• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

להציץ בפקעת המאטריקס

אווה אילוז גילתה בשיח הטיפולי את מה שראה נועם חומסקי ביחסי הציבור: אמצעי שבו מופעל כוח באמצעות הסכמה בחברה "חופשית". בספרה "גאולת הנפש המודרנית" מדגימה אילוז כיצד העיסוק בעצמי הנרקיסיסטי מעודד הגשמה אישית והחלמה שמייצרים חולי, עונג שמייצר סוגים חדשים של סבל, שקיעת ההתנגדות ותשישות תרבותית
שלומציון קינן

שימו בבלנדר אחד חצי כוס פרויד ויונג, כף אופרה וינפרי,כמה ספרי עזרה עצמית ומדורי עצות, סדנת העצמה וקבוצת תמיכה, קורטוב של דיפאק צ'ופרה. ביזקו על הכל מעט פרוזק. את העיסה שנתקבלה – הזריקו לווריד. זו הדמיה קיצונית לאופן שבו הסם השקוף שאותו מכנה אווה אילוז "השיח הטיפולי" בספרה החדש "גאולת הנפש המודרנית" – מכתיב את חיינו.

דרך תלולה ומהירה דרך כוכבה של אילוז עד לרום רקיענו, אבל בדרך ספגה גם סאטירה וגם זעם. בעיקר, ולא במפתיע, מבעלי מקצועות רפואת הנפש. יותר מכל עשה את בשרם חידודים חידודים המונח האקלקטי "השיח הפסיכולוגי" או הטיפולי, שלתוכו ניקזה אילוז פחות או יותר את כל סוגי הריפוי הנפשי, מבתי הספר הגבוהים ביותר והפסיכואנליטים של החירות, עד לממבו ג'מבו של תוכניות בוקר. האם היא מצדיקה מהלך כה מטריד?

השיח הטיפולי, לפי אילוז, הוא אותו גוף ידע מקצועי ופופולרי כאחד, שערך החל משלהי המאה ה-19,   בתיווך המדינה, ולאור שאיפתה להפקיע את הנפש מידי כמרים ומגרשי שדים למינהם – מדיקליזציה שלה. הספר ממפה ומבקר את האופנים שבהם פשה אותו "שיח טיפולי" בכל תחומי החיים ובעיקר בארבעת האתרים המוסדיים המשמעותיים של התרבות האמריקנית: התאגיד, המשפחה, תקשורת ההמונים והמדינה. מדובר בגוף ידע שיצר שפה עתיקה/חדשה לדיבור על הנפש, שנפוץ בעולם לפחות כמו התרבות האמריקנית, אם לא יותר, ושהשתלט על הגדרת העצמי. כל אלה, בנוסף לכושר העמידות ההיסטורית שלו – הופכים אותו לדעת אילוז לאתר אידיאלי לבחינת "האופן שבו תרבות פועלת."

בלי לשאול ממושגיו הגורפים מדי של פוקו כגון "פיקוח" ו"ביו-כוח", אילוז בכל אופן הולכת בעקבותיו עם ההנחה שהטיפול לא מקומם את היחיד על החברה אלא להפך: הוא גורם לו "לפעול באין מפריע למען מערכת הכוח ובתוכה." מבחינה זו, אפשר לומר שהיא גילתה בשיח הטיפולי את מה שראה נועם חומסקי ביחסי הציבור: אמצעי שבו בחברה "חופשית" שאינה יכולה להפעיל כוח על אזרחיה – מופעל כוח באמצעות הסכמה.

אבל על מה מסכימים כולם? לפחות אלה שבעורקיהם זורם קצת וודי אלן לצד קבוצות 12 צעדים? על העיסוק בעצמי הנרקסיסטי, על חשבון דאגה מוסרית לקהילה ולחברה. על יעדים שכוללים את היפוכם: מתן דרור לרגשות והבעתם המנומקת כדי לציית למסגרת מדכאה, תקשורת נאותה במסגרת אינטימית על חשבון צינון התשוקה, הגשמה אישית והחלמה שמייצרים חולי, עונג שמייצר סוגים חדשים של סבל. שקיעה של התנגדות, תשישות תרבותית, "משאיבד את כושרו לייצר גיבורים, ערכים מחייבים ואידיאלים תרבותיים, מסתגר העצמי בקליפתו הריקה."

