שלום שלום ואל תבואי בחלום

בלי התנגדות גדולה, ניפרד בזאת מהשנה החולפת שהיו בה יותר מכאובי לב קולקטיביים ממה שצריך. כותבי/ות העוקץ מגישים סיכום חגיגי עם הגיענו לקו הגמר של תשע"ב
העוקץ

לפעמים אנחנו אפופי תחושה של זמן היסטורי. בטח כשמתרחשים אירועים דרמטיים, שנדמה שיש בכוחם לשנות את פני המפה – הפוליטית, החברתית, התרבותית. לפעמים השנים נוקפות ואנחנו בטוחים ששום דבר כבר לא ישתנה כאן, שקפאנו על השמרים. בחילופי שנים, אנחנו מגרדים בפדחת ומבקשים להיזכר מה קרה השנה. רוב הזמן לא צריך לגרד יותר מדי. אנחנו יודעים מה קרה לנו, וזה מספיק. האישי מתערבב עם הפוליטי, מטשטש אותו, מעצים אותו, אולי רק עובר לידו. הפוליטי משתלט על האישי, מתנה אותו, מאפשר אותו, מצר את צעדיו. משה סילמן מת השנה, וכמותו מחאת הקיץ ההוא, שנראה כאילו התרחשה לפני זמן כה רב, ובסך הכול הקדימה את השנה שאנחנו מבקשים לסכם עכשיו.

עם הלשון בחוץ, באמצעות רגעים קטנים שהתרגשו עלינו או הלך רוח שנדמה כי השאיר את חותמו, ניפרד מהשנה שתכלה עם כל טייקוניה, ונאחל לכל קוראינו, קוראותינו, כותבותינו וכותבינו שנה שתעשה עמנו צדק,  שנה שבסיומה נצליח לייצר סיכום קצת פחות קודר וקצת יותר קליל.

***

מדובר בנצחון הרוח | יובל בן עמי

מכל אירועי השנה החולפת, העולמיים, הלאומיים והאולימפיים, הייתי רוצה לציין דווקא אירוע אישי ודווקא אירוע שמתרחש ממש בימים אלה. האירוע הזה הוא עצם הגיעי לקו הגמר של ראש השנה תשע"ג במצב של שפיות כלשהי, ובהשלכה: הגיעם של יתר קוראי "העוקץ" עד הלום במצב חצי סביר.

מדובר בנצחון הרוח, חברות וחברים, נצחון הרוח. בניגוד ללאנס ארמסטרונג, הרי אנחנו לא נטלנו שום חומרים שהקלו עלינו את ההישג, מלבד אולי קצת אלכוהול, וטבק, וקפה, וגנג'ה וסמים קשים. אבל איך אפשר אחרת? רצי המרתון של בוסטון נתקלים במחצית הדרך ב"גבעת שברון הלב" המייאשת. אנחנו רצים כאן על פני גבעות שברון לב לאין ספור, שכל אחת מהן גבוהה מקודמתה וכמעט משכיחה את קודמתה. הגבעה הנוכחית כוללת את הפליטים המורעבים הנסחבים על הציליה לתוך שטח מצרים כשהם צורחים שהם רוצים למות, את הרס הכפרים בדרום הר חברון שבמקומם ישתרע "שטח אימונים", ילדים המשליכים בקבוקי תבערה בגדה ומבצעים לינץ' בירושלים, וכל הזמן: הפרטה, גזרות, בידול, התססה, שקר, זחיחות והשחתה מצד השלטון.

השנה שמאחורינו היתה תקדימית מבחינות רבות, רבות מדי. היא עצמה מהווה אירוע שלא יישכח במהרה, ובעיקר משום שהחלה מיד לאחר פרץ התקווה העצום של הקיץ הקודם. לא שאין תקווה עכשיו, יש תקווה, ומזה אני כל כך מתרשם, אבל זו תקווה מסוג אחר, וכן, יש ממנה פחות.

רצים כאן על פני גבעות שברון לב לאין ספור. צילום: יובל בן עמי

***

רק בישראל | מרזוק אלחלבי

רק בישראל יכולים למסמס, להחליק ולטאטא את מחאתם של מיליון איש ואישה כאילו לא היתה. זה ה-דבר שהכי קרה בשנה החולפת לה ברגעים אלו. הממשלה, בסיוע הטייקונים ומשאביהם, הצליחה לבצע מהפכת נגד מתוחכמת כזו, מסוג המדוברות בספרות המרקסיסטית.

