מעטפת של ענני כבוד לכולם

חוסר הכבוד של נפגעי הדיור הציבורי הוא חוסר הכבוד שלנו כחברה. התביעה שלהם מנסה להחזיר את החגיגיות לחג הסוכות, השם דגש בדיוק על הצורך בקורת גג. הרהורים של בחור ישיבה לשעבר ופעיל חברתי כיום לכבוד סוכות וכינוס בית הדין העממי לדיור הציבורי
קובי וייס

ליל קיץ, אי שם בירושלים, עשרים וכמה שנים אחורנית. לאחר מרתון לימוד תורה שנמשך עד לשעות הקטנות החליטו כמה מהבחורים שאין מתאים יותר מאשר רחצה לילית בים המלח. התארגנה קבוצת בחורים לנסיעה ואחד הרבנים שהיה צעיר ברוחו החליט בספונטניות להצטרף. רק בשפת הים קלט שאין לו בגד ים. כינס הרב את כל הבחורים ובקול בס הרעים: "תלמידים: או כולם עם או כולם בלי".

בחג הסוכות כולנו בלי בית, אבל רק משום כך זהו יום חג. מדוע אנו מרגישים חגיגיים כל כך כשאנו יושבים יחד בסוכה? הרי בסופו של דבר זו ירידה דרמטית באיכות חיינו: את הכורסאות אנו ממירים בכיסאות פלסטיק, הצורך להתכנס יחדיו סביב מבנה קטנטן מחייב הצטופפות, קירות הבד או העץ מבטלים כל פרטיות. התשובה ברורה: ההשפעה של התנאים החיצוניים לנו הינה תלוית הקשר ופרשנות. לעתים זהו כל ההבדל בין טיול אתגרי בטבע לבין מסע כומתה, בין טלטול של השב"כ לבין רכבת הרים בלונה פארק.

לעתים ההבדל נוצר מחריגות האירוע, מהלא-נורמטיבי שבו. למצוא את עצמך עירום ברחוב הומה הוא אחד מהסיוטים השכיחים, והוא אינו דומה כלל לאותו מצב עצמו בסאונה ציבורית בהולנד או כניצב בתמונה של ספנסר טוניק בים המלח, במקום בו עמד עשרים שנה קודם הרב נטול בגד הים והכריז "או כולם עם או כולם בלי".

***

כרב בארגון זכויות אדם הפעיל בתחום הדיור הציבורי אני נשאל לא פעם מהם המקורות היהודיים הדנים בחשיבותה של קורת גג? היכן ביהדות אנו מוצאים התייחסות לחשיבות של דיור ציבורי מלבד אולי הפסוק "עניים מרודים תביא בית"? אדם החי בישראל כיום ללא קורת גג, חי ללא ציוויליזציה. אדם הישן ברחוב אינו מרגיש את הרחוב הוא מרגיש את היותו מנודה מחברת המין האנושי. מחאת הקיץ שעסקה בדיור פוגעת בדיוק בנקודה זו: בתרבות הישראלית להיות מחוסר דירה פירושו לא לענות על תנאי הסף של חיי אדם.

התורה מצווה כי "כָּלהָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת". כאשר כולם יושבים בסוכה ניתן להתייחס לכך כאל פולקלור, כאל מחנה צופים אחד גדול ולציין כי ישיבתינו בסוכה הינה "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". זהו הרעיון היסודי של כבוד האדם וחירותו. בני ישראל ישבו במדבר בסוכות ובגרסה אחרת "בענני כבוד" – וכבוד הוא כל הסיפור, ניתן לשבת בעננים או בסוכות ולשמור על הכבוד. כאשר הכבוד נעלם אנו בבת אחת מושלכים מהתעלות רוחנית לתת-אדם, למצורע ולמנודה. מצורע על פי חז"ל חשוב כמת. היות והוא חי מחוץ לחברה, חז"ל מוסיפים לרשימה (שיש בה גם עיוור וערירי) גם את העני – מאותה סיבה בדיוק. האם ישנה דרך כלשהי להצדיק את נידויו של אדם רק מפני שבחשבון הבנק שלו אין כמות מספיקה של כסף?

