• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

המקרה הכללי של אלסי לגונדאי

האם גם ארז אפרתי, חנן גולדבלט ומשה קצב חולי נפש או שמא דווקא מייצגים את מלח הארץ החברתי? ההתייחסות המופרטת לפשעי השנאה כלפי נשים מסווה את העובדה כי מדובר בתרבות ובמדיניות, ולא במחלה או בחריגה מנורמה של מקרה יחידי מזעזע
דורית אברמוביץ'

חושך ליום שלישי התפרסם דבר רציחתה של אלסי לגונדאי על ידי מרדכי חנן, כשכותרות העיתון זעקו את מחלתו הנפשית של מי שהתברר שהוא למעשה רוצח סדרתי. הררי מלים הוכברו על אותה מחלת נפש, שלכאורה הניעה את הרוצח לבצע את פשעיו המחרידים בשנית. וכך, הסיקור התקשורתי של עוד פשע שנאה רצחני נגד אשה תרם לניקיון המצפון החברתי, כי הרי מדובר במקרה חריג-פרטי. כך יכולים כולם/ן לצקצק בלשונם, לצרוך את הידיעות הללו עם שמץ דאגה, תוך הרחקה ברורה של מקרה הרצח מכלל הנורמליות החברתית. אנחנו שפויים, הוא החולה; אנחנו נורמטיבים-בני טובים ולגונדאי היא קורבן רצח של מי שצריך להימצא בבית משוגעים.

אלסי לגונדאי. כמה קל לתלות את מקרה הרצח שלה במחלת הנפש של בעלה

מבלי להתייחס למצבו המעורער של הרוצח, ולאחריות המתפוגגת (שוב) של המדינה כלפי נשים, ששחררה לחופשי רוצח סדרתי, יש לשאול מהו המניע לביצוע פשעים נגד נשים. למרבה הזוועה, אין מדובר במקרה הרצח היחיד השנה, אלא בסדרה מתמשכת וארורה של אלימות לסוגיה נגד נשים, שבקצותיה החברתיים נקברות נשים בשל רציחתן על ידי בעליהן/אחיהן/בני דודיהן. אני שואלת: האם כל אלה הם מקרים פרטיים או שמא יש לדון לעומק בתופעה של מיזוגיניה חברתית?

כי איך אפשר לבאר ולהסביר את שכיחותם של אירועי אלימות נגד נשים – בין אם אלימות פיזית, אלימות מינית, אלימות כלכלית, אלימות תעסוקתית – המעידה יותר מכל על מבנים חברתיים של יחסי כוח, בהם מאיישות נשים את תחתית המדרג. מבנה הכוח קיים בתא הגרעיני-משפחתי, במרחב הציבורי המביט אלינו תדירות כעל אובייקטים מיניים, בפרסומות וסדרות סבון למכביר בהן אנו מיוצגות כיצורים דקיקים-ילדיים במסגרת הפנטזיה התרבותית החולה המתרגמת את חזותנו לסוג של פוסטר. אלימות זו מתבטאת בהסללה שיטתית של נשים לתחתית העבה והמתעבה התעסוקתית-כלכלית, בהומור לסוגיו כלפי נשים מבוגרות וזקנות שלא מספקות לחברה את דרישתה לנראות או לתפקוד נשי אידיאלי. לנוכח כל זה, אם אנו מתנגדות וטוענות שכן, אנו רוב מספרי, אך מיעוט פוליטי שמאופיין באפליה כלפיו בכל תחומי החיים, נזעקים נגדנו ואומרים: אל תגזימו, כל מקרה לגופו, זו לא תופעה, מדובר במקרים חריגים.

ייתכן שזהו הזמן דווקא להדגיש ולומר כי המהפכה הפמיניסטית היא המהפכה היחידה שדה פקטו מתרחשת, במאה העשרים ובמאה הנוכחית. יש להזכיר כי מעמדן של נשים התקדם משמעותית, דווקא בזכות ארגונים ונשים שמתעקשות כל העת להיאבק נגד ההסדרים של אפליה חברתית, ולטעון שאין מדובר במקרים פרטיים או מחלת נפש אישית של מאן דהוא, אלא תרבות ומדיניות שדוחקות נשים להתמודדות עם אלימות שחלקה מוסווית בערכים של נורמטיביות חברתית וחלקה גלויה עד חורמה, כמו התופעה של רצח נשים. כי הכיצד תסבירו את ארז אפרתי, את משה קצב ואינדיבידואלים אחרים? האם גם הם חולי נפש או שמא דווקא מייצגים את מלח הארץ החברתי? כיצד תסבירו את עובדת היותן של נשים האוכלוסייה הענייה ביותר בחברה; את הטרדות הרחוב הבלתי נפסקות; את העובדה שמדיניות ההפרטה מונחתת דווקא על מה שקרוי 'מקצועות נשיים'; את פיטוריהן הרבים של נשים מבוגרות בשוק התעסוקה ואת העובדה כי רובן מועסקות במקצועות שירותים נמוכי שכר וקשים גופנית במיוחד? הגיעה העת להיפטר מהטיעון לפיו הפושע הוא חולה נפש, ולפתוח דיון במחלת הנפש החברתית-תרבותית.