ראו זה פלא, הכלכלה – שעד לפני שנה הפליאו בשבח ואמרו דברי הלל בחוסנה וביכולתה לשרוד את המשבר העולמי – מתבררת כעת כחלולה ועומדת על פי פחת, לפי קברניטי המדינה. ולכן, לא רק שאת המלצות ועדת טרכטנברג לא יישמו, אלא שהממשלה מתכננת קיצוצים בגלים גלים, לפני החגים ואחרי החגים ובתקציב השנה הבאה. בצל ערפל קרב זה, מתברר שהטייקונים שעשו בכספי הציבור כמות שלהם ובזבזו אותו לכל עבר ולכל נדל"ן, מצטיירים כעת כקורבנות של המשבר הגלובאלי, מסכנים ואומללים המייחלים לישועה ולמידה גדולה של רחמים גם ממיליון האנשים שמחו נגדם בקיץ שעבר.

והנה, כדי להבטיח את מהפכת הנגד, מוציאה הממשלה ממחסני התודעה את נשק יום הדין. איראן היא הפטריה המורעלת המנצחת כל מהפכה. ראו כמה איראן הביאו להמונים במטעמים שונים ומשונים מדי בוקר, מדי ערב וגם בחצות. מהפכת נגד כיאה לכוחות ימין, להון ולשלטון שאינם בוחלים בשום טריק ובשום תכסיס כדי להשיב מיליון איש ריקם, באמצעות הגברת הייצור והשיווק של שלל פחדים להמונים, פחד מאי-יציבות כלכלית, מאיבוד מקום העבודה והפרנסה וגם מאיראן. פחדים קיומיים שאין בר דעת שיכול לזלזל בהם. וטבעי שפיקוח נפש יכול לדחות הכול, גם זכויות חברתיות וגם זכויות בסיסיות וגם שיח חברתי.

כך, ניצחו את המהפכה החברתית במהפכת נגד מבית מדרשו של הימין ובהפקה אדירה בניצוחה של התקשורת, שנטפלה לדפני ליף כמו עלוקה בשירות ההון והשלטון.

שאדן, בתי בת ה-13, מאכילה את הברבורים, בעוד אותנו מאכילים פחדים מורעלים. צילום: מרזוק אלחלבי

***

הו בנק שלי | תהל פרוש

השנה הזאת עומדת בעיניי בסימן דמותו של משה סילמן שמת לאחר שהצית עצמו בחודש יולי באחת מהפגנות המחאה החברתית, ובדמותם של הבנקים והמוסדות הכלכליים שאחראים למותו ומותם של אנשים נוספים. לזכרו של משה סילמן אני מקדישה את הקטע הבא:

הו בנק שלי זיין אותי כי אתה רוצה לזיין אותי ואף טייקון אתה לא רוצה אף טייקון, לא כן כן כן הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון לא טוב לא עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל אייל שני ואתם אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים עולם ליבידיניאלי הרבה תנטוס וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים

הו אחיי הסחים תתעלמו ממני למי אני עמלה כותבת שירים למי למי סחים אוכלים שלי במסעדות של אייל שני מחזיקים ידיים באצבעות נישואים שחותמות כרטיסי עבודה מחזיקים על כל הכתפיים כלכלה ישראלית הו בדרך להפגנה נגד הטייקונים ויחסיהם האפלטוניים עם הבנק אני רואה אתכם בטאפס בר אוכלים לטינוס והבשר שלי ריק והשלט שאני נושאת נשאר לעמוד כמו זין כושל על ויאגרה אתם האסון שלי בדרך להפגנה נגד המלחמה

הו אתם מי שרוצים לעשות כסף הו מי שרוצים להתעשר ומי שרוצים לשלם ומי שרוצים לאכול ואז לייצר כאב על אופני ספורט מהודרים ומי שלובשים חולצה מכופתרת ומי שלובשים חליפה ומי שעושים קריירה מטאורית ומי שכותבים עליהם ומי שעוברת בהם התרגשות לפני הכניסה למחלקה ראשונה ומי שאוהבים שיש לבן עם עורקים ומי שיש להם ידיעה על מה שעושה הכסף והם שותקים

הו זיין אותי בהשלמה ואעשה פיגוע התאבדות בלובי אחרי שאלחש סעמק ערס וכלום לא יקרה זיין אותי למפרע בתשלומים לחמש שנים ואז אצא לרחוב והשמש תהרוג אותי שוב אני אהיה תחת רושם של אונס שאינו מוכר לרשויות אך אף שוטרת לא תבוא להציל אותי ולא ארגוני הנשים ולא ארגונים למען השלום ולא תנו לחיות לחיות

הו זיין אותי בהשלמה ואעשה פיגוע התאבדות בלובי. צילום מעובד: דפנה טלמון (צולם מחלון בניין ההנהלה של בנק הפועלים)

***

אוזן קשבת | מתי שמואלוף

הדבר המשמעותי ביותר שהתרחש בעיני השנה הוא סולידאריות של פעילים ופעילות עם משפחות מוחלשות בישראל, קבוצות כמו "המעברה" בירושלים, "הלא נחמדים" בתל אביב, באר שבע המשוחררת, מאהל קריית שמונה. נכון, תנועת המחאה השתנתה וזרמיה עדיין עמוקים ומכינים את הדרך בה יכונן העתיד בישראל. אך ההישג הגדול של המחאה הוא ייצוג הבעיות האקוטיות של המעמד הנמוך. מיליוני העניים, מאות-אלפי הילדים מתחת לקו העוני, כל אלה נדחקים מהשיח הציבורי בכדי לקיים את משטר המיעוט של האליטה הצבאית והעסקית המנהלות את המדינה. אבל כשאנו שומעים על מאבק מייצג כמו למשל זה של משפחת נפתלי באור יהודה, אפשר להתחיל להבין את העומק של היעדר זכויות אדם ואזרח בתוך ישראל.

אני מקווה שבשנה הקרובה נמשיך להעמיק את ההקשבה לבעיות הפוקדות את המעמד הנמוך בישראל. אסור להיכנע לפוליטיקה, לפילוסופיה ולאתיקה של מעמד בינוני. אסור לשכוח שגם כשמעמד הביניים מראה פתאום אחריות למעמד הנמוך – לרוב הוא לא יהיה מוכן לשלם מחירים ולאבד חלק מהפריבילגיות שלו. אם המעמד הבינוני מבקש להצטרף ולייצר סולידאריות, אז אהלן וסהלן, אבל אם אינו מוכן להבין שדיור בר-השגה למשל לא יכול לעמוד לפני דיור ציבורי, אז יש כאן בעיה. המעמד הנמוך צריך להיות לב המאבק ולקבוע את יעדיו.

משטר המיעוט. איור: זאב אנגלמאייר

***

והרי אתה מגורש בו | אילנה ברנשטיין

ביום שבו גירש אותי בעלי, דפקתי את הראש עם משורר נודע. שְבע שנים ורב חוכמה, ואף על פי כן הוא לא הבין את גודל השעה, ולא אסף אותי אל חיקו הלבן כאסוף אב את בתו, ולא ניחם אותי ולא אמר – כמה יפה את בשחרורך מעול הבעלים הרע. אמרתי לו, למשורר – החכם מכל אדם – שמע, אב בית הדין הכתיב שורות, ובעלי חזר עליהן בשקיקה כתלמיד משחק בשנה א'. והיה חלון צר בין שורה לשורה, ואני פרצתי פנימה ואמרתי בקול שאין בו ענווה – והרי אתה מגורש בו. והייתי אישה שגירשה את בעלה. גירשתי אותו לאלף עזאזל על כל המכאובים שהכאיב לי, והקרעים שקרע בי, והשריטות שפצע בי.

השתררה שתיקה של הרף עין, והטקס חזר למהלכו, ולא נפסל הגט בגלל שורה של סופרת שאינה סופרת סת"ם, אלא סתם סופרת. והמשורר, מה הוא אמר לי – גילית עזות פנים אל מול הדיינים. אבל אני ידעתי, גיליתי עזות פנים אל מול בעלי, עזות קשה פי כמה. כי מי כמוהו יודע כמה עזה אהבה שלא הגיע אל פרקה. אמרתי לו, למשורר, או שלא אמרתי, איני זוכרת עוד, הייתי כבר עייפה מאוד מעוצמת הגירוש, ומבוזה – שאין בכל השנה הזאת אירוע אחד שיתגדל ויתקדש יותר מהיום שבו גירש אותי בעלי מאהבתו. וזה לא קרה אתמול וגם לא לפני יומיים, ואף לא אל מול אב בית הדין. זה קרה ביום שבו נשבע באהבתו אלי. כבר אז ידע.