המאבק על הזכות לקורת גג היא שאלה את מי אנו מדירים מהחברה, מי מבחינתנו חשוב כמת. אכן, הפכנו לחברה מתירנית וחומרית, הכסף הוא חזות הכל, אולם האם ניתן להסכין עם הרעיון שהכסף קובע גם את עצם החיים? ברגע שאדם עני חי ללא קורת גג ואנו כחברה מאפשרים מצב כזה אנו חיים פחות; ברגע שאנו מאפשרים מדיניות שלא דואגת לאילו שאין ידם משגת לקורת גג ומגדירה אותם כחיים מחוץ לחברה הרי כולנו – גם אם אנו דרים בארמונות פאר – כולנו פחות בני אדם, כולנו בעצם חיים ונחשבים חיים רק בגלל הכסף שלנו ולא מעבר לכך, גם אם נרצה לחשוב אחרת.

צילום: elibrody, cc by-nc

חזרה לימי כבחור ישיבה: אני נזכר בשני סיפורים שונים שנראים לי כעת עומדים בסתירה מוחלטת. הראשון מתרחש בעיירה של אבי תנועת המוסר רבי ישראל מסלנט. יום אחד באו וסיפרו לו בחלחלה על כך שנמצא אדם מת מרעב בביתו. "רבי, ראה לאן הגענו", קוננו התלמידים, "יהודי מת מרעב אצלנו בקהילה". ענה להם הרב החכם: "היהודי לא מת מרעב, הוא מת מבושה. אילו לא היה מתבייש ומבקש אוכל להחיות את נפשו היה נותר בחיים".

הסיפור השני: באחד משיעורי המוסר ציטטו לנו אמרה של ה"סבא" מסלובודקה לפיה הכבוד הוא חלק מהותי ביסוד אדם. לו היה אפשרי לקחת מאדם את כל כבודו, הוא היה מת במקום. לאחר התאבדותם השנה של משה סילמן ועקיבא מפעי הדברים מקבלים הד ברור: שניהם לא מתו מרעב, הם מתו כיוון שכבודם ניטל מהם (בימים אלו עולה לאוויר הסרט "חיותה וברל" המתייחס לאותו נושא מהיבט של היחס לזקנה). האם היהודי של רבי ישראל מסלנט מת מבושה? כן. האם נכון היה להתייחס לכך בדרך המתנשאת והמתודית שבה הוא התייחס לכך? האם למות מבושה מזעזע פחות מלמות ברעב? האם התביעה המוסרית על הקהילה על מוות מתוך בושה קל יותר? האם אדם שלבו פועם אך נשמתו שרופה הוא דבר שאנו מוכנים להסכין לו בחברה נאורה?

***

ביום השלישי של החג (רביעי 03.10) יתכנס בבת ים בית הדין העממי בנושא דיור ציבורי (לאירוע בפייסבוק). יופיעו בו דיירי החברות המשכנות וחסרי דיור שיתבעו את משרד השיכון וחברות הדיור הציבורי. הם יתבעו אותם על כך שהם מפקיעים את הדבר היסודי ביותר מאיתנו כחברה: את הכבוד האישי. חוסר הכבוד של נפגעי הדיור הציבורי הוא חוסר הכבוד שלנו כחברה. התביעה שלהם מנסה להחזיר את החגיגיות לחג הסוכות, השם דגש בדיוק על הצורך בקורת גג.

דווקא בתקופה בה הלילות הקרים מחזירים את כולנו לבתים, התורה מצווה לצאת החוצה כולנו, לשבת בסוכה המקושטת, ובכך לשבעה ימים לגרום לחסרי בית להרגיש בבית. זה נחמד, אבל בעוד רובנו נחזור לבתים החמימים, חלק מהעם יישאר בסוכה. חלק ייוותר ללא קורת גג, חלק ייאלץ לוותר עוד שנה על פרטיות ולגור עם ההורים, חלק יצטרך להצטופף עוד שנה בדירה קטנטנה עם עשר נפשות. חלק זה הוא גם חלק מנשמתנו, חשבון הנפש של ראש השנה ויום כיפור לא יהיה שלם ללא הבנה שחיינו מחייבים בניית מעטפת של ענני כבוד לכולם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עפרה

    "המאבק על הזכות לקורת גג היא שאלה את מי אנו מדירים מהחברה, מי מבחינתנו חשוב כמת". הנה עוד זוית על ההדרה הזאת:
    בשנותיה הראשונות של המדינה ה"דיור הציבורי" העניק לעולים חדשים ולחיילים משוחררים מעונות ריקים של תושבי הארץ המקוריים שגורשו מכאן בהמוניהם. מזה עשרות שנים "פתרונות דיור ציבורי" זמינים ונגישים יש רק בשטחים הכבושים ועל אדמותיו של עם אחר. אולי אין זה מקרה שנושא הדיור הישראלי ממשיך להיות כאוב ובלתי פתור. כי אם מותר להדיר ולגרש סוג מסויים של אנשים ("לא יהודים") בהמשך יימצאו גם סוגים אחרים של בני אדם שאפשר להתעלם מהם (עניים? קשישים? מובטלים? צעירים??).

