בין הים התיכון לנהר הירדן

הדיון במודלים אפשריים של רעיון המדינה האחת חוצה מחנות פוליטיים וזרמים אידיאולוגיים. גיליון מיוחד העוסק בנושא מציע נקודות פתיחה שונות ומבהיר עד כמה חשוב ליצור מודעות ציבורית לפער בין הצהרות ודיבורים לבין המתרחש בשטח
יואב קפשוק

צריך לפתוח דיון ציבורי על ההסדרים העתידיים האפשריים והריאליים במרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן. חובה על הציבור כולו, ועל הקהילה האקדמית בפרט, לתהות, לחקור ולדון בהיבטים שונים וברעיונות מגוונים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. חשיבותו של הדיון בפתרונות איננו בהסכמה על פתרון זה או אחר של מדינה אחת או שתיים, אלא בפתיחת צוהר דרכו ניתן להתבונן בצורה בהירה יותר במורכבות הסכסוך – מורכבות שאיננה באה לידי ביטוי כשהדיון נסוב אך ורק סביב אופציית שתי המדינות על בסיס הקו הירוק. אף ייתכן שצרוּתו וסגירוּתו של דיון מהסוג האחרון הביאה לדעיכתו בשנים האחרונות.

דיון רחב סביב הנושאים הללו התקיים בשנה שעברה ביום עיון שערך "המרחב הציבורי", כתב העת של החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ובעקבותיו בגיליון נושא מיוחד שיצא לאור באחרונה תחת הכותרת "מדינה אחת בין הים התיכון לנהר הירדן – חלומות באספמיה או מציאות מתהווה?". מערכת כתב העת כוללת בעלי/ות עמדות מגוונות לגבי שאלת ההסדר הרצוי והאפשרי, אולם ישנה תמימות דעים לגבי הצורך בקיום דיון ציבורי בשאלה זו. מעבר לחשיבות הכללית בכך שבני אדם יהיו מעורבים בהחלטות המעצבות את גורלם, במקרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני זה חשוב במיוחד משום שקיים פער עצום בין הצהרות המנהיגים הישראלים והפלסטינים המחויבים לפתרון שתי המדינות (למשל, נאום בר-אילן של רה"מ נתניהו ופניית הפלסטינים לאו"ם בדרישה להכיר במדינה פלסטינית) לבין הפעולות והמעשים, מן הצד הישראלי, המנוגדים לפתרון זה.

הפער בין הדיבורים למעשים בא לידי ביטוי בכך שישראל הרשמית ממשיכה להגדיר את הימצאותה בגדה המערבית כמציאות זמנית – היא אינה מכילה ריבונותה על שטח זה (למעט מזרח ירושלים) – אך במקביל פועלת לקבע ולבסס אחיזתה בשטח זה במשך 45 השנים האחרונות. השאלה המרכזית שיש להשיב עליה על-מנת לשים נושא זה במרכז הדיון הציבורי, היא האם היווצרותה של מדינה אחת על כל שטח ארץ-ישראל/פלסטינה המנדטורית היא אפשרות ריאלית, או שרעיון שתי המדינות עודנו רלוונטי.

