם אנחנו רוצים שהרוח תמלא את הבטחתה, עלינו לשאול מדוע המדינה והסדר הקפיטליסטי דואגים בעיקביות להגביל את היקפה לאליטה מסוימת? ברגע שהשאלה הזו נשאלת הרי שסרבנו להתקה כאן ועברנו מהדיון הפטישיסטי ברוח לתנאי ייצורה.

    אני מחכה לתגובה, יונתן.

  8. אסתר

    קפקא למד משפטים

  9. ישי

    ביטחון לאומי זה לא מוצר. זו זכות

    גם חינוך איננו מוצר. אף אחד לא אוכל אותו או מתקיים ממנו. גם אי אפשר לדעת מה התועלת החומרית שחינוך, תרבות ורוח יתנו בעתיד או לדורות הבאים. לכן בלתי אפשרי לכמת חומרית את ערכם של תרבות ורוח

    אבל אנחנו כן חייבים לממן אותן, כי בלי תרבות ורוח, אין לנו קיום

    והמימון הזה לא צריך לבוא מהעניים. מה נדבקתם לעניים בכלל… יש כל כך הרבה מיליארדים, טריליונים שמסתובבים בעולם ללא כתובת. תנו אותם לתרבות ולרוח. תנו במתנה, כמו שהורה נותן לילדו – מצב אנלוגי בדיוק למצב שמתואר כאן, כי גם ילד, כל אחד מאיתנו, גדל מכשהוא מקבל נתינה חומרית עצומה מבלי להידרש לתת תמורה על כך בהווה. כי התמורה שהרוח תיתן לנו גם היא לא בהווה – היא בעתיד, לעיתים בעתיד הרחוק ולא ניתן לדעת אותה.

    http://socialtriangle.wordpress.com/