    1. קובי וייס

      שלום
      ישנו מי שאנו מוציאים אותו מהחברה לאחר שהיה חלק אורגאני ממנה – והוא "חשוב כמת".
      ישנו מי שמלכתחילה הוגדר עי ידי החברה כמי שהוא חוץ ממנה. הגדרה מחייבת על מנת ליצור מכנה משותף בין חברי הקבוצה והוא ה"אחר".
      את צודקת עופרה שיש רב המשותף על הנפרד ביחס ל"אחר" או למנודה.
      אם כי לא תמיד, הקיבוץ היא קבוצה בה האחר הוא כל מי שאינו בן קיבוץ למשל עירוני. לעומת זאת מי שהקיבוץ החליט להקיא משורותיו הוא החשוב כמת, והיו מקרים רבים בעבר.
      למזלו של מנודה הקיבוץ הוא מצא לו אלטרנטיבה. אולם מי שמנודה מתוך כלל החברה מצבו קריטי.
      השאלה מי שייך לחברה הישראלית ומה היחס לגר – המיעוט החי בארץ היא שאלה מצוינת. לנו ברבנים למען זכויות אדם התשובה ברורה.
      ואנו טוענים שזהו אחד מהחטאים הגדולים של חלקים גדולים מהציבור הקורא לעצמו דתי או חרדי.

  2. שמוליק

    לשאלתך על מקורות יהודיים המכירים בחשיבותה של קורת גג מעבר לזה שהבאת:
    חז"ל אמרו כי גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה (שבת קכ"ז, א').
    בנוסף לאמירה זו של חז"ל יש גם את זה: בחוץ לא ילין גר דלתי לארח אפתח (איוב ל"א, ל"ב);
    ואת זה: יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך (פרקי אבות א', ה').
    ישנם מעבר ליהדות מקורות נוספים המכירים בחשיבותה של קורת גג והמבססים כיום את הזכות לדיור (ובהמשך לתגובתה של עפרה – זה נכון גם ל"לא-יהודים"):
    סעיף כ"ה של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם קובע כי "כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה, לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות שיכון."
    סעיף 11 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות קובע כי "מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לרמת חיים נאותה עבורו ועבור משפחתו, לרבות דיור נאות ושיפור מתמיד בתנאי קיומו."
    סעיף 27 באמנה בדבר זכויות הילד קובע כי "במסגרת ההכרה בזכותו של כל ילד לרמת חיים ההולמת את התפתחותו, המדינות החברות, בהתאם לתנאיהן הלאומיים ואמצעיהן, ינקטו צעדים נאותים לסייע להורים ולאחראים לילד לממש זכות זו, ויספקו במקרה הצורך עזרה חומרית ותוכניות סיוע, במיוחד באשר לתזונה, ביגוד ודיור."
    מדינת ישראל חתומה על שתי האמנות האלו. בהמשך לכך, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל."
    הכרזה זו קובעת "נאמנות לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות, ובין השאר, פיתוח יחס של כבוד לזכויות האדם." וכאן נסגר המעגל עם ההכרזה, שצוטטה לעיל.

    נשאלת השאלה האם כל אלה מספיקים כדי ליצוק לזכות לדיור תוכן מהותי בחקיקה הישראלית? יש לקוות שכן, למרות שבינתיים נראה כי העננים בשמים וגשם אין.

    1. קובי וייס

      שלום שמוליק, תודה לך על המקורות הנאים שהבאת.
      אם זאת במאמר ניסיתי להראות כי השאלה עצמה על מקומו של הדיור אינה במקומה. אין צורך לחפש מקורות בהם מופיעה המילה דירה. עצם המגורים ללא דירה היא יציאה מהכלל וחשובה כמת.
      יתכן שבתקופת הסטורית קדומה מי שגר ברחוב היה במצב "טוב" יותר ממה שהוא כיום בגלל הנורמות שהיו אז אבל כיום אין בכלל שאלה שאסור לתופעות כאלו ואחריות לקרות בחברה הישראלית.
      המקורות הנוספים שהבאת הם בבסיס העקרונוטת שלנו ברבנים למען זכויות אדם אנו שואפים להראות כי תורת ישראל ואמנות בינלאומיות אלו עולות בקנה אחד, מה שלא תמיד ברור בחברה הישראלית וזאת באנדרסטייטמנט.