השתררה שתיקה של הרף עין, והטקס חזר למהלכו. צילום: cc by-jox

***

כשהקטגוריה אזרח התפרקה על הכביש | עוז גורה

"סוף העולם על סף הדלת", שרה חווה אלברשטיין. האירועים של ה-23 ביוני, ליל ההפגנה האלימה של תחילת הקיץ, רחוקים אומנם שנות אור מההקשר בו כותבת אלברשטיין את מילותיה. עם זאת, הדימויים בשיר מעבירים בצורה מצמררת את החוויה של אותו הלילה, לילה בו אלו שאמונים על הגנתך הופיעו כראשוני המדכאים. אגב כך, שירה של אלברשטיין גם מהדהד אזהרה לבאות, שכן בלילה של ה-23 ביוני הוסרה במרכז תל אביב המחיצה בין האזרח ובין האלימות השלטונית, וכל שנותר הייתה הצעקה "דמוקרטיה" ברחובות.

אני מבין היטב כי זוהי אינה הפעם הראשונה בה השלטון בישראל מפעיל אלימות נחושה ועיוורת כלפי מתנגדיו, ושבוודאי לא מדובר בחמורה שבהן. רבים וטובות תיעדו את האלימות השלטונית בפעולתה בפריפריה הריבונית בשטחים, ובזו הכלכלית בעומקיו הקו הירוק. ועדיין, אירועי תחילת הקיץ מהווים הנכחה כואבת לאפשרותו של הבלתי אפשרי. הקטגוריה "אזרח", אותה שכבת הגנה אחרונה על המגרש הדמוקרטי, כמו התפרקה לה על כביש האספלט. וכך, ממש בצעדיה הראשונים הקיץ, המחאה שקראה לאיחודן של הקבוצות כולן על בסיס ההכרה כי יחד נחייה ובנפרד נופרט, קיבלה שיעור חשוב בדמות ריסוקה של הקטגוריה הגנרית ביותר.

יעידו על כך צעירים רבים שסיימו את הלילה בתאי המעצר ובחדרי המיון, דפי הפייסבוק ושיחות הסלון. יחד עם זאת, וכדי לסיים בנימה חיובית לקראת השנה שבפתח, יעידו על כך גם עשרות הפעילים והפעילות שקמו ופועלות ברחבי הארץ על מנת להחליף יחסי ריבונות אלו, שנגלו במלוא תפארתם ב-23 ביוני.

סוף העולם על סף הדלת. צילום: JC/Activestills.org

***

זוהי למעשה התעוררות | רותי שטרן

השנה נהייתי בת ארבעים. אנחת הרווחה שהלכה וגברה בשנים האחרונות הגיעה לשיאה. זהו. אני מבוגרת. כשאני מדברת, אנשים מקשיבים, גם אם אני לא צועקת. כשעוצר אותי שוטר זה כבר לא כזה מפחיד. בדרך כלל הוא צעיר ממני לפחות בעשר שנים.

אומרים שהעולם שייך לצעירים, אבל עד גיל עשרים ממש אומרים לך מה לעשות (גן, בית ספר, צבא). אחר כך אתה כביכול מחליט בעצמך אבל עושה בדיוק את מה שמצופה ומכין את עצמך לחיים מבוגרים. גם אם בתיכון היית מורד, עכשיו אתה מחפש ומוצא לימודים, מקצוע, אישה, ילדים, בית. ואם לא, אז כולם דואגים מה יהיה ומתי תסתדר.

בגיל צעיר יחסית הבנתי שגם אם אנסה ממש חזק, לא אצליח להיות בסדר ולא אהיה כמו כולם, אז הפסקתי לנסות. אבל עכשיו אני רואה בשמחה את חבריי בני גילי מגיעים לגיל המוצלח הזה ולשלב שמשום מה קוראים לו משבר ובעצם הוא התעוררות. אני רואה אותם קמים בוקר אחד ואומרים – רגע, מה קורה פה? והם מסתכלים על החיים שלהם ומבינים סוף-סוף שאשליית המעמד הבינוני שאם תתנהג יפה תקבל את מה שאתה צריך, היא רק אשליה.

