• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בין הים התיכון לנהר הירדן

הדיון במודלים אפשריים של רעיון המדינה האחת חוצה מחנות פוליטיים וזרמים אידיאולוגיים. גיליון מיוחד העוסק בנושא מציע נקודות פתיחה שונות ומבהיר עד כמה חשוב ליצור מודעות ציבורית לפער בין הצהרות ודיבורים לבין המתרחש בשטח
יואב קפשוק

צריך לפתוח דיון ציבורי על ההסדרים העתידיים האפשריים והריאליים במרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן. חובה על הציבור כולו, ועל הקהילה האקדמית בפרט, לתהות, לחקור ולדון בהיבטים שונים וברעיונות מגוונים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. חשיבותו של הדיון בפתרונות איננו בהסכמה על פתרון זה או אחר של מדינה אחת או שתיים, אלא בפתיחת צוהר דרכו ניתן להתבונן בצורה בהירה יותר במורכבות הסכסוך – מורכבות שאיננה באה לידי ביטוי כשהדיון נסוב אך ורק סביב אופציית שתי המדינות על בסיס הקו הירוק. אף ייתכן שצרוּתו וסגירוּתו של דיון מהסוג האחרון הביאה לדעיכתו בשנים האחרונות.

דיון רחב סביב הנושאים הללו התקיים בשנה שעברה ביום עיון שערך "המרחב הציבורי", כתב העת של החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ובעקבותיו בגיליון נושא מיוחד שיצא לאור באחרונה תחת הכותרת "מדינה אחת בין הים התיכון לנהר הירדן – חלומות באספמיה או מציאות מתהווה?". מערכת כתב העת כוללת בעלי/ות עמדות מגוונות לגבי שאלת ההסדר הרצוי והאפשרי, אולם ישנה תמימות דעים לגבי הצורך בקיום דיון ציבורי בשאלה זו. מעבר לחשיבות הכללית בכך שבני אדם יהיו מעורבים בהחלטות המעצבות את גורלם, במקרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני זה חשוב במיוחד משום שקיים פער עצום בין הצהרות המנהיגים הישראלים והפלסטינים המחויבים לפתרון שתי המדינות (למשל, נאום בר-אילן של רה"מ נתניהו ופניית הפלסטינים לאו"ם בדרישה להכיר במדינה פלסטינית) לבין הפעולות והמעשים, מן הצד הישראלי, המנוגדים לפתרון זה.

הפער בין הדיבורים למעשים בא לידי ביטוי בכך שישראל הרשמית ממשיכה להגדיר את הימצאותה בגדה המערבית כמציאות זמנית – היא אינה מכילה ריבונותה על שטח זה (למעט מזרח ירושלים) – אך במקביל פועלת לקבע ולבסס אחיזתה בשטח זה במשך 45 השנים האחרונות. השאלה המרכזית שיש להשיב עליה על-מנת לשים נושא זה במרכז הדיון הציבורי, היא האם היווצרותה של מדינה אחת על כל שטח ארץ-ישראל/פלסטינה המנדטורית היא אפשרות ריאלית, או שרעיון שתי המדינות עודנו רלוונטי.

עטיפת "המרחב הציבורי", גיליון מס' 6

>>>לקריאת המאמרים

התמודדות עם שאלה זו מחייבת התייחסות מעמיקה לתהליכים שהתרחשו ומתרחשים בחברה הישראלית והפלסטינית בעשור האחרון של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, ובמרכזם תהליך אוסלו, קריסתו והסיבות לכך. משמעותו של תהליך אוסלו עבור שאלת ההסדרים העתידיים בין הים לנהר היא רבה: אוסלו היה, לפחות על הנייר, ניסיון לחלק בצורה זו או אחרת את המרחב שבין הים לנהר. על הציבור ואנשי המחקר לשאול עצמם שאלות רבות, בהן: האם כשלון אוסלו מעיד על כשלון אופציית חלוקת הארץ? האם אין דרך אחרת לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאשר חלוקת המרחב לשתי מדינות? האם כשלון תהליך אוסלו מעיד כי יש דווקא להאיץ את פתרון חלוקת הארץ כל עוד הדבר אפשרי? האם כשלון חלוקת המרחב בין הים לנהר על פי מתווה אוסלו (המשוער) משמעו שהאופציה היחידה היא מדינה אחת משותפת לישראלים ופלסטינים? האם אופציית המדינה האחת תביא לסיום הסכסוך או דווקא להתעצמותו? ואם מדינה אחת, האם מדינה דמוקרטית חילונית וליברלית היא הפתרון או דווקא מדינה דו-לאומית המורכבת משתי קבוצות אתניות? האם ניתן לתמוך בדו-לאומיות ובמקביל לצדד בחלוקת הארץ, או שמא האחד סותר את השני? ובאופן כללי יותר – איזה סוג של הסדר עשוי להביא לסיום הסכסוך? שאלות אלה ואחרות נידונות לאורך המאמרים בגיליון המיוחד.

נקודה משמעותית ומהותית בהקשר לדיון המוצע כאן היא שהתמיכה באפשרות שתי המדינות כמו גם באפשרות המדינה האחת, וההתנגדות להן, חוצות מחנות פוליטיים וזרמים אידיאולוגיים: מחד גיסא, נראה כי הן מפלגות השמאל המרכזיות בישראל והן מפלגות הימין-מרכז בישראל תומכות, הצהרתית, בפתרון שתי המדינות. בפתרון זה עודנה תומכת גם הרשות הפלסטינית. מאידך גיסא, בשנים האחרונות עולים קולות הן בימין הישראלי (כדוגמת משה ארנס ורובי ריבלין) והן בשמאל (כדוגמת מירון בנבנישתי, חיים הנגבי ואברהם בורג) הקוראים לכינון מדינה אחת בין הים לנהר, או שלפחות מביעים ספק באפשרות מימוש פתרון שתי המדינות. לפני זמן קצר היה זה אחד מבכירי העיתונאים בישראל, פרשן "ידיעות אחרונות" נחום ברנע, שסתם את הגולל על אופציית שתי המדינות. קולות אלה עולים לאחרונה גם מקרב בכירים ברשות הפלסטינית כדוגמת סאיב עריקאת. האינטרסים שעומדים בבסיס הצעות אלה הינם מגוונים, וחלק מהן נועדו כדי ללחוץ על הצדדים להגיע דווקא לפתרון שתי המדינות כל עוד הדבר אפשרי.

כאמור, האופי של מודל המדינה האחת – ושל מודל שתי המדינות גם כן – שונה מאוד בין פתרון מוצע זה או אחר, ויש לשים על כך את הדעת ולהיות ערים/ות במיוחד לסכנות של פתרונות בעלי אופי לא דמוקרטי. אולם כאן טמונה החיוניות של דיון מסוג זה: יצירת מודעות ציבורית לפער הרחב הקיים בין הצהרות ודיבורים לבין המתרחש בשטח, פער שמתקיים בזכות אסטרטגיות של עמימות וזמניות הנמשכות כבר 45 שנים. רק במתן פתח לדיון מסוג זה תוכל החברה הישראלית להפסיק את עיוורונה והתעלמותה מהנושא המשפיע ביותר על אופיה מאז הקמתה: הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הכותב הוא עורך הגיליון המיוחד של "המרחב הציבורי" העוסק בהסדרים האפשריים במרחב שבין הים לנהר
כנראה שיעניין אותך גם: