לזכרו של אריק הובסבאום

מתוך פתח דבר של ההיסטוריון המרקסיסט אריק הובסבאום לאנתולוגיה "להמציא אומה"
יוסי דהאן

במסגרת סדרת ספרים שערכנו, פרופ' הנרי וסרמן ואני, לקורס "סוגיות בחקר הלאומיות" באוניברסיטה הפתוחה, יצאה לאור בשנת 2006 האנתולוגיה "להמציא אומה". האנתולוגיה כוללת מספר מאמרים קלאסיים בנושא המצאת המסורת שתורגמו לעברית וכן מספר מאמרים מקוריים המתייחסים להמצאת האומה במקרה הישראלי, ונערכה על פי הדוגמה של אנתולוגיה נודעת ובעלת השפעה בשם "The Invention of Tradtion" שערכו ההיסטוריונים אריק הובסבאום וטרנס ריינג'ר. הובסבאום, אחד ההיסטוריונים הבריטים הדגולים, הלך אתמול (01.10) לעולמו. חלק מפתח הדבר שכתב במיוחד לאנתולוגיה מובא כאן לזכרו:

אריק הובסבאום

* * *

הרעיון שעל חברות להיות מאורגנות כמדינות טריטוריאליות, המזוהות בעיקר עם "אומה" אחת, המוגדרת על פי-רוב במונחים של אתניות ושפה, נראה היום מובן כל כך מאליו עד כי ארגון הארגון העולמי של מדינות המוכרות כעצמאיות וריבוניות מכונה "האומות המאוחדות" (United Nations). אך רעיון זה היה חדש לחלוטין במאה-19 כאשר ג'וזפה מאציני (Mazzini, 1805-1872) הרכיז לראשונה את סיסמתו: "לכל אומה – מדינה, לכלל בני האומה – מדינה אחת". על פי אמת המידה של מאציני עצמו, לא הייתה באירופה אפילו מדינת לאומית אחת, שכן גם באותן יחידות פוליטיות שבהן אנחנו רגילים לראות את "מדינת הלאום" (Nation-states) המוקדמות ביותר – אנגליה בימיו של שייקספיר, צרפת וספרד במאה ה-16 – היו אוכלוסיות רב-אתניות ורב-לשוניות. יתר על כן, השתייכות לקבוצות לכידות מבחינה אתנית או לשונית – לקבוצות כמו הבאסקים, הפריזים (שבצפון הולנד) או הכורדים – נתפסה כנטולת משמעויות פוליטיות.

מכאן שכמעט כל המבנים הקשורים למושג המודרני של "אומה", החל ממדינת הלאום, על הדגל הלאומי שלה ועל החגים הלאומיים שלה, וכלה בהיסטוריה הלאומית כמו גם החינוך הכללי הניתן בשפה הלאומית האחידה ובכמה מקרים אפילו עצם שמה של האומה המדוברת – הם, מבחינה היסטורית, בגדר קונסטרוקציות חדשות. וכך, בפועל, כל אותן תופעות של מדינות-לאום הם ניסיונות להכתיב רציפות לאומית להיסטוריה של אזורים שבהם הקימו כמה מדינות לאומיות בנות ימינו את תחנות הגבול שלהן; כל הניסיונות הללו הם אבסורדיים, אף כי אולי לא כולם אבסורדיים ברמה של הכותרת "חמשת אלפים שנות פקיסטאן" (Five Thousand Years of Pakistan), המתנוססת על כריכתו של ספר על התרבות האנושית הקדומה בעמק נהר האינדוס, כארבעת אלפים שנים מוקדם מדי, אם להתייחס להופעתה של האמונה באיסלאם, שסיפקה השראה למקימי אותה רפובליקה מוסלמית, שעצם שמה הומצא רק בשנת 1932.

הדבר נכון גם ביחס לעמים (peoples) כגון היהודים, שהוכרו במשך כמה אלפי שנים כעם מיוחד, מובחן ובעל תודעה עצמית, אם על ידיהם עצמם ואם על ידי אחרים, ושהיו להם תמיד קשרים רציפים לטריטוריה מסוימת, שהייתה שייכת, כך נראה, לאבותיהם. מדינת הלאום המודרנית, ישראל, הייתה בתחילה תוצר של לאומיות אירופית בת סוף המאה ה-19. לא היה לה תקדים בהיסטוריה היהודית, בין אם כמציאות ובין אם ככמיהה, ולו רק מן הסיבה שמדינה מסוג זה לא התקיימה ולא יכלה להתקיים בימי המקדש. למעשה, גם האבות המייסדים של הציונות וגם מנהיגי הדת היהודית המסורתית ידעו היטב שמדובר בנתק מכוון מרצף של אלפיים שנות היסטוריה בפועל של העם היהודי.

