לא לשלום, כן לפיוס

היכולת לאפשר למיליוני פלסטינים בשטחים לחיות תחת משטר אזרחי סביר כרוכה כרגע ביכולת להכריע בסוגיית זכות השיבה במסגרת הסכם כולל. הפלונטר הזה הוא עוד כשל ברעיון "השלום" של השמאל המדיני, המחבר באופן כמעט מאפיונרי הענקת זכויות בסיסיות עם יישוב כל המחלוקות הלאומיות

לאחרונה חזר שר הביטחון אהוד ברק על הצעתו לקיים נסיגה חד-צדדית, וחלקית, מהגדה. תוכניתו היא עוד ניסיון ישראלי להכתיב בכוח תנאים ישראלים לעיצוב הגבולות והחיים באזורנו. אבל בדבר אחד יכולה תוכנית ברק לתת השראה: היכולת לפעול לביטול אמיתי של משטר הכיבוש גם ללא הסכם שלום כולל. כמובן אין הכוונה לנסיגה חלקית, "חד-צדדית", ללא כל הידברות עם הפלסטינים, אלא ליכולת לדמיין פעולה כנה לסיום משטר הכיבוש גם ללא הסכם שלום כולל – בין אם זה בנוסח של שתי מדינות לשני עמים, בין אם זה במסגרת קונפדרציה שיוויונית או פשוט על ידי דמוקרטיזציה של המרחב בין הירדן לים במסגרת מדינה אחת.

ראוי להתעכב על המשמעות מאחורי מה שנקרא "תהליך השלום". להערכתי, זהו קונספט מזיק במיוחד לקידום זכויות אדם במרחב שבין הירדן לים. ליתר דיוק, הכוונה לרעיון של הסכם שלום פורמאלי שייחתם בין שתי אליטות לאומיות מעל ראשם של העמים; לרעיון שפיסת נייר זו תביא לשלום מיידי, "שלום עכשיו", כאשר כביכול לאחר שנים של מאבק אלים יבוא תהליך שלום קצרצר ובכמה שלבים מהונדסים מראש יירסק תודעת סכסוך מושרשת היטב.

למרבה הצער זרם פוליטי שעוסק בפופוליזם לאומני יכול לשרוד ואף לשגשג גם כשהוא מנותק מהמציאות, ובפרט אם הוא יודע לנגן על פחדים קמאיים. לכן מברק ועד נתניהו מסתדרים מנהיגינו גם ללא אמירת אמת. לשמאל אין את הפריווילגיה הזו – יש לו בעיקר את אמינותו. אך רעיון השלום כפי שהוא מוצג לציבור הישראלי זה שנים בידי השמאל המדיני איננו ריאליסטי, בוודאי לא על בסיס שתי מדינות לאום נפרדות. בכלל, הרעיון הכללי לפיו פתרון של סכסוך לאומי טמון באיזשהו הסכם פורמאלי, בתהליך מובנה מראש, מנותק מכל הידע ההיסטורי שלנו, והינו אשליה מסוכנת שעדיף לא למכור לציבור. לכן עדיף לומר לא למושג השלום – כביטוי להסכם-משנה-תודעות-לאומיות – ולהתחיל להשתמש במושג הפיוס כתהליך ארוך, הפכפך ולא פשוט.

חמור מכך: תהליך השלום מעניק רק בסופו את מלוא הזכויות לפלסטינים. לעומתו, תהליך הפיוס אינו תנאי ל"הענקת" זכויות אדם וזכויות פוליטיות, להפך – הוא מתחיל באמת רק מרגע שזכויות אלו מכובדות על ידי הצד החזק. זכויות עכשיו, פיוס רק אחר כך; סיום משטר הכיבוש עכשיו, פיוס אמיתי רק מאותו הרגע. אם לא נאמר זאת לא נאמר אמת, ולכל היותר נצליח להוביל לעוד אכזבה א-לה אוסלו שתקבור את השמאל סופית.

כביש 443, 19.09.12. רעיון השלום כפי שהוא מוצג לציבור הישראלי זה שנים בידי השמאל המדיני איננו ריאליסטי, בוודאי לא על בסיס שתי מדינות לאום נפרדות. צילום: JC/Activestills.org

עדשה אליטיסטית

מושג השלום בעייתי במיוחד, משום שהוא גובש מול הקהל הישראלי לפי הרעיון שהסכם שלום יכול לכלול ויתור על זכות השיבה (של הפליטים הפלסטינים לישראל), ועדיין להביא לשלום יציב. מי שמוכר זאת לציבור הישראלי אינו מודע להלכי רוח רווחים בעם הפלסטיני במקרה הטוב ובמקרה הרע דבריו גובלים בהונאה. האליטיזם של השמאל המדיני מביא אותו להסתכלות תואמת על העולם: דרך עדשת האליטות הלאומיות. ייתכן שבאליטה הפלסטינית השולטת יהיו והיו מנהיגים שמוכנים להתפשר באופן משמעותי מאוד על זכות השיבה. אך האתוס של זכות השיבה מושרש היטב בכל בית ספר פלסטיני, בשירים הפופולריים ביותר ששרים ילדי פלסטין. אתוס רווח זה "מסנדל" את האליטות הפלסטיניות, והוא מעצב את זרמי העומק העממיים שעשויים לערער כל הסכם מדיני אליטיסטי שלא ייתחשב בזכות השיבה. אני לא טוען כי להסכם שלום כזה אין שום סיכוי, רק שהוא בהחלט מועד להיות הסכם בלתי יציב ואולי אף לא אחראי. בשאלה האם הוא בכלל הסכם צודק אעסוק בפעם אחרת.