מיצג בעצרת נגד אלימות כלפי נשים, מקסיקו. מדיניות ההפרטה מסווה את העובדה שמדובר בתרבות ומדיניות, ולא במחלה או בחריגה מנורמה של המקרה המזעזע היחיד. צילום: cc by-d∂wn

יש לזכור כי מרבית מקרי הרצח נגד נשים זוכים לכותרת של "רצח על רקע רומנטי" או "רצח על רקע כבוד המשפחה". כך מתארגנת תרבות שמבלבלת בין אהבה לשנאה, תרבות ששכחה שלא ניתן לבצע רצח אלא מתוך שנאה יוקדת, מתוך שנאת נשים. המיזוגניה שפושה בכול, שמהווה את תשתיתם של מבנים חברתיים היא גם מופרטת ולכן קשה לאתרה. כדרכם של מקרים הפרטיים, הם נפרדים זה מזה ולכל אחד מהם נסיבות אחרות. מדיניות ההפרטה, כמו מדיניות הפרטה – מעשית ותודעתית – מסווה את העובדה כי מדובר בתרבות ובמדיניות, ולא במחלה או בחריגה מנורמה של המקרה המזעזע היחיד.

ולפני שיזדעקו אי אלו קולות, האמינו לי, איני מתעלמת מהרצח המחריד של הילדים על ידי אימם, כי בתרבות של יחסי כוח אלימה, ילדות וילדים הם הן הקורבן הגדול, בהיותם/ן יותר מכולנו, חסרי אונים ותלויים בנו לקיומם/ן ומחייתן/ם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליאת שקד

    כל מילה בסלע! תודה לך.

  2. שאול סלע

    אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא
    יום רביעי, 8 ביולי, 2009

    אין, אין על אהבה של אמא. אמא כל כך אוהבת, מחבקת, מעריכה.
    אין, אין על התמיכה של אמא.
    אין…. אין אוויר כבר.
    כבר יומיים אין לי אוויר. אין לי אוויר מאז ששמעתי שעוד אמא הולכת לצאת בלי כלום מרצח. לפעמים אני תוהה אם אנשים הפרקליטות מרחמים על אנשים, או פשוט לא ממש רוצים לעבוד. לפעמים אני תוהה איפה אנחנו חיים.

    רק כדי להזכיר:
    ביום ראשון, ה-22 למרץ 1992, הטביעה האחות הרחמניה מרינה דוידוביץ את שתי בנותיה, נעמה וליטל, בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. היא חיכתה אחר כך שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה.

    ביום ראשון, ה-16 לינואר 2000 זרקה פלונית את תינוקה מהחלון. אחרי שהוא נפל, היא יצאה מהבית כשהיא חמושה בסכין, כדי להרוג את הבן הנוסף, ילד בן 7 שלא היה באותו זמן בבית.

    ביום חמישי, ה-02 למרץ 2000, ילדה מרב אדרי את תינוקה. היא לא רצתה אותו. היא לא רצתה שמישהו ידע בכלל שהיא ילדה. אז היא חנקה אותו, ואז שמה את גופתו בשקית זבל שחורה. למחרת זרקה אותו לאשפה.

    ביום חמישי, ה-28 לאוגוסט 2008, לקחה אולגה בוריסוב את בנה בן הארבע לחוף הים. היה אז לילה, לאלון הקטן היה קר במים, אבל אולגה התעקשה להכנס עמוק יותר ויותר. כששאלו אותה למה הטביעה את אלון, אמרה שבהתחלה רצתה למות, ואחר כך לא. אחר כך היא גם טענה שהוא בעל הפרעות קשב.

    כל הנשים הללו טענו שהן חולות נפש, כל הנשים הללו טענו שלילדים היו צפויים חיים קשים, ושהן רק רצו להקל עליהם. זה תמיד מצליח להן, לאמהות שרוצחות.

    מרינה דוידוביץ היא המקרה המדהים מכולן. הפסיכיאטרים שבדקו אותה החליטו שהיא הייתה שפויה לפני הרצח, הייתה שפויה אחרי הרצח, אבל בזמן הרצח משהו השתבש. היא נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי, וכעבור חודש כבר החלה לצאת לחופשות. במסגרת ה"so called" שיקום שעברה, הלכה לא מעט לקברי הילדות שרצחה. היום, אגב, היא חיה לה חופשיה יחד עם אמה. את פסק הדין שלה אפשר לקרוא כאן. יש עליה גם סרט.

    מרב אדרי טענה שהיא באה ממצוקה קשה, וסניגוריה טענו שמאסר יוסיף למשבר הנפשי הקשה שלה. לא היה ויכוח על כך שהיא ידעה להבדיל בין טוב ורע, אבל היא ביקשה את רחמי בית המשפט. הצליח לה. היא קיבלה רק 4 שנים, ושוחררה אחרי שריצתה 2/3 ממאסרה. כאן אפשר לקרוא את גזר הדין שלה.

