עבדי המדידה

ככל שיתמידו למדוד על חשבון לשפר, להעניש בתי ספר חלשים על חשבון טיפוחם – כך יגדילו את הפערים החברתיים, את הקיפוח, את אי-השוויון וימשיכו להאשים את הקרבן. על חשיפת נתוני המיצ"ב
גילה אמיתי

בראשית היה דברת.

ויאמר דברת לשמים, לארץ ולמשרד החינוך: ותהי המדידה!

ויברא משרד החינוך את הרשות הארצית למדידה והערכה, הרי היא הראמ"ה הגדולה.

ותכפה הראמ"ה את הפיזה, מיצ"ב, טימס, ואחרים [ותיתן להם שמות מוזרים]. שהרי ללא מדידה, העשייה כאילו לא היתה. ללא מדידה – כאילו לא היתה למידה.

כך נטען עד היום על ידי ראשי המשרד.

מאיפה התחיל הכל?

כל הילולת המיצ"ב והמבחנים הסטנדרטיים התגברה מאוד אחרי ועדת דברת שהקים משרד החינוך, שהמליצה להקים רשות שכל תפקידה הוא למדוד, למדוד, למדוד. כמות הפעמים בה מופיעות המילים מדידה (159 פעמים) וסטנדרטיזציה (68 פעמים) בהמלצות ועדת דברת היא פשוט מפחידה. דברת הוקמה לאחר מבוכה גדולה של ישראל במבחנים הבינלאומיים בהם הפגינה הישגים נמוכים ביותר. אבל בפועל הציעה הוועדה רפורמה ענייה, חסרת ערכים בסיסיים של כבוד לתלמיד ולמורה באשר הם ודלה בפתרונות.

הרעיון הראשוני היה נכון – מיצוי יכולות התלמיד, צמצום הפערים וחיזוק מערכת החינוך הציבורית, שיפור מעמד המורה ועוד. לשם כך יש לבחון מה קיים כיום ולשפר. אבל היישום התמקד רק במדידה האינסופית וב"ייעול המערכת". במקום לערוך במדידה שימוש לצורך למידה והשתפרות, משתמשים בנתונים אודות הישגי בתי הספר בתור שוט: בית ספר עם נתונים גבוהים מתוגמל יותר, בית ספר עם גיוס גבוה לצבא מתוגמל יותר. וכך, בתי הספר שנדרשים "להגדיל את התפוקות" כאילו הם מפעל יצרני לגרביים, נשארים בלית ברירה כפותי ידיים ומתחילים לנסות להתגבר על הצרה הצרורה – לשחרר תלמידים חלשים ביום המיצ"ב, להעביר תלמידים ש"יזיקו" לנתוני הזכאות לבגרות למקומות אחרים, עקרון השוק במקום עקרונות החינוך משתלטים על המערכת. מערכת החינוך הופכת לשוק חופשי, ללא רגולציה.

הפתרון שמצאו בתי הספר – בשנה בה יש מיצ"ב – זה להפנות הרבה שעות לימוד ללמידה לקראת המיצ"ב. אין זמן ללמוד כי יש מיצ"ב, כי יש בגרות, כי יש טימס [עוד סוג של מבחן בינ"ל]. וכך, למערכת אין זמן ללמד ולחנך כי יש מבחן שצריך להתכונן אליו.

התוצאה הבלתי נמנעת: למידה רדודה שכל תכליתה היא העלאת הנתונים הסטטיסטיים של בית הספר על חשבון למידה מעמיקה, משמעותית, מעניינת ורלוונטית לתלמידים, שמקנה להם מיומנויות להתמודד עם שטף וזמינות המידע שמתקיים כיום במאה ה-21 כך שיוכלו להיות ביקורתיים כלפי ידע, שיוכלו לערוך אינטגרציה של ידע, שיבינו ש"ידע" זה לא דבר מוחלט אלא שונה במקומות שונים בעולם ובתרבויות שונות. העולם כבר טס בחלליות ואנחנו – על עגלה רתומה לחמור, אמר פעם פרופ' דוד נבו, מדען ראשי לשעבר במשרד החינוך.

ובמציאות הזו שברא משרד החינוך בא בג"ץ והורה לפרסם בפומבי את ציוני המיצ"ב.