אני רואה את החברים שלי מתחילים להתעורר מהדבר הזה שנקרא "מבוגרוּת" וחוזרים להיות הרבה יותר דומים למה שהם היו בתיכון, רק שעכשיו אף אחד כבר לא אומר להם מה לעשות. ואם יש להם מזל ואין להם משכנתא, הם יכולים להתעורר לדרך חדשה של פחות במקום יותר, חופש במקום עבודה ושמחה במקום הניסיון המתמיד להיות בסדר.

מפסיקים להיות בסדר. צילום: רות שטרן

***

החבל בביתו של התלוי | יוסי לוס

"חג שמח" מברכים יהודים אלה את אלה לקראת החגים. לא משנה איזה חג, העיקר השמחה. האמת היא שמעולם לא ראיתי שמחה של ממש בגלל החגים עצמם. השמחה היא לפעמים במפגש המשפחתי או בחופש בתשלום מהעבודה. השמחה גדולה במיוחד כאשר החגים נופלים על ימי השבוע. כך השנה. אולם היוצרות מתהפכות עבור עובדי קבלן ועובדים נוספים שמועסקים לפי שעות. עובדות אלה מאבדות בימים אלה ממש שכר של כ-7-8 ימים, כלומר כשליש מהשכר החודשי. כאשר מדובר בעובדים/ות בשכר מינימום אשר בדרך כלל מוציאים את כל הכנסתם לצורכי קיום שוטף, מדובר בפגיעה ממשית בצרכים הבסיסיים. אפשר שגמ"חים למיניהם דואגים למשפחות יהודיות דתיות עניות. אולם, האם זה מספיק? ומה על כל השאר?

בהינתן העובדה שמאות-אלפי עובדים בישראל, יהודים ולא יהודים, עובדים בתנאים אלה, איך אפשר לברך אנשים שאינך יודע מהם תנאי העסקתם ב"חג שמח"? אפשר שעבורם החגים הללו הם קללה. לדבר בנוכחותם על חג שמח הוא כמו להזכיר את החבל בביתו של התלוי. אפשר שבטנם מקרקרת ולבם בוכה.

החגים כקללה. צילום: cc by-gywst

***

עמדו זקופים במאי | רג'א זעאתרה

ב-14 במאי הצליחה קבוצת סטודנטים יהודים וערבים מאוניברסיטת תל אביב להעמיד את החברה הישראלית מול אחת מהשתקפויותיה של הנכבה שלהם: ההכחשה. השמות שיח' מוואנס, מעלול, מיעאר, הושה, בירווה, בית סוסין, ג'אעונה וקוויקאת הדהדו בקמפוס, וממולם שאגות לאומניות וקריאות "הבאנו נכבה עליכם". הנכבה הפלסטינית מעולם לא הייתה כה נוכחת, כה בועטת, בשיח הישראלי. בעלי טורים נאורים וליברלים למהדרין יישרו קו עם "אם תרצו" וממשיכי דרכו של כהנא. זה אנחנו או הם. הנרטיב שלנו או הנרטיב שלהם.

רשמית, יום הנכבה חל ב-15 במאי. "היום הראשון לקיומה של מדינת ישראל", רטנו אבירי הנאורות ב"הארץ". אלא שלמרבה האירוניה, ה-15 במאי 1948 היה יום כניסתם של צבאות המשטרים הערביים. התוצאה ידועה: הם לא מנעו את קומה של המדינה היהודית, אלא דווקא את זו הערבית.

ב"אופסימיסט" של אמיל חביבי, כשקורבנות הנכבה מתחבאים במסגד אל-ג'זאר בעכו, הם מספרים: "אנחנו מקוויקאת שנהרס ושאנשיו גורשו (…) אני ממנשיה. לא נותרה בו אבן על אבן, מלבד בתי הקברות (…) אנחנו מעמקא, הם חרשו את הכפר ושפכו את שמן הזית (…) אנחנו מבירווה. הם גירשו אותנו והרסו את הכפר, אתה מכיר מישהו מבירווה?".

הנכדים של אותם אנשים, שעמדו זקופים במאי השנה, לא מסתפקים באמפטיה של אלה הרצים להנאתם בסמטאות של יפו.

אתה מכיר מישהו מבירווה? צילום: אורן זיו / activestills.org

***

זכוכיות שבורות | יעל בן יפת

את קולות הזכוכית המשוריינת הניתצת בזעם לא זכיתי לשמוע, הגעתי לכל אתר שכזה באיחור אופנתי. מולי עומדים אנשי ביטחון, ממג"ב ועד עובדי שמירה שלא יודעים אם לשמוח לאיד או לאסוף את השברים.

