הריח של הספרים לפני ההפרטה

באמצע שנות השמונים, לפני שהמציאו את חוק ההסדרים, היו הפגנות של ספרנים שדרשו להפעיל את חוק הספריות הציבוריות והייתה מדיניות של הנגשת ספריות ציבוריות לשכונות יהודיות בפריפריה. אז היה לנו מזל
יעל ברדה

משאית גדולה וצהובה חנתה מאחורי הגבעה שליד המרכז המסחרי בגילה, ברחוב הגננת. היא הגיע בשלוש וכמה דקות, ואני הגעתי יחד איתה. הייתי בת תשע ועליתי למשאית כדי לבחור שלושה ספרים להשאלה לשבוע ההוא. זאת היתה משאית שהספרייה הציבורית בבית העם, מרכז ז'ראר בכר בירושלים, היתה שולחת לשכונות פעם בשבוע.

אמא שלי רשמה אותי כמנויה למשאית הספרים כשנעשה ברור שהספרייה במתנ"ס בגילה א' כבר לא יכלה להציע מספיק ספרים שרציתי לקרוא. אני זוכרת את הריח הזה של הספרים, הכרוכים בניילון עם חתיכה של איזולירבנד כחול או צהוב, מהול בריחה של המשאית והרוח שנשבה תמיד בסוף העלייה הגדולה של רחוב הגננת. בכיתה ה' כבר נסעתי באוטובוס לבית העם במרכז העיר ובחרתי מדי שבוע ארבעה ספרים מתוך האוצר הענק של ספריית הילדים והנוער שהיתה שם.

ספרייה ציבורית בשנות השמונים. רבע מאה, עשרת-אלפים מילים ויקומים שלמים התקפלו אל תוך הזיכרון של הציפייה הדרוכה שלי לקראת מציאת ספרים שאפשר היה להישאב אליהם ולשכוח מכל העולם

לפני יומיים ירדתי לאחת הקומות התחתונות של ספרייה אחרת, ספריית פיירסטון באוניברסיטת פרינסטון שבניו ג'רזי (שם אני כותבת את עבודת הדוקטורט שלי), כדי לחפש מסמכים למחקר שלי באחד מאוספי הארכיונים הפרטיים שמחזיקה הספרייה על קפריסין הקולוניאלית. כשפתחתי את אחת הקופסאות, פתאום, בבת אחת, תקף אותי זכרון ריחה של המשאית הציבורית הצהובה של בית העם; רבע מאה, עשרת-אלפים מילים ויקומים שלמים התקפלו אל תוך הזיכרון של הציפייה הדרוכה שלי לקראת מציאת ספרים שאפשר היה להישאב אליהם ולשכוח מכל העולם.

ואז הבנתי מה קרה לעולם שלי. אז, באמצע שנות השמונים, מתי שהוא לפני שמציאו את חוק ההסדרים, היה לי המזל שהיו הפגנות של ספרנים שדרשו שיפעילו את חוק הספריות הציבוריות (שנחקק ב-1975) ומדיניות של הנגשת ספריות ציבוריות לשכונות יהודיות בפריפריה (המשאיות היו רעיון של יצחק נבון ולא היתה מדיניות כזו ביישובים ערביים גם אז) ושעוד לא התחילו להפריט את העולם ולסגור את התקציבים של הספריות, תקציבים שירדו באופו עקבי משנות התשעים. ב-2002 עבר תיקון לחוק שדרש תקצוב של 50% מהמדינה לספריות הציבוריות. יישום החוק נקבר בחוק ההסדרים.

היום המזל הוא באמת רק מזל להיות באוניברסיטה פרטית שיש לה ספרייה מדהימה, עם תקציב בגודל של מדינה במערב אפריקה, שיש אליה גישה אך ורק לסטודנטים המשלמים 40,000 $ בשנה או לתלמידי מחקר מתקדמים המקבלים מלגה פרטית מתוך תקציב האוניברסיטה. גם הנגישות לארכיון מתאפשרת לי כפריבילגיה של מי שהינה חלק ממוסד פרטי שיכול להחזיק ארכיונים. ב-2006 החליטה הממשלה להפריט את מחסני ארכיון המדינה, והמאבק בנושא נמשך.

אני לא אומרת כאן שום דבר חדש, אולם זכרון המשאית הצהובה מול המרכז המסחרי בגילה ב' חזר להבהיר לי חשיבות העניין. הפעלה ותקצוב ציבורי של ספריות וארכיונים הם תנאי חיוני לקיומה של זכות לחינוך של תושבי המדינה, אבל הם חיוניים לא רק כזכות פרטים, אלא כחלק מהאפשרות לדמיין אופק פוליטי דמוקרטי שמתקיים בו דיון ציבורי ער וחי, שיכול להתקיים רק במידה שיש לאנשים נגישות של ממש למידע ולידע. גם ידע שיש בספרים וגם ידע הסטורי הטמון בארכיון המדינה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    וגם כתוב יפה

  2. דנה ג.פלג

    גם לי יש זכרונות כאלה. בקרית חיים היתה ספריה קטנטונת, שפשוט נמכרה כנראה, או הושכרה ליזמים פרטיים כי כבר עשרים שנה או משהו כזה יש שם משהו אחר…אני חושבת שאולי היא היתה שייכת להסתדרות, וההפרטה של ההסתדרות וירידת כוחה, גם זה קשור לענין. עצוב כמה הרסני הקפיטליזם, וכמה מתיש המאבק בו.

  3. צבי

    וריח הוא מעורר הזיכרון הטוב ביותר. בכל מקרה, די ברור מדוע המדינה באופן עקבי מייבשת תקציבים של חינוך ובריאות- יודע כי אנשים משכילים, בריאים ובטוחים בעצמם הם ביקורתיים יותר כלפי השלטון. לא צריך להתפלא שהמדיניות היא למנוע מאנשים להגיע מגילה לפרינסטון.

  4. אלי אמינוב

    מאמר מצוין, מרגש ו ואינטליגנטי המביא הוכחה נוספת להתפרקות המדינה מאחריותה לחייהם בריאותם, רווחתם והשכלתם של אזרחיה.אני כמו יעל ברדה הייתי גם בר מזל שהצליח ליהנות ולהשכיל מקיומן של ספריות ציבוריות ואפילו שנים רבות לפני הכותבת. נכון שהמטרה שעמדה מאחורי שירותים אלה הייתה הנחלתה של הלשון העברית כמכשיר לבניין אומה חדשה, אך זה לפחות היה החלק ההגון והנעים במדיניות זו. אני יכול לזכור עד היום מאות ספרים שמצאתי רק בספריות ציבוריות, ספרים שבשלושים השנים האחרונות נזרקו, נשלחו לגריסה ולמיחזור ןנעלמו מעל פני האדמה. חוסר המודעות, השטחיות, האגרסיביות והדלדול התרבותי ההולך ומחריף של החברה הישראלית מקורו במדיניות השלטון, המעדיפה כדבריו של הקורא צבי אזרחים בורים וציתנים.

  5. עפרה

    המשאית היתה צנועה, מצ'וקמקת וחסרת מזגן, אבל היה בה בדיוק אותו ריח של תרבות שהמאמר מדבר עליו. היא הובילה לשכונה משהו שנקרא שאר רוח.
    הספרן היה איש מקסים ויודע ספר (אחר כך גיליתי שהיה בעצמו סופר מוערך למדי). היו ספרים לקטנים ולגדולים. היה מפגש שבועי נחמד של אנשים שקוראים ספרים. ויום אחד אי שם לקראת סוף שנות התשעים הספריה הפסיקה להגיע וזהו. למי שהתלונן בעיריה אמרו שיש ספריה בהדר יוסף… אז נכון שילדי רמת אביב ושיכון למד וגם הוריהם יכולים גם לקנות ספרים. אבל זה לא העניין. העניין הוא ששאר רוח הוא מוצר מיותר ומפריע כשאתה השליט של המשאבים הציבוריים.