תפוח בדבש לעובדי מעריב

ימים קשים עוברים על אלפיים עובדי "מעריב". ימים של פחד וסכנה. ימים חמוצים. אבל בניגוד למשברים קודמים הפעם יש גם קצת תקווה: העובדים מאוחדים, ונלחמים ביחד על עתידם ועל עתיד העיתון
חגי מטר

אלה ימים מוזרים מאוד במסדרונות "מעריב". רגע אחד אנחנו הכתבים עובדים על סיפורים ומסקרים אירועים חדשותיים, ורגע אחרי זה נשטפים לרחובות, חוסמים כבישים, והופכים להיות אחד הסיפורים החדשותיים המרכזיים על סדר היום הציבורי. צלמי העיתון המסורים הופכים פתאום לדוברים הבולטים ביותר שלנו, מצולמים מכל עבר, והופכים בעצם לסמלים ויזואליים חזקים של המאבק. המטלפנים של מחלקת המנויים ושימור הלקוחות מניחים את האוזניות לשעה ומתאספים בין כסאות העורכים והמעצבים של מדורי העסקים והספורט כדי לשמוע את נציגי הוועד ואת יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. ההבדלים בין עיתונאים לעובדי מנהלה, דפוס והפצה מיטשטשים, התחרות בין האגפים השונים נעלמת, ומחלוקות פוליטיות הופכות לא רלוונטיות.

גם בית "מעריב" משנה את פניו. ביום שלישי הופיע סרט שחור של אבלות על שלט הבניין המפורסם, וביום רביעי הצטרף אליו שלט ענק: "בלי משכורות אין כפרות". חשבנו שיסירו את סימוני המחאה האלה מהר, אבל הם נשארו במקומם הבולט עד חמישי בערב. במסדרונות תלויים שלטי מחאה מההפגנות, מעל הקירות מתנוססות הודעות הוועד, ובכל מקום מופיעים עוד ועוד טקסטים שכותבים העובדים עצמם. "אני ברלה, ואני מתנדב במעריב", כתב מישהו, בהתייחס למשכורות אוגוסט שטרם הגיעו, ולמשכורות ספטמבר שכלל לא מובטחות לנו.

ההבדלים בין עיתונאים לעובדי מנהלה, דפוס והפצה מיטשטשים, התחרות בין האגפים השונים נעלמת, ומחלוקות פוליטיות הופכות לא רלוונטיות. צילום: צלמי מעריב וועד הפעולה

גם בעיתון ובאתר עצמם, לב העשייה שלנו, ניכרת עליית כוחם של העובדים. אחרי ההפגנה הגדולה בצומת מעריב ביום שלישי סיקרנו את עצמנו עם כותרת ראשית באתר ועם כפולת כתבות וטורים שזכתה להפניה (ביוזמתנו) מהשער. ביום חמישי עלה לאתר סרטון עם קטעים משיחתו של עיני עם העובדים. כותבים ועורכים מקדישים את טוריהם למצב העיתון והעובדים, ואלה מודפסים ומופצים גם באמצעות לינקים באתר. וזוהי רק ההתחלה. אנחנו לא מהססים להשתמש בכלי עבודתנו כדי לשמור על זכויותינו, כפי שעוד יתברר בימים הקרובים.

חמוץ-מתוק

לא פעם בשבועיים האחרונים נשאלתי על ידי כתבים מכלי תקשורת אחרים מה האווירה במערכת, איך אנשים מרגישים ומתמודדים עם המצב. אני מרגיש שהדימוי של תפוח בדבש מתאים לנו מאוד.

מצד אחד המצב חמוץ ולא פשוט בכלל. אלפיים עובדים קמים יום-יום לעבודה מבלי שקיבלו עדיין את רוב משכורת אוגוסט, כשאומרים להם שכרגע אין ודאות שיקבלו את משכורת ספטמבר, ובידיעה שלחברה יש חובות גדולים של כספים שלא הופרשו לקרנות פנסיה ולקופות פיצויים. נוסף על הצרות המיידיות האלה רובצת מעל המערכת הסכנה של סגירה, של פיטורים המוניים, בין אם במסגרת חיסולו הסופי של מעריב, ובין אם במסגרת עסקה של מכירת המותג, שבמסגרתה יפוטרו על פני מספר חודשים כמעט כל העובדים, ומעטים בלבד יזכו לעבודה חדשה בחברה חדשה שתקום – כמובן שבתנאים טובים פחות.

פתאום אי אפשר להתקדם בלי לספור את העובדים. צילום: Yotam Ronen/Activestills.org

מצד שני, בניגוד לכל גלי הקיצוצים והפיטורים בעבר, בניגוד לכל הפעמים הקודמות שבהן העסק נמכר מיד ליד, הפעם לראשונה יש תקווה להגנה בזכות כוחנו המשותף – בזכות ההתאגדות. פתאום אי אפשר להתקדם בלי לספור את העובדים. פתאום הפגנות מול בתי הבעלים מאלצות אותם להתקשר לחברי הוועד ולעשות ויתורים ולהבטיח הבטחות. פתאום ברור לכל שמעריב הוא לא רק שלט בצומת מרכזית בתל אביב ולא רק מותג – הוא מורכב מאנשים בשר ודם, שזו פרנסתם, שזה ביתם. והאנשים האלה, לראשונה, יוצאים למלחמה על הבית. וזה מתוק, וזה נותן תקווה לפתרון קרוב למשבר קשה.

ועכשיו מתכון: לוקחים מאה תפוחים וארבע צנצנות דבש (צריך להביא מההסתדרות, כי הבעלים וההנהלה לא ארגנו הרמת כוסית מטעמם), מורידים מהקירות כמה שלטי מחאה ושמים אותם על שולחנות העבודה בין המחשבים על תקן מגשי מטבח, מביאים סכינים מקומת ההנהלה (בפינת הקפה של קומת החדשות אין), צלחות חד-פעמיות מהמחסן, מגייסים כמה עובדים בדסק שיחתכו, עוברים בין כל קומות הבניין, חדר-חדר, מוציאים את העובדים מעבודתם ומכנסים את כולם יחד (על הדרך עונים לשאלות ומעבירים עדכונים על המאבק), ומגישים.

שנה טובה, עובדי מעריב, שתהיה שנה מתוקה מדבש, שנת פרנסה ועבודה מאורגנת. חג שמח.

הכותב הוא יו"ר ועד הפעולה של עיתונאי מעריב, המאוגדים בארגון העיתונאים בישראל שבמסגרת ההסתדרות. פורסם ב-MySay

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אבי

    הבעיה היא שאין שום שינוי בכתבות של העיתון הכתוב. לא ראיתי כתבה אחת על ההפגנה של המחאה החברתית באור יהודה, או אפילו ביקורות על ספרו החדש של אשר שכטר על המחאה או על סרטו של רגב קונטס. זה בדיוק הזמן לשנות את הטון במעריב ולכתוב גם עם מאבקים אחרים. הבעיה היא שמעריב מפספס את זה, הכתבים רוצים שהציבור יזדהה עם המאבק שלהם, אבל מסרבים להרחיב את הזדהותם ואת עזרתם למאבקים אחרים.

  2. דןש

    עתון חייב לתחזק את עצמו, באמצעות תפוצתו (מנוייו), מה שמביא גם את הפרסומת באמצעותו – מה שמניב את מירב ההכנסות. עתון שאינו אטרקטיבי לקוראים אין לו מקום בעולמנו. זה היה סופם של כל העתונים המפלגתיים (דבר, על המשמר, הבוקר, חירות וכו') – ברגע שסר חינם לא הייתה ברירה אלא לסגרם, מאחר וקצרה ידן של המפלגות לממן אותם.
    אם העתונות תהיה יותר אטרקטיבית (תלוי בכתבים ובעורכים) גם קהל הקוראים לא יחסר.
    גילוי נאות: אני חתום וקורא את מעריב שנים רבות ומתוך שמרנות אני ממשיך כל עוד העיתון לא ירד מרמתו הנוכחית.

  3. איתן חג'בי

    סגל העיתון שברובו יצא מגדרו כדי לבצע סיכול ממוקד למחאה החברתית צריך לעשות חשבון נפש

  4. ישעיהו סיגל

    וגם אלה שבאו אחריו היו רודפי בצע. הכתובת היתה מרוחה על הקיר באותיות ענק מ-1992/3, כאשר הגמד הקרח נמרודי קנה את העתון והתחיל לפטם את חשבון הבנק של עצמו מכספי ה"משכורת" וה"הוצאות".