והטרגדיה הגדולה היא שבסופו של יום, הנתונים קשורים בעיקר לרמה הכלכלית-חברתית של ההורים ושל הקהילה בה פועל בית הספר: בית ספר עני לתלמידים עניים יוציא ציוני מיצ"ב עניים. ובעצם, הציונים של המיצ"ב משקפים רק את עבודתו של משרד החינוך – אם הם מצביעים על אי-שוויון – זה הרי אי-השוויון שהוא יצר במו ידיו, שריו, מנכליו ומנהליו. וככל שיתמידו למדוד על חשבון לשפר, להעניש בתי ספר חלשים על חשבון טיפוחם – כך יגדילו את הפערים החברתיים, את הקיפוח, את אי השוויון וימשיכו להאשים את הקרבן – את בתי הספר החלשים – בחולשתם.

עכשיו כשנתוני המיצ"ב גלויים לעין כל – אולי יתחיל דיון ציבורי משמעותי על כשלי המערכת, הגלויים לעין כל באופן כמעט פורנוגרפי, דיון שיכול להחזיר את מערכת החינוך להיות מערכת שמחנכת, שנותנת למורים ולתלמידים את התנאים ללמוד, לא עוד מערכת ממשטרת, מענישה ומקפחת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שי כנעני

    משרד החינוך לא יכול להפסיק את המיצ"ב כי הוא חלק מהד.נ.א. שלו בעניין מדיניות ההפרטה. לכן, למרות שיה צריך להיות ברור לו כבר מזמן שהוא יהיה חייב לפרסם את התוצאות הוא המשיך לקיים את הבחינות.
    הבעיה היא לא המיצ"ב ופרסום התוצאות, פרסום רע כשלעצמו, אלא במדיניות המפריטה את מערכת החינוך תוך העצמת אי השוויון בין חלקי האוכלוסייה השונים ופגיעה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. למרות העובדה שמדיניות ההפרטה רק משיגה את המערכת לאחור משרד החינוך, בגיבוי מוחלט של האוצר, ממשיך בה כמוכה אמוק ולא נראה שיש כוונה לחפש דרך אחרת. כך המלצות וועדת דוברת, שחלקן הגדול מיושם, הן עוד מאותו הדבר – הפרטת מערכת החינוך תוך הורדת האחריות ממשרד החינוך.

  2. מאיר עמור

    תודה על המאמר שמציב את השאלות הנכונות במקום הנכון. אך הבעיה של כותבת המאמר, גילה אמיתי וגם של שי כנעני המגיב נעוצה בהנחה השגויה שלהם לגבי מערכת החינוך שיש בישראל כיום. תפקידה אינה לחנך אלא לבצע סלקציה. תפקידה אינו להכשיר אלא לתעל. תפקידה אינו לגלות כישורים אלא לדכא יוזמה ורוח. תפקידה של מערכת החינוך הישראלית כיום היא לייצר מחדש את חלוקת הכוח הקיימת גם בדור הבא. בכך המערכת מצליחה לממש את תפקידה כמעט באופן מלא. השפה "העוקפת" אתניות שבה נוקטת הכותב וגם המגיב (סליחה שאני שם אתכם פעם נוספת באותה סירה)היא אולי שפה נקייה אבל היא מאבדת קשר עם המציאות. צריך לדאוג לייצור מחדש של מבנה הכוח כאשר במרכז המבנה הזה ניצבת הפריבלגיה האשכנזית. היא אבן הראשה. היא עמוד התווך. היא סיבת הסיבות. מבחינה זו מערכת החינוך הישראלית היא סיפור הצלחה מאין כמותו. היא מצליחה להכשיר כבר למעלה משני דורות את "החברה האיכותיים" שביחד בונים את המועדון החברתי האקסקלוסיבי והגדול ביותר והוא: "הסיירת, טייסת,, שייטת, 8200 וגם המופלאים של יחידת המחשבים הצהלית". מערכת החינוך היא הדפוס המייצר וצה"ל הוא המוסד המעניק כשרות. לחיי מדינת ישראל. לתפארת העם היהודי (על ערבים אזרחי ישראל מעדיפים שלא לדבר במערכת החינוך.)

    1. שי כנעני

      לצערי רק עתה ראיתי את תגובתו של מר מאיר עמור. לעניות דעתי שוגה מר עמור בהנחת הבסיס שלו שיש למערכת מטרה. המערכת רק רוצה לשרוד מיום ליום. לייחס לה מחשבה על שימור האליטות האשכנזיות משמעו לייחס לה יותר ממה שיש בה.