עטיפת "המרחב הציבורי", גיליון מס' 6

>>>לקריאת המאמרים

התמודדות עם שאלה זו מחייבת התייחסות מעמיקה לתהליכים שהתרחשו ומתרחשים בחברה הישראלית והפלסטינית בעשור האחרון של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, ובמרכזם תהליך אוסלו, קריסתו והסיבות לכך. משמעותו של תהליך אוסלו עבור שאלת ההסדרים העתידיים בין הים לנהר היא רבה: אוסלו היה, לפחות על הנייר, ניסיון לחלק בצורה זו או אחרת את המרחב שבין הים לנהר. על הציבור ואנשי המחקר לשאול עצמם שאלות רבות, בהן: האם כשלון אוסלו מעיד על כשלון אופציית חלוקת הארץ? האם אין דרך אחרת לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאשר חלוקת המרחב לשתי מדינות? האם כשלון תהליך אוסלו מעיד כי יש דווקא להאיץ את פתרון חלוקת הארץ כל עוד הדבר אפשרי? האם כשלון חלוקת המרחב בין הים לנהר על פי מתווה אוסלו (המשוער) משמעו שהאופציה היחידה היא מדינה אחת משותפת לישראלים ופלסטינים? האם אופציית המדינה האחת תביא לסיום הסכסוך או דווקא להתעצמותו? ואם מדינה אחת, האם מדינה דמוקרטית חילונית וליברלית היא הפתרון או דווקא מדינה דו-לאומית המורכבת משתי קבוצות אתניות? האם ניתן לתמוך בדו-לאומיות ובמקביל לצדד בחלוקת הארץ, או שמא האחד סותר את השני? ובאופן כללי יותר – איזה סוג של הסדר עשוי להביא לסיום הסכסוך? שאלות אלה ואחרות נידונות לאורך המאמרים בגיליון המיוחד.

נקודה משמעותית ומהותית בהקשר לדיון המוצע כאן היא שהתמיכה באפשרות שתי המדינות כמו גם באפשרות המדינה האחת, וההתנגדות להן, חוצות מחנות פוליטיים וזרמים אידיאולוגיים: מחד גיסא, נראה כי הן מפלגות השמאל המרכזיות בישראל והן מפלגות הימין-מרכז בישראל תומכות, הצהרתית, בפתרון שתי המדינות. בפתרון זה עודנה תומכת גם הרשות הפלסטינית. מאידך גיסא, בשנים האחרונות עולים קולות הן בימין הישראלי (כדוגמת משה ארנס ורובי ריבלין) והן בשמאל (כדוגמת מירון בנבנישתי, חיים הנגבי ואברהם בורג) הקוראים לכינון מדינה אחת בין הים לנהר, או שלפחות מביעים ספק באפשרות מימוש פתרון שתי המדינות. לפני זמן קצר היה זה אחד מבכירי העיתונאים בישראל, פרשן "ידיעות אחרונות" נחום ברנע, שסתם את הגולל על אופציית שתי המדינות. קולות אלה עולים לאחרונה גם מקרב בכירים ברשות הפלסטינית כדוגמת סאיב עריקאת. האינטרסים שעומדים בבסיס הצעות אלה הינם מגוונים, וחלק מהן נועדו כדי ללחוץ על הצדדים להגיע דווקא לפתרון שתי המדינות כל עוד הדבר אפשרי.

כאמור, האופי של מודל המדינה האחת – ושל מודל שתי המדינות גם כן – שונה מאוד בין פתרון מוצע זה או אחר, ויש לשים על כך את הדעת ולהיות ערים/ות במיוחד לסכנות של פתרונות בעלי אופי לא דמוקרטי. אולם כאן טמונה החיוניות של דיון מסוג זה: יצירת מודעות ציבורית לפער הרחב הקיים בין הצהרות ודיבורים לבין המתרחש בשטח, פער שמתקיים בזכות אסטרטגיות של עמימות וזמניות הנמשכות כבר 45 שנים. רק במתן פתח לדיון מסוג זה תוכל החברה הישראלית להפסיק את עיוורונה והתעלמותה מהנושא המשפיע ביותר על אופיה מאז הקמתה: הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הכותב הוא עורך הגיליון המיוחד של "המרחב הציבורי" העוסק בהסדרים האפשריים במרחב שבין הים לנהר
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    כוונתי למדינה אחת דמוקרטית – עם שוויון לכל בכל התחומים. כלומר מדינת כל אזרחיה – כי אין בלתה במדינה אחת.
    אין חוק שבות ואין זכות השיבה. יהיו כללים לקליטת אזחים למדינה, באופן שההיבט הדתי/גזעני לא יהיה אחד מהם.
    מי שחפץ במדינת ישראל במתכונתה דהיום (משופרט באמצעות הפרדת הדת מן הלאום/המדינה) – חייב לתמוך בשתי מדינות האחת מדינת ישראל בגבולות 1967 כולל התאמות על פי המצב הקיים בשטח. השניה פלסטין, בכל השטח הנותר עד הירדן.כאשר, יהודים/ישראלים החיים בה כיום יוכלו להמשיך לחיות שם על פי רצונם, כאזרחים שווי זכויות וחובות.