חוקר הדתות הצרפתי ארנסט רנאן (Renan, 1823-1890), כתב במסה הקלאסית שלו משנת 1882 "?Quest-ce qu'une nation" ("מהי אומה") כי "השכחת ההיסטוריה ואפילו הבנתה השגויה הם מרכיב חיוני בכינונה של אומה", והדבר נכון אף כי אפשר לשפוט את מידת ההצלחה בכך רק Ex post facto (לאחר מעשה). יהיו אשר יהיו ההמצאות שמכוננות את הלאומיות הישראלית, מדינת ישראל היא כעת עובדה קיימת, הגם שאין כל הוכחות לכך שכל אזרחיה היו מדברים כעת בשפה העברית לולא הכריזו עליה הפקידים הבריטיים כשפה הרשמית בשת 1919 (בנורבגיה, באירלנד, ביוון ובמקומות אחרים זכו ניסיונות דומים לחייב אוכלוסיות שלמות לכוננן כ"שפות לאומיות" להצלחה חלקית ביותר)…

חקר התפתחותן של אומות ותנועות לאומיות, כמו גם דיונים בעניינים אלה, רבו ביותר במהלך 25 השנים האחרונות. מחקר יסודר של מספר רב של קונסטרוקציות והמצאות של מיתולוגיות לאומיות ותרבותיות סייע לשפוך אור רב ערך ביותר על שאלות אלו. מחקרים אלו חשובים לא רק בעבור החוקרים אלא בעבור כל האזרחים.

***

כמה דברים נוספים על הרקע והדיון התיאורטי הרחב יותר שיכולים לסייע להבין את התיזה של הספר ואת דבריו של הובסבאום:

אחת השאלות המרכזיות בדיון על לאומיות היא, האם הלאומיות היא תופעה עתיקת יומין או תופעה מודרנית? את המשיבים לשאלה זו ניתן לחלק באופן גס לשני מחנות: "המודרניסטיים" נגד "הפרימודריליסטים". ארנסט גלנר, בנדיקט אנדרסון ואריק הובסבאום שייכים למחנה המודרניסטי. הם מתנגדים לרעיון שקיים גרעין עתיק יומין אתני המכונן את הזהות האתנית הלאומית – שפה, דת, מנהגים משותפים או אפילו מאפיינים כמו ביולוגיה. השלושה ותלמידיהם הצביעו על האופנים השונים שבהם עלה בידיהם של תהליכי מודרניזציה ופקידי מנגנון ביורוקרטיים לכונן מדינות לאום, תוך התעלמות מוחלטת מהבדלים אתניים ולשוניים עתיקי יומין בקרב אוכלוסיות של "ילידים". באותו תהליך הם גם הצליחו להקנות למדינות הלאום החדשות הללו מרכיב מרכזי של עתיקות יומין.

גלנר, איש ברוך כישרונות, סוציולוג, אנתרופולוג ופילוסוף, אימץ את ההסבר המטריאליסטי של מרקס, ותלה את צמיחת הלאומיות והתפשטותה בתהליכי התיעוש והמודרניזציה, ובראש ובראשונה בשיטות חלוקת העבודה הנהוגות בעולם המודרני. לדעתו כל מה שהפטריוטים וחוקרי לאומיות רגילים לראות בו עיקר – שפה, תרבות והיסטוריה משותפות – אינו אמיתי יותר מהבדותות המסופרות סביב המדורה באוזניהם הקשובות של חברי תנועת הנוער. אנדרסון, מומחה להיסטוריה של אינדונזיה ודרום מזרח אסיה, טען שלעתים תכופות האומה קיימת כקהילה מדומיינת זמן רב לפני שהיא זוכה למימוש גיאוגרפי וטריטוריאלי, ושללא קיום מדומיין כזה אין לאומה תקווה ותקומה.

הובסבאום, היסטוריון מרקסיסט, שהמרקסיזם שלו בא בין היתר לידי ביטוי באהדתו לבנות ובני השכבות המנוצלות כלכלית וחברתית, מצביע על האופנים השונים שבהם הומצאו סממנים הנחשבים למאפיינים עתיקי יומין, "מסורתיים" ו"טבעיים" של הלאומיות במדינות אירופה. בעיני הובסבאום, מסורות לאומיות הן פרי המצאות שתכליתן יצירת לכידות חברתית קהילתית של אזרחי מדינת הלאום, כאשר תהליכי המצאת מסורות הופכים תכופים ואינטנסיביים יותר בזמנים של שינויים חברתיים, כלכליים או תרבותיים דרמטיים בהם מתעורר צורך דחוף בשמירת יציבות ולכידות. 1870-1914 היוו תקופה כזו באירופה, שנים בהן התרחשה התפשטות הדמוקרטיה האלקטורלית, והובסבאום טוען כי כינון מסורות עתיקות נועד לחסום את הדחף הדמוקרטי של ההמונים. מבחינה זו הובסבאום מייחס את המצאת המסורת ואת כינונה של זהות לאומית לצרכיהן של אליטות שלטוניות ושל מטרותיהן הפוליטיות, כאשר המצאת מסורות שנועדו להנחיל אמונות וערכים מסוימים מטרתן להעניק למוסדות פוליטיים וחברתיים לגיטימציה הנסמכת על הילה של המשכיות ועתיקות יומין; הנדסה חברתית שנועדה לשרת מטרות פוליטיות של מיעוט שליט.

