הריח של הספרים לפני ההפרטה

משאית גדולה וצהובה חנתה מאחורי הגבעה שליד המרכז המסחרי בגילה, ברחוב הגננת. היא הגיע בשלוש וכמה דקות, ואני הגעתי יחד איתה. הייתי בת תשע ועליתי למשאית כדי לבחור שלושה ספרים להשאלה לשבוע ההוא. זאת היתה משאית שהספרייה הציבורית בבית העם, מרכז ז'ראר בכר בירושלים, היתה שולחת לשכונות פעם בשבוע.

אמא שלי רשמה אותי כמנויה למשאית הספרים כשנעשה ברור שהספרייה במתנ"ס בגילה א' כבר לא יכלה להציע מספיק ספרים שרציתי לקרוא. אני זוכרת את הריח הזה של הספרים, הכרוכים בניילון עם חתיכה של איזולירבנד כחול או צהוב, מהול בריחה של המשאית והרוח שנשבה תמיד בסוף העלייה הגדולה של רחוב הגננת. בכיתה ה' כבר נסעתי באוטובוס לבית העם במרכז העיר ובחרתי מדי שבוע ארבעה ספרים מתוך האוצר הענק של ספריית הילדים והנוער שהיתה שם.

לפני יומיים ירדתי לאחת הקומות התחתונות של ספרייה אחרת, ספריית פיירסטון באוניברסיטת פרינסטון שבניו ג'רזי (שם אני כותבת את עבודת הדוקטורט שלי), כדי לחפש מסמכים למחקר שלי באחד מאוספי הארכיונים הפרטיים שמחזיקה הספרייה על קפריסין הקולוניאלית. כשפתחתי את אחת הקופסאות, פתאום, בבת אחת, תקף אותי זכרון ריחה של המשאית הציבורית הצהובה של בית העם; רבע מאה, עשרת-אלפים מילים ויקומים שלמים התקפלו אל תוך הזיכרון של הציפייה הדרוכה שלי לקראת מציאת ספרים שאפשר היה להישאב אליהם ולשכוח מכל העולם.

ואז הבנתי מה קרה לעולם שלי. אז, באמצע שנות השמונים, מתי שהוא לפני שמציאו את חוק ההסדרים, היה לי המזל שהיו הפגנות של ספרנים שדרשו שיפעילו את חוק הספריות הציבוריות (שנחקק ב-1975) ומדיניות של הנגשת ספריות ציבוריות לשכונות יהודיות בפריפריה (המשאיות היו רעיון של יצחק נבון ולא היתה מדיניות כזו ביישובים ערביים גם אז) ושעוד לא התחילו להפריט את העולם ולסגור את התקציבים של הספריות, תקציבים שירדו באופו עקבי משנות התשעים. ב-2002 עבר תיקון לחוק שדרש תקצוב של 50% מהמדינה לספריות הציבוריות. יישום החוק נקבר בחוק ההסדרים.

היום המזל הוא באמת רק מזל להיות באוניברסיטה פרטית שיש לה ספרייה מדהימה, עם תקציב בגודל של מדינה במערב אפריקה, שיש אליה גישה אך ורק לסטודנטים המשלמים 40,000 $ בשנה או לתלמידי מחקר מתקדמים המקבלים מלגה פרטית מתוך תקציב האוניברסיטה. גם הנגישות לארכיון מתאפשרת לי כפריבילגיה של מי שהינה חלק ממוסד פרטי שיכול להחזיק ארכיונים. ב-2006 החליטה הממשלה להפריט את מחסני ארכיון המדינה, והמאבק בנושא נמשך.

אני לא אומרת כאן שום דבר חדש, אולם זכרון המשאית הצהובה מול המרכז המסחרי בגילה ב' חזר להבהיר לי חשיבות העניין. הפעלה ותקצוב ציבורי של ספריות וארכיונים הם תנאי חיוני לקיומה של זכות לחינוך של תושבי המדינה, אבל הם חיוניים לא רק כזכות פרטים, אלא כחלק מהאפשרות לדמיין אופק פוליטי דמוקרטי שמתקיים בו דיון ציבורי ער וחי, שיכול להתקיים רק במידה שיש לאנשים נגישות של ממש למידע ולידע. גם ידע שיש בספרים וגם ידע הסטורי הטמון בארכיון המדינה.