  2. נתנאל

    הרעיון של מדינה אחת אינו אפשרי בכל התהוות שהיא.

    1. מדינה אחת שתשמר אופי של לאום אחד (או יהודי או פלסטיני) תוביל למצב של אפליה אבסורדית כלפי הקבוצה השנייה.
    2. מדינה דו-לאומית זה לא פחות מחלום בהתחשב בעומק שורשי הסכסוך והחשדנות ההדדית. מעניין שדווקא הימין הקיצוני, שהלכה למעשה נכשל בהתייחסותו לפלסטינאים כבני לאום שווים, מתחיל לתמוך ברעיון שכזה.
    3. מדינה חסרת לאום, קרי מדינת כל אזרחיה, תיצור מצב ששני הלאומים עקורים מכיוון שלא יוכלו להגשים את פועלם בספרה הציבורית.
    4. ויש את אלו, בעיקר בצד הפלסטיני, המאמינים כי ניתן לגבש זהות לאומית קולקטיבית בין הירדן לים. בבסיס גישה זו עומדת אי-הבנה מהותית של מושג הלאום. היהודים והפלסטינאים בישראל לא חולקים נארטיב, לא היסטוריה, לא תרבות, ולא ערכים, והם אין ביניהם זיקה סולידרית.

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    הפיתרון היחידי לשלום הוא הצעת מדינות ערב זה עשור לסיום הסכסוך. זו הצעה שלפני מלחמת יוני 1967 יכולנו רק לחלום עליה. ההכרה הבינלאומית שנתקבלה אחריה בקו הירוק כגבול הבינלאומי הזמני של ישראל ושהן הפלסטינים בהסכם אוסלו והן הצעת מדינות ערב מוכנות לקבלו כגבול קבע .זה הישג מדיני אדיר של המלחמה ההיא. זה הפיתרון הישים היחידי האפשרי להשגת שלום (והרי הפוליטיקה היא אמנות האפשרי)
    ישראל לא תהיה מוכנה אף פעם לקבל מדינה אחת עם זכויות אזרח ולאום שוות לכל הוה אומר גם זכות שיבה לפלסטינים.
    נכון שישראל היום היא סרבנית לכל הסכם שלום שיכול להתקבל על דעת שני הצדדים ושואפת להשארת ההגמוניה הישראלית על כל השטחים הכבושים אך אם המשטר יבין ויבינו אזרחי ישראל שדרך זו תוביל למלחמת נצח שסופה מי ישורנו היא תתרצה. על האומרים שבגלל ההתנחלויות היגענו לנקודת על חזור וע"כ תכנית שתי המדינות כבר אינה אפשרית (האקספוננט של עמדה זאת מירון בנבנישתי) אענה רק זאת. אפשר לישם את ההסכם הצרפתי -אלג'ירי לפנוי אלג'ריה: למתנחלים הצרפתים
    כמליון וחצי ושמשפחותיהם גרו שם מזה דורותהכיבוש וההתנחלות היו מאה וארבעים שנה לפני הפינוי, הוצעו שלוש אפשרויות: הראשונה- להשאר באלג'ריה ולקבל אזרחות אלג'ירית השניה- להשאר באלג'ריה ולקבל מעמד של תושבי קבע עם אזרחות צרפתית ,אך כמובן תוך ציות לחוק האלג'ירי והשלישית לחזור לצרפת תוך קבלת סיוע. רובם ככולם חזרו לצרפת וקול קהילת המתנחלים לא נשמע עוד. בחברה האנושית, רק המות הוא כלתי הפיך. כל החלטה אנושית ניתנת לביטול ושינוי. השאלה של היל תנאים ומחיר.

