• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כמו שלימדו את כולנו בצבא

רק טבח הוא פקודה בלתי חוקית בעליל, וחיילינו הרי לא יורים בפליטים באש חיה, הם רק מסתכלים עליהם גוססים מול עיניהם, מקסימום יורים בהם גז מדמיע. רשמים ממסע לילי למדבר, שהסתיים בלי להגיע לפליטים או להבנה עם חיילי צה"ל חדורי האקלים הפוליטי העכשווי
מיכל רותם

"מי את?", "אני מיכל", "ומי אתה?", "אני צה"ל". מדהים, אמרתי לקצין, כל כך הרבה זמן חיכיתי לפגוש את צה"ל, והנה אתה נגלה לנגד עיניי, כאן, בשדה על גבול מצרים, מונע מחבריי וממני להגיע אל 21 פליטים שנמצאים כבר ימים ארוכים מחוץ לגדר, נמקים בחום הכבד, שככל שנוסעים דרומה מבאר-שבע, רק מכביד עוד יותר. ואכן, זהו צה"ל, צבא שמשימת ההגנה העיקרית שלו היא להגן עליי מפני פליטים רעבים, צמאים ועייפים, שנסים על חייהם ומתחננים להיכנס אל מדינתנו, בידיעה שיגיעו היישר אל הכלא.

הפגנה מול ביתו של אהוד ברק, 22.09.12. צילום: עמוד הפייסבוק של א.ס.ף

כשיצאנו לדרך, חשבתי שנגיע אל המחסום, לא ייתנו לנו לעבור, נדבר קצת עם החיילים ונחזור לחיינו הפשוטים, ללמוד ולהזיע מול המאוורר. אך מסתבר שחבריי ציירו לעצמם סיטואציה אחרת בראש. כשכמעט הגענו אל המחסום, עצרנו את הרכב והתחלנו ללכת ברגל, בניסיון להגיע אל הפליטים עצמם. בתוך תוכי ידעתי שלא נצליח להגיע, הלכנו שעות בשדות, כלבים מהחממות יצאו ורדפו אחרינו, והמשכנו ללכת. כשהיינו קרובים אל הגדר, קפצו אלינו כמעט כל החיילים מהמחסום, "חנניה, תאיר עליהם עם הג'יפ!" צעק קול מן החשיכה, וכמצופה מצה"ל, התחילו לצעוק לעברינו מילים שבורות בערבית. לא הגענו אל הפליטים.

הניסיון של החיילים להציג את המצב כסיטואציה שגורה במשטר דמוקרטי, בו הם ממלאים פקודות, ואני, האזרחית, צריכה לנסות ולהשפיע על המצב בשופרות מוכרים, זעזע אותי. עמדו לנגד עיניי חיילים שימלאו כל פקודה, שהאקלים הפוליטי חלחל אליהם כמעט לחלוטין. כשניצבו מולנו במחסום המאולתר בלילה הזה, היו שם כמה שהרגישו רע, אבל שאלו מה אני רוצה שהם יעשו. ואני רק תהיתי לעצמי איזו סיטואציה הזויה זו, חיילים עומדים ומשכנעים אותי שאין להם שום ברירה, הם חייבים לעשות את זה, כי כמו שלימדו את כולנו בצבא, רק טבח הוא פקודה בלתי חוקית בעליל, והם הרי לא ירו בפליטים באש חיה, הם רק מסתכלים עליהם גוססים מול עיניהם, וכמו שהתברר מפרסומים מאוחרים יותר, יורים עליהם גז מדמיע, דוחפים אותם עם מקל דרך הגדר ומטילים אותם על ציליה וגוררים אותם אל המדבר.

הם טענו שהעבירו לפליטים את המזון והמים שהביאו אזרחים מודאגים ונציגי ארגונים אל המחסום, וביקשו שנשאיר את הדברים והם יעבירו אותם אליהם. מה שעל פי פרסומים שונים ומגוונים ביום שלאחר מכן, התברר כשקר גס. אבל באותו הרגע, באמת רציתי להאמין שזה נכון, שגם אם המפקד בעל הדרגה הגבוהה יותר שהגיע מיד כדי "לטפל בנו", הסביר שיש להם משימות הרבה יותר חשובות מלהביא לפליטים את הציוד שנערם שם, כשהוא ילך, בטח החיילים יעבירו את הציוד בלי שהוא ידע. המפקד, שהיה בדרגת סגן אלוף, הציע לנו לקחת את כל הדברים שהורדנו מהרכב, כי התאילאנדים ייקחו את הכל. יופי, שייקחו, הסכמתי עם אמא בשיחת טלפון מאוחר יותר באותו הלילה.

אמא טענה שהיא ידעה כבר בבוקר אותו יום שאני לא אתאפק ואסע אל הגבול. אבל בשיחת הטלפון הזו בלילה בעיקר הרגשתי שאין יותר מה לעשות. תחושת החוסר אונים שאופפת אותי בחודשים האחרונים רק חונקת יותר ויותר. הפליטים נזרקו אל המדבר, החיילים משוכנעים שמילאו את תפקידם כראוי, ועדויות מזוויעות, שמספרות שהאנשים הללו, אליהם ניסינו להגיע, ביקשו מהחיילים להרוג אותם במקום, חולפות לי ליד האוזן, מנסה לשמוע-לא לשמוע אותן.

כנראה שיעניין אותך גם: