זכית בכרטיס טיסה לרשימת המתנה

אתמול התקיים בבת ים מושב של בית הדין העממי לדיור ציבורי. חבל שלא כל מי שחיים בישראל הגיעו לשם, לשמוע עדות אחרי עדות של נשים, בעיקר, וגם גברים על הנעשה בממלכה האפלה של הציור הציבורי (זה שעדיין קיים, וגם זה לא לזמן רב). זו התנסות שצריך לחוות כדי להבין, לא רק תיאורטית, עד כמה אכזריות הפכה לטבע שני של המערכת האמורה לשרת את היושבים כאן.

ניתן היה לשמוע שוב ושוב על הדרך בה מתעמר השלטון במי שזקוקה לדיור בדרכים שונות ומשונות, למשל התקנה לפיה אם יחידה זכאית לדיור ציבורי רק אם יש לה שלושה ילדים (אם אין אז תעשי, ואם את נשואה אז תתגרשי), וגם כאשר זה קורה זו רק ההתחלה כי צריך טפסים מכל העולם ואחותו. ועוד תקנה: מי שמקבלת דמי מזונות מביטוח לאומי אינה זכאית לדיור מכיוון שלא קיבלה השלמת הכנסה או הבטחת הכנסה, שזהו אחד התנאים. תשאלו מה זה משנה – הרי בכל מקרה הביטוח הלאומי משלם – אבל ככה מייצרים מצב של דחיקת אנשים אל מחוץ לתחום הזכאות.

אפשר היה לחשוב שאם יש זכאות אזי בא לישראל גואל או לפחות דירת עמידר חצי מוזנחת, אבל גם זה לא. אחת הדוברות אף תיארה את קבלת הזכאות כקבלת כרטיס טיסה, שבמהרה מתברר כי הוא בעצם רשימת המתנה מתארכת שיכולה להימשך שנים רבות. גם הרשימות הללו הן משהו נזיל, פעם אפשר להיות במקום שני בתור וחודשיים אחר כך במקום 16, כי באו אנשים יותר נזקקים. רק לחשוב על רכבת השדים הרגשית שאנשים כאלה עוברים במהלכים המטורפים הללו.

אבל גם מי שזכה בדירה, וזה באמת נראה כמו תהליך של הגרלה, יכול לגור במקום שאינו ראוי למגורים, כי בדרך ליישום חוק זכויות הדיירים נקבעו תקנים בלתי-אפשריים. למשל, שהחברות המשכנות אחראיות לאטימת חלונות אבל לא לזגוגיות של אותם חלונות, וכך אפשר לראות דירות שחלונותיהן אטומים אבל אין זגוגיות.

אין לי את הכישרון להעביר את מגוון השיטות שבהן נוקטת המדינה דרך החברות המשכנות ובעיקר את המאבק המתמיד של אנשים למצות ולממש את זכויותיהם, אבל ללא ספק מדובר בשיטות מלכוד 22 של השלטון. כאשר הם מושמעים ברצף, התיאורים האישיים מציגים תמונה שהיא הרבה יותר מפרטית ונובעת ממדיניות כושלת בנושא, מדיניות שתימשך כל עוד הציבור בכלל ודרי הדיור הציבורי בפרט יעשו מעשה. הדבר היפה הוא שחלק מן העדות והעדים רואים עצמם כעת כמחויבים למאבק בנושא – בלי קשר למקרה הפרטי שלהם שהגיע או לא הגיע לכדי פתרון.

ממשלות ישראל הן עברייניות ברשות עצמן. כאשר נחקקו שני החוקים החשובים ב-1998, זכויות רכישה וזכויות דיירים, היה נראה שהמהלך של ייבוש ושחיקת הדיור הציבורי ייעצר – אבל לא רק שלא נעצר המהלך המביש הזה, הוא אף התעצם. זאת באמצעות חוק-העל החשוב מחוקי היסוד שנקרא במקומותינו "חוק ההסדרים". בנושא זכויות רכישה המדינה החליטה לקיים רק את החלק של המכירה, בלי לממש את החלק שבו נקבע שבכספים מן המכירה ייבנו דירות חדשות.

>>קראו פה על ייבוש מנגנון הדיור הציבורי

כמעט 3 מיליארד שקל נגבו מהמהלך הזה, אבל בערך לירה וחצי הגיעו לדיירים, בעיקר לשיפוץ בתים (זכויות דיירים). היתר הלך לאוצר ואילו מיליארד שקל שלמים הגיעו לסוכנות היהודית, שנראית יותר כסוכנות כוח אדם לאנשי ציבור. למשל, מאיר שטרית שפעל כדי שהסוכנות תקבל את הכסף, היה עד 1992 גזבר הסוכנות, ובסוף 1998, לאחר קבלת החוק, היה לשר האוצר. כך שמהלך ההפרטה שחוק הדיור הציבורי נועד למנוע המשיך ביתר שאת בחסות אותו חוק.

כאשר אין תקצוב, כאשר האידיאולוגיה היא של הפרטה ואמונה בלתי ניתנת לערעור והרהור בשוק החופשי, התוצאה הכמעט הכרחית היא מערכת שפוגעת באנשים על בסיס יום-יומי. עצירת הפגיעה הזו יכולה להיעשות רק במאבק של הדיירים ובתמיכה בהם, ועל ידי התעלמות מהגישה הטיפוסית בישראל למאבקים שכאלה שבמרכזם ניצב הטיעון "אין משאבים".

במהלך הדיון השמיע עמי וטורי מכוח לעובדים, מומחה להיסטוריה הכלכלית במדינות סקנדינביה וגרמניה בעיקר, תיאור קצר על הנעשה במדינות אחרות, שבחלק ניכר מהן הדיור הציבורי מהווה בין 20%-25% ממאגר הדירות. במצב כזה דיור ציבורי אינו רק דיור סוציאלי, אלא גם משמש אופציה למעמד הבינוני. מאגר כזה של דירות מייצג מדיניות שאינה רואה בשוק את חזות הכל, לכך אנו צריכים לשאוף. אז כל מי שנגמל או שמעולם לא סמך על קברניטי הכלכלה, צריך להצטרף לנאבקים ולנאבקות וליצור את התשתית שתאפשר שינוי, אם לא במוח אז בכוח; אל תדאגו, כוח אזרחי ופוליטי.