בפרקים הבאים, מפליאה אילוז להדגים כיצד תפס השיח הטיפולי את מקומו בתוך רעיונות שקדמו לו היות ש"תרבות היא לעולם מגילת קלף מחוקה בחלקה, שהחדש נכתב בה מעל לישן." מתחילים בפרויד: הכאריזמה שלו, חיסול המתנגדים, המהלכים הפוליטיים, הדגש שהושם על הנאה מינית, נראטיב הגאולה והפריצה לאמריקה ברגע הנכון. ממשיכים בפופולריזציה של הפסיכולוגיה ושל דמות הפסיכולוג החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, בקולנוע ובפרסום.  אחרי שבוחנת אילוז את השפעת השיח הפסיכולוגי על התאגיד (שם, בחסות פורקן וניסוח רגשות, מושלטים מחדש יחסי כוח באופן שמעקר כל נסיון לשינוי מהפכני) היא עוברת לדון במשפחה כיחידה תאגידית רגשית וקטנה יותר, משם לטנגו של אהבה ותיעוב בין הפמיניזם לפסיכאונליזה ועד למושג "קפיטלים רגשי" והאופן שבו רציונליזציה של רגשות יוצרת אמוציונליזציה של שפת הכלכלה.

הפרק המלהיב ביותר, בעיניי, הוא זה שעוסק בברית המשונה בין הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, הקודרת, הדטרמיניסטית, אפשר לומר, היהודית, לבין פרקטיקות העזרה העצמית העולצות, הפרוטסטנטיות, האמריקאיות, הניו-אייג'יות שכבשו את העולם. שיפור עצמי מול החלמה.

לאט ובהתמדה, נבנה מתווה מפחיד ומטריד שבו קטגוריות פוליטיות ופסיכולוגיות שזורות אלה באלה. שבו  המשפחה היא אתר לידע ושחרור עצמי ומקום העבודה מחקה אותה, שבו הנפש מופרטת, הדיבור הנאות בין בני זוג מחליף הסכמה על נורמות מוסריות, רגש מנוהל ולא מופק, חיים אינטימיים הופכים – באמצעות מבחנים נפשיים שונים – לברי מדידה וחישובֿ,  קטלוגים להפרעות נפשיות הופכים לכלים בשירות חברות הביטוח, טובין רגשיים מוקצבים, כמו טובין אחרים, באופן לא שוויוני, אינטיליגנציה רגשית הופכת למטבע עובר לסוחר שיכול להיות מוחלף בהון אמיתי, הכל ארוז בנרטיב מתחייב של סבל וקורבניות,  עד שלאט מוצא את עצמו הקורא במאטריקס. ואז כבר לא משנה ההנחה הרדוקטיבית לגבי "השיח הטיפולי".

למרות שהשתוממתי מן העובדה שאילוז מחזירה לזירה את ההפרדה העתיקה בין תבונה לרגש, למרות שתמהתי על היעדרו של הדיון בהשפעתן העצומה של תורות המזרח על הפסיכותרפיה מאז שנות ה-60, ולמרות שפעמים רבות, כשקראתי ציטוטים שאילוז לועגת להם – מצאתי את עצמי מזדהה עם הציטוט הנלעג יותר מאשר עם הביקורת – אין ספר שזהו ספר חובה לכל מי שרוצה להציץ בפקעת המאטריקס שלו, ולהתבונן בדאגה הולכת וגוברת בעצמי הלכיד, המחלים, המשתפר תדיר.

אווה אילוז

גאולת הנפש המודרנית

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012

247 עמודים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אני

    ציטוט מהספר הקודם שלה "משנות העשרים ואילך, בהשפעתה המדרבנת של תיאוריית הניהול החדשה, מנהלים נאלצו לשנות את ההגדרות המסורתיות של גבריות ולשלב באישיות העובדים תכונות הנחשבות נשיות, כגון הקדשת תשומת לב לרגשות, ריסון הכעס, והאזנה אוהדת לדברי הזולת" זו מבחינתה ההוכחה החותכת לכניסת הרגשות לעולם התאגידי. נשיות? ריסון, גבריות? מה זה הגיבוב הזה.
    האישה מגבבת ומגבבת ונשמעת כאילו מעניינת אבל לא אומרת כלום ומה שכן אומרת מאוד מאוד באנלי ומכעיס

  2. GUY

    שתי כוס מים . מה שנכון בתגובתך זה שקצת קשה להשתמש במונחים כמו "גוף ידע ", ולדבר על המשמעות ה"יהודית" של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית , כאשר התגובות הן כזה גיבוב 🙂 .אולי תלך/תלכי לטיפול ותברר/י עם עצמך למה כעסת כל כך . שנה טובה .

  3. מאיר עמור

    לאחר שקראתי את המאמר היפה. ולאחר שהקשבתי ברוב קשב למראיין המראיין את המרואיינת עולות בראשי שתי שאלות. הראשונה, איך קורה ואיך יתכן שהפרופסורית המוכשרת הזו, אשר מוסדות חיצוניים לישראל מכבדים אותה בתארים רבי עוצמה, איך יכול להיות שהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב זרקה אותה מהקומה השישית של בינין נפתלי לכל הרוחות? זו המחלקה שבה מקבלים החלטות, בין השאר, דר. חנה הרצוג, דר. נח לוין אפשטיין, דר. רונן שמיר, דר. איילון, דר. יהודה שנהב ועוד כמה חכמות וחכמים? איך יכול להיות שהנדחית מתל-אביב הופכת הופכת לברבור לבן בירושלים? השאלה השניה איך קורה ואיך יתכן שהמראיין הנכבד של "חוצה ישראל" מצליח באופן כל כך ברור ללמד את הפרופסורית ולהעניק לה הסברים על הפרשנות שלה? איך הדברים הללו יתכנו? כנראה שלפריבלגיה האשכנזית יש פתרונות.

  4. אני

    אם היית קורא את הספר היית כועס גם. כשאווה אילוז מדברת על הכנסת רגשות למרחב התעסוקה היא מראה איך נוצרה "פמניניזציה" של מקומות העבודה בכך שהכניסו מושגים הקדשת תשומת לב לרגשות, ריסון הכעס, והאזנה אוהדת לדברי הזולת. אלו נראות לך תכונות נשיות? מקובל עליך הקיטלוג השטחי הזה. מעבר לכך אין שום התייחסות לאיך היו מקומות העבודה לפני זה? לכעורה נבדת השפעת ה"קפיטליזם" וה"פסיכולוגיה" על השתלבות הרגשות במקומות העבודה ובחיים האישיים, ,בלי שום התייחסות למקומות העבודה והחיים האישיים לפני שנת הגעתו של פרויד לאמריקה (זו שנת המפנה לפי גברת אילוז). לדבר על כל הנושאים האלו בלי להזכיר ולו לרגע שבכלל לא היו נשים לפני זה במקומות העבודה ורגשות בבית היו בעיקר נחלת הגברים שהיו הבוחרים ונשים הנבחרות.
    אולי אני גם ההוכחה שמראה את השטחיות של אווה אילוז – אחרי 20 שנות טיפול אני עדיין מלאת כעסים כפי שראית. רק שאני מפנה אותם כלפי השרלטנים הברורים ולא סתם אנשים שחבל על הזמן. לפי גברת אילוז הטיפול היה אמור לנטרל את הכעס שלי ולכן מונאע ממני להילחם את מלחמת העמעמדות …
    אבל נראה לי שלא קראת את הספר ונראה לי שרוב המעריצים ובעיקר כותבת המאמר לא קראה אף אחד מהספרים