הציונות מהווה דוגמה מרתקת לתזת המצאת הלאומיות. ללא המצאת מסורות לא ניתן היה ליצור מקבוצות שונות כל כך של בני אדם, מארצות שונות ומתרבויות שונות, שהמשותף ביניהן מועט כל כך, קולקטיב פוליטי ותרבותי מתפקד ממלכתית וצבאית והמעניק לחבריו תחושת שייכות וזהות כה חזקות. לצורך כינון לאומיות ציונית ממלכתית היה צורך ליצור תרבות לאומית חדשה: מצד אחד שתהיה חדשה ומנותקת מן התרבות היהודית, שזוהתה כגלותית, ומצד שני ליצור רושם של רציפות לאומית מתמשכת של העם היהודי, להמציא "יהודי חדש" בן הארץ. המצאת לאומיות שהתבססה על שימוש חדשני בהיסטוריה, בטריטוריה הלאומית ובתנ"ך, שהיה פריט תרבותי לאומי לכינון תרבות לאומית חדשה.

בין השאר כוללת האנתולוגיה "להמציא אומה" תרגום של שני מאמרים שפורסמו בקובץ של הובסבאום וריינג'ר: מאמרו "הקלאסי" של ההיסטוריון האנגלי יו טרוור-רופר המוקדש להמצאת החצאית הסקוטית, הסמל הלאומי המובהק של הלאומיות הסקוטית, שבו הוא מצביע באירוניה דקה על ההמצאה של החצאית "הלאומית האותנטית" – המצאה ששולבו בה אינטרסים כלכליים, יומרות היסטוריות והזיות רומנטיות. מאמרו של הובסבאום מסביר ומדגים את ייצור המסורות ההמוני באמצעות המדינה ואת הייצור של מסורות על ידי קבוצות בחברה האזרחית במדינות שונות באירופה בין 1870-1914. כמו כן מופיעים מאמריהם של לארי מק'מאטרי, המראה בהומור רב כיצד רוב המסורות הקשורות עם המערב הפרוע הומצאו על ידי מחברי ספרות זולה, אמני כרזות, אמרגנים ואנשי פרסום, ואטיין באליבר, שיוצא נגד התפיסה הפרימורדיאלית ומראה כיצד הולאמו מנגנונים ממלכתיים ולא-לאומיים, וביחד עם התפתחות מבני השוק כוננו מרכיבים של מדינה לאומית. הוא גם עומד על חשיבותם של הלשון והגזע בייצור "אתנית פיקטיבית" שהיא מצע הכרחי לגיבושה של זהות לאומית.

באשר להמצאת הלאומיות בישראל, הספר כולל את מאמריהם של אורי רם, המתאר את תרומתו של פרופ' בן ציון דינור, שר החינוך ודמות מרכזית בהוראה תולדות עם ישראל, ביצירת נרטיב ציוני המכונן זהות יהודית היסטורית רציפה. מירון בנבנישתי מראה כיצד נועדו שרטוט מפות – מחיקתם של שמות ערביים מהמפה ומתן שמות חדשים וייהוד שמות יישובים – לממש מטרות לאומיות. יעל זרובבל מתארת כיצד הפכה "אגדת טרומפלדור" לטקסט תרבותי בעל חשיבות לאומית וליום הנצחה ביום זיכרון שנתי. זאב שביט מתאר את מנגנון הפצת ההון התרבותי החדש – הנחלת השפה העברית, ואת פעולת המנגנונים של תנועת העבודה בהבניית זהות לאומית חדשה. יעקב שביט מתאר כיצד יזמו יוצרי תרבות מסורת עממית "אותנטית" חלופית לתרבות היהודית הדתית. בת ציון עראקי קלורמן כותבת על המצאת נרטיביים ציוניים על ידי מנהיגי העולים התימניים שמטרתם הייתה להתאים את ההיסטוריה הפסטורלית של יהודי תימן להיסטוריוגרפיה רוויות הרדיפות של יהודי אירופה. סלינה משיח בוחנת את דמותו של הערבי במקראות לתלמידים ושבועוני ילדים וכיצד אלה כוננו את זהות הילד הישראלי אל מול אויבו הערבי, שאופיין כאויב אכזר, מוג לב ופחדן. עצאם נצאר, היסטוריון פלסטיני, מצביע בעקבות אנדרסון על יסודות בהמצאת מסורות בלאומיות הפלסטינית, על מרכזיותם של סימני זהות פלסטינים כפריים, כגון הכאפייה, והריקוד הכפרי הדבקה, שאומצו דווקא על ידי בני העיר.

ראיון עם הובסבאום מינואר האחרון:

* האנתולוגיה "להמציא אומה" הוקדשה לדודי מחלב, חבר ומורה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.