• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

"כמו היה בית המשפט עט"

האם נראה לכם/ן הגיוני שמי שהביאו חברה לכדי פשיטת רגל הם גם אלו שמחליטים מה יעלה בגורלה ובגורל עובדיה? כי זה בדיוק מה שקורה במעריב, ולא רק שם
אמנון פורטוגלי

ביום חמישי 20 בספטמבר הגישה קבוצת "מעריב" לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למתן צו להקפאת הליכים למשך 60 יום. הבקשה היא הודאה פומבית בכך שהחברה נמצאת במצב של חדלות פירעון, ומשמעות הוצאת צו כזה היא הקפאת חובותיה של החברה, כאשר במהלך תקופת הצו החברה מקבלת רשת הגנה המגינה עליה מפני נקיטת צעדים והפעלת אמצעים על ידי נושיה. בית המשפט, אחר אישור הבקשה ומתן צו הקפאת הליכים, ממנה לחברה נאמן המשמש כנציגו של בית המשפט שתפקידו לנהל את החברה ולגבש הסדר בין נושיה לארגון מחדש של חובותיה.

מהבקשה עולה כי חובותיה של הקבוצה מסתכמים בכ-408 מיליון שקל, בעוד שנכסיה מוערכים בכ-122 מיליון שקל. הפירוט חשוב: החובות ל-1,750 העובדים מוערכים בכ-95 מיליון שקל, לבנקים בכ-54 מיליון שקל, למחזיקי האג"ח חייבת החברה כ-67.7 מיליון שקל (מתוכם כ-64 לבעלת השליטה, דיסקונט השקעות, וכ-3.4 מיליון שקל לציבור), לספקים כ-34 מיליון שקל, לזכאים אחרים כ-26 מיליון שקל, ולחברה האם, דיסקונט השקעות, כ-126 מיליון שקל. כך, מסתבר שהעובדים הם בעל החוב הגדול מבין הנושים שאינם בעלי עניין. חשוב לציין שחובות לעובדים בגין שכר עבודה הינם בני קדימה כמעט לכל שאר החובות, כאשר שכר העבודה כולל כל תשלום שמגיע לעובד/ת עקב עבודתו ובמשך עבודתו, כולל דמי חופשה, פדיון חופשה, תשלום בגין דמי מחלה, דמי הבראה, ופיצויים.

>>>למאמר הקודם של הכותב על מצב "מעריב"

באותו יום ממש נחתמה עסקה עם שלמה בן צבי, המוציא לאור של "מקור ראשון", שיקנה את "מעריב" מפירוק וישלם מכיסו כ-10 מיליון שקל בלבד. על פי מתווה העסקה, אשר דווח לבורסה, "מעריב" תמכור לבן צבי את כל הנכסים הבלתי-מוחשיים שלה תמורת סכום שעשוי להגיע בטווח הארוך לכ-75 מיליון שקל. עם זאת, בטווח המיידי בן צבי ישלם מכיסו כאמור רק כ-10 מיליון שקל, ויתר הסכום יגיעו מגביית חובות עתידית של העיתון וכן מחלוקת הכנסות עתידיות שייצר העיתון החדש.

במסגרת ההסכם בן צבי התחייב להציע לכ-300 מעובדי המוכרת, לכל הפחות, להיקלט כעובדי הרוכשת. בנוסף, הביע נכונות לפעול לקליטת מאה עובדים נוספים לפי הצורך. 1,400 עובדי ההפצה והדפוס יפוטרו. במסגרת העסקה ניתנה "הבטחה" לגבי העסקתם של עובדים אלו, אך הבטחה זו רשומה על קרח כמו גם ההתחייבות של בן צבי לאותם 300, ללא ציון תנאי העסקתם.

הפגנה מול משרדי "מעריב", 20.09.12. העובדים מודרים מהדיון על גורל החברה. צילום: העין השביעית, cc by-nc-sa

ביום ראשון 23 בספטמבר אישרה השופטת ורדה אלשיך צו הקפאת הליכים ל"מעריב" לתקופה של 30 ימים. השופטת לא אישרה כנאמן את עו"ד דוד פורר שהוצע על ידי העיתון ומינתה, לפי הצעת כונס הנכסים הרשמי, את עו"ד ירון ארבל ושלמה נס כנאמנים בתקופת הקפאת ההליכים.

מדובר במערכת הפגומה מיסודה: לא ייתכן שבעלי השליטה שהביאו את החברה לחדלות פרעון (פשיטת רגל), למצב שאין באפשרותה להמשיך לפעול ללא הסדר נושים, או למצער לא מנעו מצב זה, הם אלו שלכל דבר ועניין ממשיכים להחליט על גורל החברה.