זה קרה אחרי שנה של הפגנות בעיקר בתל אביב ובירושלים בניסיון לנער קצת את הסדר החברתי ואולי להצליח לשנות במשהו אם מספיק אנשים יצאו לרחובות ויצעקו ביחד צדק חברתי ויאמינו שיגיע. שגרת הפגנות שהופכת למתישה קצת כששינוי לא רק שמבושש לבוא, אלא נראה כי יתמהמה עוד די הרבה. בלילה ההוא נראה היה שמשהו משתנה, שמה שהיה חסר זה לא ההמון ולא הזעם העצור וגם לא האמונה שניתן לשנות אלא השילוב של כולם ביחד, שמספיק אנשים ירגישו שדי כבר עם כל הבולשיט הזה של סדרי עולם שנקבעים על ידי עשירונים עליונים וכמה פוליטיקאים מושחתים.

פתאום זה כבר לא משנה אם אטיאס לא עולה מדירתו לרחוב הקבלן כדי להקשיב למפגינות ואם שטייניץ מתבצר בווילה שלו או אפילו אם ביבי מסרב להוציא פיצות, הרי רוחם מרחפת סביבנו ובמרחק נגיעה. בין בנק הפועלים לבנק לאומי ובנק המזרחי והאבן הראשונה – המושג "הון-שלטון" הפסיק להיות סיסמה.

בסוף אותו לילה ארוך נשארתי עם שברי זכוכית משוריינת שאספתי לתיק מהבנק השנוא עלי היישר לחדר המיון של איכילוב, להתמודדות משפחתית ארוכת שנים עם נזקי הפרטת בני אדם.

המושג "הון-שלטון" הפסיק להיות סיסמה.  צילום: JC/Activestills.org

***

חוששים שסבלנו לא ייתם | אחמד אדריס

ברכות לכל העם היהודי, בישראל ובעולם כולו, לרגל השנה היהודית החדשה. אני מקווה שהשנה תהיה שנת שלום, ביטחון ואהבה.

אני רוצה לומר תודה לכל הארגונים ההומניטריים שפועלים למען הפליטים בתנאים קשים, ולכל הפעילים שהקדישו השנה מזמנם לשיפור מצבם של הפליטים. תודה על שאתם ממשיכים, למרות הכל, בפועלכם. תודה לממשלת ישראל על שהיא מאפשרת לנו לשהות בשטחה ובכך מגנה עלינו.

השנה שחלפה הייתה קשה ביותר לאור האיומים לגרש את הפליטים לארצותיהם. המצב בדארפור ובסודאן עדיין מסוכן ביותר, ועדיין אין יחסים דיפלומטיים בין ממשלת צפון סודאן לממשלת ישראל. מספר פליטים שניסו לאחרונה לשוב מישראל לדארפור נעצרו או שהועלמו על ידי השלטונות, ומי שנמלט מגורל זה הוא רק מי שהצליח, בשנית, לצאת בעור שיניו את צפון סודאן.

הייאוש, הפחד והעצב בקרבנו גוברים לאחר שהוחלט כי אחרי החגים תחל ממשלת ישראל לכלוא את הפליטים במחנות מעצר. קיווינו שלאחר כל מה שעבר עלינו נוכל להשתלב בחברה הישראלית, ולרבים מאיתנו ישנם יחסי שכנות, קירבה וחברות עם ישראלים רבים –  אבל עתה אנו חוששים שסבלנו לא ייתם, וישרוד את נדודינו.

אנו מודאגים מאוד מתקופת הכליאה הארוכה, וסימני השאלה בלתי פוסקים באשר למה שיעלה בגורלנו בסופה. המעציב ביותר הוא שהילדים, שקיווינו שזוועות העבר ירחקו מהן לטובת עתיד טוב יותר, ייכלאו. ועדיין אנו מקווים למחר חדש, טוב יותר.

(הכותב הוא פליט מדארפור. הביא לפרסום ותרגם מערבית: נדב פרנקוביץ')

***

מות אמי | דנה ג. פלג

ב-4 ביולי 2012, בעשר ועשרים בערב לערך, בבית החולים האיטלקי בחיפה, נשמה אמי, רנה פייביש לבית נדלר, את נשימתה האחרונה ונפטרה מהעולם הזה. לא הייתי איתה באותו רגע ממש – נפרדתי ממנה, מבלי דעת אם תהיה זו הפעם האחרונה, יום קודם לכן.

