מפונקים: שיר הלל לכלכלה הישראלית

חלק א' מבין שניים של "מפונקים", מיני סדרה/ריאליטי/סרט דוקו בהנחיית עינת ארליך בערוץ 2, חושף בפנינו את חייהם של נשים וגברים בני 30 ומעלה שעדיין לא יצאו מבית הוריהם, ושלמעשה ממשיכים לנהל איתם את אותה מערכת יחסים שמנהלים ומנהלות נערות ונערים: שינה עד מאוחר או קימה רק לנוכח נדנודים של האם, לצד שלוש ארוחות שמוכנות כל יום על ידי האם, וגם עבודה של כמה שעות ספורות ביום (הממוצע שנספר בחלק א' היה של 4 שעות ביום) לצד אי-תשלום הוצאות הבית וגם השתתפות מעטה עד בלתי קיימת במטלות הבית.

ארליך מבקרת בבתיהם של "המפונקים", ומראיינת אותם ואת מי שעליהן נופל הנטל של אותם ילדות וילדים שמסרבים להתבגר. ארליך המומה מכך שהמפונקות והמפונקים לא רוצים לבנות לעצמם חיים משלהם, שבהם הם יהיו אדונים ואדונות לעצמם. המחזה שנגלה הוא אכן מגוחך לרוב, וגם מעורר זעם, שכן באותה נשימה שבה המפונקת או המפונק בוחרים שלא לקבל עליהם את צו הגיל שלהם, ולשאת באחריות, הם והן מייצרים העברה חד-משמעית של המטלות שעומדות מאחורי הצו הנורמטיבי לידי "הוריהם", כלומר לידי אמהותיהן.

התוכנית מבקרת את הבחירה הזו, ומציגה שני מומחים שמסבירים את הפסיכולוגיה והתרבות שלה. בשום שלב לא ביקשו שם לשאול האם יכול להיות שמדובר בבחירה שמניעיה אינם רק פסיכולוגיים? האם יכול להיות שהסירוב של כל אחת ואחד מהמפונקות והמפונקים לעבוד לכל הפחות 40 שעות בשבוע עבור משכורת שבקושי תספיק לקיומם/ן הבסיסי, כך שלמעשה חייהם וחייהן יוקדשו רק לפעולת סגירת החודש והגדלת ההכנסה לצד צמצום הוצאותיהם למינימום, הוא הגיוני?

ובכן, לא מבחינת ארליך ולא מבחינת המומחים שמלווים אותה. כולם רואים באופן חד משמעי רק את חוסר ההיגיון של מי שאינו מוכן למסור את נפשו על המזבח למוסד העבודה כחלק או מהמעמד הבינוני או מהמעמד הנמוך. במובן הזה, התוכנית היא שיר הלל לכלכלה הישראלית שכל צעקה בגין אי-הצדק האינהרנטי לה מתבטלת מיידית, כי אחרי הכול, למה שלא תרצה אחת מהמפונקות לעבוד כל יום 9 שעות עבור 8,000 שקלים? הרי בסכום הזה לא תוכל באמת להחזיק את ראשה מעל המים, ולגדל ילדה בדירה שכורה. לעומת זאת, היא תוכל לקחת חלק במשחק התפקידים הישראלי שבו עבודה הנה שוות ערך לקיום.

האמת הזו שהתוכנית מטאטאת מתחת לשטיח, אינה באה לבטל כל ביקורת כלפי המפונקות והמפונקים, שמחזיקים בתורם גם כן בתורת האדונים של העבדים. תורה שבגינה מפונקת אחת מספרת איך פעם בשבוע היא יוצאת עם בתה למסעדה לאכול כמו מלכות, כי ככל הנראה לאכול כמו בת אדם זה כבר לא מספיק טוב; בעוד מפונק אחר מרגיש שכשהוא לבוש ליציאה, זריקת הזבל אינה מתאימה למעמדו, ולכן הוא מעדיף שאמו תעשה זאת בעבורו. בתפיסת העולם של המפונקים יש פוטנציאל לפיצוץ הבלון השקרי שנתניהו והתקשורת מנסים למכור לנו כל הזמן, והוא שאם נעבוד אז יהיה טוב. פוטנציאל שהיה יכול להתממש לו היה מוצג על ידי דמויות שעברו קצת פחות הגחכה, בתוכנית מציאות שאינה תוכנית ריאליטי.

לצד האמת הנסתרת הזו מרשים האופן שבו התוכנית מתעלמת מכך שהנטל כולו נופל על האמהות, כלומר רק על נשים. הגבר האחד שנוכח בתוכנית ומהווה את אביו של אחד מהמפונקים נמצא שם בעיקר כדי לציין שעל כתפיו מונחת אחריות הפרנסה, ושמצבו של בנו הוא – איך לא – אשמת אשתו. אלה תמיד האמהות שנאלצות לגור עם הילדים והילדות שממשיכים לעשות בהן שימוש כמשרתות אישיות, ואלה תמיד האמהות שאשמות בכך שהמצב הגיע לכדי כך. ואם אפשר לא לפני שגם הן עוברות על ידי התוכנית הגחכה ראויה לשמה, שתהפוך גם אותן למושאים ראויים לביקורת על ידי צופי התוכנית. ביקורת שככל הנראה תסיט מעיניהם של הצופים את הנטל שיושב על כתפיהן, ואת אחריותה של המציאות לכך שזהו נטל ואשמה שקשורים אך ורק לאמהות, לא לאבות.