הנורמה צריכה להיות כי מרגע בו ברור לבעלי השליטה שהחברה אינה מסוגלת להמשיך לפעול, הם צריכים להעביר את השליטה בחברה לבית המשפט שיפעל באמצעות נאמן עבור הנושים בה. במקום זה קיבלנו מצב בעייתי במיוחד בו בעלי השליטה ב"מעריב" הם שסגרו עיסקה מראש עם "המשקיעים החדשים" על מכירת העיתון, הם אלו שהביאו לבית המשפט את הבקשה לצו הקפאת הליכים, ובעזות מצח ביקשו למנות את עו"ד פורר המקורב אליהם לתפעל את העיתון כנאמן וממונה מטעם בית המשפט.

על פי חוקי המשחק המקובלים עתה, בעלי החוב, ובעיקר העובדים שהם בעלי החוב הגדולים, מודרים למעשה משלבי המשא ומתן שכל כולו נוגע לחובם הם, ואילו בית המשפט מוכנס לסד של לוח זמנים קצרצר, במטרה שיהיה כחותמת גומי לאישור עסקה שסוכמה מראש על ידי בעל השליטה בחברה – באיום שאחרת יאבד כל סיכוי להמשך קיומה של החברה.

כדאי לקרוא את דברי השופטת אלשיך בהחלטתה בעניין הבקשה לצו הקפאת הליכים:

בעייתי במיוחד הוא האופן שבו נראה כי החברה כבר נשאה ונתנה, סיכמה ולמעשה כמעט השלימה עסקת רכש עם קונה ספציפי ורק לאחר מכן היא פונה לבית המשפט וזאת כמו היה בית המשפט 'עט' שכל תפקידו אינו אלא לרשום אישור פורמלי למהלך ושמא אף נועד להשתיק או לדחוק טענות של גורמים שייתכן ויתנגדו לו.

וגם את עידו באום ב"דה מרקר":

בסופו של דבר, 'מעריב' מבקש להגיע להסדר נושים תחת מטריית הקפאת ההליכים, אבל הבקשה להקפאת הליכים מתעלמת מהרציונל הבסיסי של הסדר נושים. כאשר חברה אינה מסוגלת להמשיך לפעול, ובעל השליטה מבקש את הגנת בית המשפט מפני הנושים, הוא למעשה מעביר את השליטה בחברה לנושיה. הנושים אמורים להיות מעתה אלה שיחליטו מה ייעשה בחברה, באמצעות הנאמן שימנה בית המשפט (הדגשה שלי, א"פ)… אם כך, איך יכולה דסק"ש לנהל משא ומתן על תנאי המכירה של העיתון לשלמה בן צבי, לסכם על מחיר ועל מתווה התשלום ולמכור את העיתון? הרי לא דסק"ש היא זו שאמורה להחליט על עתיד העיתון ולא היא זו שאמורה להכתיב לנושים מי יהיה הבעלים הבא שלו. הנושים הם אלה שאמורים להחליט.

בנוסף, נוצר למעשה דירוג של זכויות קניין. בדיונים האחרונים להסדרי חוב בחברות כמו דלק נדל"ן, אמפל, טאו ואחרות, ובבקשות להקפאת הליכים כמו במקרה של "מעריב", נראה כי זכות הקניין וקדושת הרכוש הפרטי של בעלי השליטה בתאגיד גוברת על זכויות הקניין והרכוש של העובדים ובעלי החוב בתאגיד. בעלי השליטה בתאגיד, בשם זכות הקניין שלהם, כלומר זכותם למכור את מניותיהם בתאגיד לכל דכפין, רומסים ביד חזקה את זכויות הקניין ואת הרכוש של העובדים ובעלי החוב בתאגיד.

אם שיטה זו תמשיך, נראה יותר ויותר בקשות מסוג זה כדרך לגיטימית להיפטר מחובות לעובדים ולבעלי חוב אחרים ולהסדר יחסי עבודה, כאשר בעלי השליטה, או עושי דברם כולל אנשי קש או אחרים, עמם העיסקה סוכמה מראש, רוכשים את התאגיד "נקי" מחובות ומעובדים במחירי מציאה. זה למעשה מה שקרה ב"מעריב". בעלי השליטה בעיתון הגישו בקשה לחדלות פרעון לאחר שסיכמו עם הרוכש על תנאי הרכישה של העיתון, כאשר העובדים שהם כאמור בעלי החוב הגדולים ביותר נמצאים מחוץ לתמונה.