    פלונית היא מקרה קצת שונה, כי היא באמת הייתה חולה. הייתה לה הסטוריה של מחלות נפש, מה שעזר לה לחמוק מאשמת רצח. היא קיבלה עונש כבד יחסית, של עשר שנים. את גזר הדין שלה אפשר לקרוא כאן. מצד שני, היא הוכרזה כיורשת של הילד אותו רצחה, במסגרת הליך משפטי אזרחי.

    ואולגה? אולגה אולי סבלה מדכאון. אולי סתם לא היה לה כח. אולי היא כן זרקה את הילד מהחלון בביקור ברוסיה. אולי הוא נפל. אבל בטוח שהיא מאוד מאוד סובלת, עובדה- אפילו האבא של הילד אומר שהיא מסכנה, וצריך לשחרר אותה.

    אני מאוד לא חסידת טיעוני מגדר. אני לא חושבת שאנשים מקבלים עונשים גדולים יותר כי הם "גברים" או "מזרחים" או "ערבים". אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה ההבדל בין מרינה דוידוביץ לאלי פימשטיין? מה ההבדל בין אולגה בוריסוב לרוני רון?

    יש משפט מאוד חכם שאומר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לחלשים". יש איזו נטיה לחשוב שאמהות, בגלל שהן כל כך מחוברות לילד, גם אם הן הרגו אותו הן בטח מתייסרות על זה, ולכן צריך לרחם עליהן. מאחר ואני כבר שנים לא מאמינה במערכת המשפט קשה לומר שאני מופתעת, אבל איך אפשר ככה? ואף אחד לא זועק את זעקת הילדים.
    האבא של אלון לא מדבר עליו, "כי זה כואב לו", אבל זה לא מפריע לו לרוץ ולדבר על אשתו תחת כל מקרופון פתוח. התינוקות שנרצחו, איש לא באמת שאל מה היו רוצים. בנותיה של מרינה, שנאבקו תחת ידיה, עדיין מחכות לצדק.

    ואתם עוד תראו, שגם מארי פיזם תצא ככה. ורוני רון יצא בקלות לא פחותה….

    http://www.barbura.org.il/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%9B%D7%9E%D7%95-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%90#comments

  3. שאול סלע

    הפרעה דו קוטבית היא מחלת נפש כן, אובחנתי על ידי שני רופאים ובגין המחלה נקבעה לי על ידי הביטוח הלאומי נכות רפואית של 40 אחוז.

    בנוגע למשה קצב וחנן גולדבלט אני לא יודע אם בא כוחם או בא כח המדינה ביקש לשלוח אותם להסתכלות. כדי לדעת אם הם חולי נפש רופא צריך לבדוק אותם והם צריכים להסכים להיבדק.

    בכל מקרה צריך לשנות את החוק שמאפשר הקלות לרוצחים.חולי נפש שמגיעים למפגשים של אנוש וחיים מקצבאות עלובות פוחדים בדרך כלל מהצל של עצמם

  4. מאיר עמור

    תודה דורית. המאמר מבריק. הפסיכולוגיזציה של האלימות ככלל והאלימות כנגד נשים בפרט היא חלק מהאידיאולוגיה וההגמוניה החברתית. אין היא טעות בהבנה. זהו חלק מטיעוניו של הכוח המשמר.הפסיכולוגיזציה היא חלק מהבעיה.

  5. גד השדה

    בשורה התחתונה, מה שמשמעותי יותר מזה שנשים נרצחות, זה שהן נרצחות על ידי גברים – ב 99% מהמקרים (אבל לא בדוק). וברוב המקרים על ידי גברים שהן הכירו.
    נכון, רוב מקרי הרצח נעשים על ידי גברים. אבל יש הבדל משמעותי בין רוב מקרי הרצח של נשים ומקרי הרצח של דברים.

  6. שחר

    הגורם הראשון נובע דווקא מהשינוי שמתרחש בעקבות המהפכה הפמיניסטית. הגברים (בהכללה, אך ברור שלא כולם), מרגישים את אובדנה של ההגמוניה שהייתה כל כך ברורה מאליו, והרבה משנאת הנשים מתלבה על רקע זה.
    הגורם השני נוגע בנשים עצמן. אמנם רבות כבר הפנימו שאין שום זכות לשום גבר להרגיש שווה מהן, או להאמין שהן נחותות מולו, אבל רבות מידיי ממשיכות באותה תבנית ובמקום להתנער מהשיעבוד הגברי, הן נותנות לו כתף.

  7. אירית הלפרין

    מסכימה עם דורית ברוב דבריה. לאחרונה נרצחה בשכונת נשר בחיפה על ידי בעלה אשה בת ארבעים וארבע ובנה נפצע. שמעתי את סיפורה ממי שהיתה קרובה אליה בעבודה ושתינו התלבטנו האם לא ניתן היה להצילה? האם מישהו קרא את הסימנים? בעלה לא היה אלים פיזית אך היו סימנים אחרים מדאיגים . חשוב כל כך להכין מערך חינוכי לבכל בתי הספר לזיהוי אלימות במשפחה, דרכי התראה והיתקשרות לגורמים שיסייעו לקטינים ולאישה להציל את נפשם.