  4. אלי אמינוב

    הקמתה של הרפובליקה החילונית והדמוקרטית בכל פלסטין ההיסטורית היא מטרת פעולה העומדת בניגוד לסיסמה של "שתי מדינות ", שאיננה אלא חזרה על החלטת החלוקה הרת האסון. רפובליקה חילונית ודמוקרטית עומדת בניגוד גם לסיסמת "המדינה הדו-לאומית" או "המדינה המשותפת", שאינה אלא גירסה נוספת של "שתי המדינות". כל הסיסמאות האלה מקדשות את סיווגם וחלוקתם של האזרחים על פי עדות אתניות ודתיות. אלה הן הגדרות של אזרחות אנטי-דמוקרטיות, הבאות להניח יסודות לאי שוויון.
    המאבק לכינוס האסיפה המכוננת הדמוקרטית והריבונית, לקראת הקמת הרפובליקה החילונית והדמוקרטית, יצוק תוכן חי לאחדותו של העם הפלסטיני, לקשר ההיסטורי שלו עם אדמת פלסטין, ולמטרות השחרור של כל בני העם הפלסטיני: שיבה, חרות, שיוויון וזכות הגדרה עצמית תוך שלילת התלות באימפריאליזם.
    הרפובליקה החילונית והדמוקרטית תשחרר את הנוכחות היהודית בפלסטין מן האופי הקולוניאלי הקשור בפרוגרמה הציונית הגזענית שכל כוונתה לשמש זרוע ארוכה של התכנית האימפריאליסטית באזור.

    1. ליאור

      הארסיות שלך כלפי הרעיון הציוני מצד אחד, והאמפטיה
      הילדותית שלך לרעיון העם הפלסטיני,נמצאים בלב ליבו של הרעיון הרפובליקה החילונית.
      אם התנועה הפלסטינית היתה חילונית והיא לו,(היא מוסלמית חלק מהאומה הערבית המוסלמית שלא מצטינת
      בסובלנות למיעוטים)אזי אולי היה אפשר לחשוב על מדינה חילונית כול אזרחיה.הבעיה היא שלא היהודים
      ולא המוסלמים יהיו מוכנים להפוך את המדינה לחילונית.
      ולראיה בשבוע האחרון ,ההתנפלות חסרת ההומר על העולם בעקבות הקריקטורה של מוחאמד,וגיוס כל חברי הכנסת הערבים גם החילונים שבהם למופע אימים.

      1. ישי

        יסבירו לי נא כל המגיבים הנאורים, כיצד יוכל ערבי לחיות במדינה המגדירה עצמה "יהודית" כאזרח שווה זכויות וחובות? או יהודי במדינה פלסטינאית?

        כל ההתנגדויות ל"מדינה דו לאומית" מסתכמת באמירות של "זה לא ילך".

        ההתנגדות שלי לשתי מדינות מסתכמת גם היא באמירה אחת: "זה לא צודק". מישהו אמר צדק חברתי?

        זה לא ייתכן, זה לא יהיה יציב וזה יקרוס. זה לא שוויוני ולא הומאני. זה מגביל את חירותם של אזרחים מסויימים לחיות ולנהוג על פי השיוך התרבותי והדתי שלהם.

        מדינה חייבת לשמור על זכויותיהם של כל אזרחיה על פי ערך השוויון: "ללא הבדל דת גזע ומין".

        מה שנובע מזה, ואף אחד לא מעז להגיד, זה שהמדינה צריכה לוותר לחלוטין על כל שיוך תרבותי ודתי שלה. מדינה יהודית היא מדינה שהגזענות וחוסר קבלת האחר הם חלק מה-DNA שלה.

        לכל אדם – יהודי, ערבי, חילוני, דתי, מזרחי, אשכנזי – צריכה להיות החירות לנהוג כפי שירצה ולגור היכן שירצה. ולמדינה אין שום זכות להתערב בנושאים האלה, אלא רק למנוע פגיעה של אדם אחד בשני, של קבוצה אחת בשנייה.

        וזה יכול להתחיל לקרות החל ממחר, אם כולנו נרצה בזה.