זו השיטה בה "פושטי החברות" (Company Raider) בארה"ב, דוגמת משולם ריקליס, נוהגים: השתלטות על חברה באמצעות הלוואות, גיוס הון והלוואות לחברה, בזיזת החברה והעברת נכסיה אליהם או למקורבים במחירי מינימום, והבאת החברה לפשיטת רגל כאשר הם או מקורבים להם או אנשי קש רוכשים את פעילות החברה מכונס הנכסים במחירי סוף העונה.

שום זכויות

יש לכן לתקן את המערכת ולשנות את חוקי המשחק. מוצע לפעול לאור העקרון הבא: מרגע בו בעלי השליטה בתאגיד פגעו בזכויות הקניין של בעלי החוב והעובדים, הם איבדו את זכויות הקניין והשליטה בו. או לפי מבחן בן-דב/דנקנר/מימן/תשובה: מי שפגע בזכות הקניין של בעלי חוב ו/או של עובדים בתאגיד, זכויותיו בתאגיד יופקעו.

לצורך זה יש לעשות הפרדה ברורה בין מניות בעלי השליטה ואלו הקשורים עמהם לבין שאר המניות שבידי הציבור (לענין זה הגדרות קבוצת שליטה ובעלי שליטה יכולות לעזור). בנוסף, יש לעשות הפרדה ברורה בין החוב לבעלי השליטה ולגופים הקשורים אליהם, לבין בעלי חוב אחרים. הנקודה העיקרית שיש להדגיש, והנורמה אליה צריך להגיע, היא שמהרגע שחברה הגיע לסכנת חדלות פרעון, בעלי השליטה ובעלי החוב מבין בעלי השליטה מאבדים את כל זכויותיהם לשלוט ולנהל את החברה. בנוסף, בכל הסדר חוב בעלי השליטה ואלו הקשורים עמהם צריכים להיות הראשונים לשאת בהפסדים ולהיות האחרונים, אחרי בעלי המניות מהציבור, בחלוקת כספים, אם יהיו, ממכירת או מפירוק התאגיד. 

יש לקבוע בחוק כי מרגע שבעלי השליטה ו/או הדירקטוריון ו/או רואי החשבון של החברה הכירו בחדלות הפרעון של החברה, בעלי השליטה יוצאים מהתמונה. לדוגמה מהרגע שהחלו דיונים בדבר "אזהרת עסק חי", דיונים להסדרי חובות עם הבנקים, התחלת פעולות להסדר חוב, ולבטח מרגע שהוחל בפעולות לקראת הגשת בקשה לחידלות פרעון, בעלי השליטה והדירקטוריון יוצאים מהתמונה, והשליטה בחברה עוברת לבית המשפט ולנציגי בעלי החוב, שאינם כוללים בעלי חוב שהם בעלי השליטה וגופים הקשורים אליהם.

במקרה של "מעריב", ובכל מקרה של חובות לעובדים בגין שכר, פיצויים, ופנסיה, אין להרשות שכספים אלו, שעל המעסיק להפרישם לפי חוק, ישמשו בסיס למשא ומתן. החובה להפקידם באופן שוטף מעוגנת בחוק פיצויי פיטורים ובפקודת המסים (גבייה), ולפיכך אי תשלום שכר או מתן זכויות לעובדים משמעותו עבירה על החוק ולא רק חובה שבין המעסיק לעובד.

כפי שפורסם בעיתונות, "מעריב" הפקידה לקופת הפיצויים של העובדים רק חלק או כמחצית מההתחייבות שלה כלפיהם, ובמקום אחר אף נכתב כי "כבר לפני כשנתיים טענו עובדים כי כספי הפנסיה לא מועברים להם. לטענתם, סכומי כסף שירדו ממשכורתם בשנות עבודתם כהפרשות פנסיה לא הועברו לקרנות הפנסיה שלהם, אף שהעברת הכסף צוינה בתלושי השכר". מי שמנפיק תלוש משכורת, המעיד על ניכוי כספים משכר העובד לקרן פנסיה, ואינו מעבירם ליעדם, מבצע במכוון עבירה פלילי. אפשר לקרוא לכך בשמות שונים, מהלנת שכר ועד חוב לעובדים.

מכל מקום העיתונאים והעובדים ב"מעריב" יכולים וצריכים לפעול כדי להעמיד את האחראים לכך לדין, ולקבל את מלוא כספם.

הכותב הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר, ובמכללה החברתית כלכלית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דנה ג.פלג

    מסכימה לגמרי שצריך להפקיע זכויות קנין של בעלים שגונבים מהעובדים שלהם – רק מה, המחבר לא המשיך את המשפט: צריך להעביר אותן לעובדים!!! לא לבעל הון אחר, לא לממשלה, לא לבית המשפט, אלא למי שהזכויות מגיעות להםן בזכות.