זה היה רגע משמעותי, לא רק בשנה הזאת, אלא גם בחיי עד כה, מסוג הרגעים שמחלקים את החיים ללפני ואחרי. אבל הוא היה שזור, לכל אורך השנה, ברגעים משמעותיים אחרים, ציבוריים ופוליטיים יותר. כי אין לציבורי משמעות ללא החוויה האישית והאופן בו היא משתלבת בחיי כל אחת מאיתנו.

לאמא היה קשה עם האקטיביזם שלי, היא דאגה לי. לפני כשנה וחצי, בתקופה בה טופלה בכימותרפיה, התקשרתי אליה מהפגנת התמיכה בקרן החדשה לישראל. "בשביל מה את צריכה את זה?" היא אמרה. הפעם קראתי מעבר לביקורת. "המקום מאובטח, יש משטרה". "הם לא תמיד אלה שמגינים מהאלימות", השיבה. נזכרתי בכך, כשעשרה ימים לפני מותה, אוחזת דגל אדום, נהדפתי בכוח בידי שוטרי מג"ב בהפגנת המחאה בכיכר הבימה. לא עמדתי בשורה הראשונה של הנהדפים, אבל הרגשתי בכוח ובעוצמה – לא של המג"בניקים, ילדים שנשלחו למשימה בידי פוליטיקאים חדלי אישים – אלא בזו של ההתנגדות. בכוח ההתנגדות שלי.

זו היתה הפגנה רבת עוצמה, שאליה הגעתי אחרי סוף שבוע מתיש ביותר בבית הוריי, בו הרגשתי שאין לי יכולת יותר לתמוך בה ובאבי, ובו הוחלט שעל אמי לקבל סיוע ממטפל/ת 24 שעות, יעלה כמה שיעלה. באותו לילה נפלה מהמיטה. למחרת, עדיין צלולה במידה רבה, אושפזה ועברה לשלב המורפיום, שאינו אלא חסד אחרון עם ההולכים למות. בהפגנה שנערכה בשבת לאחר השבעה הצית משה סילמן את עצמו. הכאב שעלה לא היה אלא עיסה אחת של שחור.

מסוג הרגעים שמחלקים את החיים ללפני ואחרי. צילום: מימי פלג

***

קוראים וקוראות, כותבות וכותבים. תודה שאתם/ן מאפשרים לנו, שנה אחרי שנה, להיות הבמה התקשורתית שאנחנו מבקשים להיות. נשמח אם תרצו לשתף אותנו ברגע המשמעותי שלכם מתשע"ב (כ-200 מלה + תמונה ל: info@haokets.org), אולי אפילו נצליח לייצר קובץ יותר אופטימי.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. צ'סלב מילוש

    צ'סלאב מילוש, המשורר הפולנישהצליח לחמוק מציפורני הסטאליניזם וכתב על חבריו ששירתו את כוהני "הדת החדשה" שהכותבים כאן הם שאריותיה. החלף את המילה 'מועדון' ב"אתר שמאל סגור" או "במה במימון הקרן החדשה כמו +972"

    "ראוי להזכיר גם את חשיבותו של מוסד חדש, המחליף בתפקידו והשפעתו את בית התפילה הנוצרי[או היהודי-תוספ]ת שלי] בימי הביניים:המועדון…מדי כמה ימים מתקיימות בו אסיפרות והרצאות המשרות על הנוכחים תחושת קדושה השמורה לטקסים דתיים. בחוכמתה הכירה הכנסייה הקתולית בכך שדת היא עניין של סוגסטיה קיבוצית יותר מאשר של שכנוע אישי…….אנשים הממלאים את המועדון נענים לקצב של הכלל: חריגה מדרך החשיבה של הכלל נראית אבסורדית. הקהי המורכבת מספקנים, שגם הם משמיעים אותם משפטים מחייבים ושרים אותם מזמורים מחייבים, וכך תורמים ליצירת אווירה כללית, המשפיה עליהם עצמם. השפעתם של המועדונים שייכת לתופעות המאגיה הקיבוצית הגם שהן נחזות לרציונליות הצירוף בין הרציונליות של הדוקטרינה לבין המאגיה הקיבוצית מתרחש תוך סיכול על אפשרות לדיון חופשי, שממילא מאבדאת משמעותו."

  2. מירי

    פרויקט מגוון, מרשים, מעניין ומרגש. כל הכבוד.