למרות היותו של נראטיב השיבה מושרש בעם הפלסטיני – ולכך הייתי עד בעצמי, באופן לא מתווך – לא ראיתי שום עדות לכך שמדובר באיזו תוכנית שלבים זדונית, כפי שישראלים רבים חושבים. יאמרו כנגדי: גם אם זו שאיפה לאומית פלסטינית כנה, שהתקבעה בשל טראומה קולקטיבית, עדיין שיבת הפליטים יכולה למחוק בפועל את הזהות של ישראל. במובן מסוים אי אפשר להכחיש טענה זו – ערעור הרוב היהודי המוחלט יוביל לשינוי האתוס הלאומי של המדינה. ובאם יחזרו לישראל הפלסטינים היותר עניים, הפחות משכילים והיותר דתיים – תשתנה גם דמותה הכלכלית ואולי אף הפוליטית. יש דרכים לרכך חלק מהבעיות אבל לא ניתן לרבע את המעגל – זהו מחיר כבד הרבה יותר, בעיני הישראלים, מנסיגה טריטוריאלית מהשטחים. קשה לראות הסכמה אמיתית בנושא זה בטווח הנראה לעין, ולכן קשה לראות הסכם שלום הכולל הכרה בסוף הסכסוך, וגם שומר בפועל על יציבות ולגיטימציה עממית.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני סבוך משנדמה לפי המשוואה שקבע השמאל המדיני, לפיה מוכנות לסיים את הכיבוש תביא שלום. באופן ריאליסטי ניתן לומר לכל היותר כי סיום משטר הכיבוש בפועל הוא פתח לתהליך ארוך, והפכפך מטבעו, של פיוס לאומי. אבל אין שום טעם לכרוך את סיום משטר הכיבוש עם הסכם שלום מלא הכולל הסכמה בסוגייה הרחוקה מפיתרון של זכות השיבה; אין טעם לכרוך את סיום הכיבוש עם סיום הסכסוך כולו. אנחנו לא מוותרים על משהו [שטחים] תמורת משהו [שלום=סוף הסכסוך והתביעות], אלא משיבים משהו [זכויות אדם ואזרח] וכך מאפשרים להתליך של פיוס ושיח הוגן להתקיים.

עד שניתן יהיה להגיע לפיתרון הסכמי מלא של הקונפליקט, כולל בסוגיית זכות השיבה, נגזר על הפלסטינים לחיות במשטר צבאי דמוי-אפרטהייד. זהו לפחות הרעיון המובלע בתוך שיח השלום המדיני השגור והוא רעיון מחריד מוסרית ותמוה מעשית. פלסטינים שחיים תחת משטר דיכוי כזה לא יעברו תהליך איטי של פיוס ו"התרככות", סביר שההפך הוא הנכון. ההיסטוריה מראה כי קבוצה שעוברת באופן שיטתי אפליה ודיכוי לא רוצה רק בסיום המצב הזה אלא מפתחת תודעה לפיה הצד המדכא מרושע מטבעו ואף שיש לפגוע בו ולהפוך את היוצרות. אלא שרעיונות כמו ה"עליונות השחורה" בארה"ב התגלו בעיקר כתגובה לדיכוי ולא כשנאה תהומית ללבנים: ככל שהוכרו זכויותיהם של השחורים באמריקה, ונוצר יותר שיוויון בינם ובין הלבנים, כך הלכה ופחתה הפופולריות של תפיסת "העליונות השחורה". הפיוס התחיל מרגע שהזכויות הבסיסיות של השחורים החלו להיות מוכרות.

לכן עדיף לישראלים להתמקד בשאיפה לסיים את משטר הכיבוש כשלב ראשון (וכאמור זה לא חייב להיות בצורה של שתי מדינות). רק לאחר השלב הזה יתחיל תהליך פיוס אמיתי וארוך, הכולל תהליך בירור אמיתי של היכולת של שני העמים לפתור את עוולות העבר (וההווה) של הנכבה ולעכל את זכות השיבה.

סיום הכיבוש תחילה

בכל אופן, כרגע האפשרות לתקן את עוולות העתיד היא בת ערובה בידי האפשרות לתקן את עוולות העבר – כלומר היכולת לאפשר למיליוני פלסטינים בשטחים לחיות תחת משטר אזרחי סביר כרוכה ביכולת להגיע להסכמה על סוגיית זכות השיבה במסגרת הסכם שלום כולל. זה לא צריך להיות כך. הפלונטר הזה הוא עוד כשל של מרכזיות מושג השלום, הכורך יחד, באופן כמעט מאפיונרי, הענקה של זכויות בסיסיות עם יישוב כל המחלוקות הלאומיות.

מנגד, הרעיון של "סיום משטר הכיבוש תחילה" מהווה פתח לתהליך בריא יותר גם עבור הפלסטינים וגם עבור הישראלים: הפלסטינים יוכלו להמשיך להיאבק למען זכות השיבה גם לאחר סיום הכיבוש – המאבק הספציפי למען זכות זו התקיים ממילא במישור האזרחי, המשפטי והבינלאומי, ולא היה כרוך בעיקרו במאבק אלים. אמנם ללא הכיבוש עשוי העניין הבינלאומי בסוגייה הפלסטינית לרדת, אך כוחה של הקהילה הפוליטית הפלסטינית יכול לעלות ולעשות אותה לשחקן חזק יותר באזור. וככל שמפלס העוינות יירד כך עשויה להתרכך התודעה הישראלית הרואה באובדן ההגמוניה היהודית התאבדות לאומית, ולכן דוחה את זכות השיבה מכל וכל.

מהצד הישראלי, הרעיון של סיום משטר הכיבוש תחילה הוא בוודאי אינטרס של מרבית אזרחי ישראל. אפילו ביטחונית סיום הכיבוש גם ללא הסכם כולל (אולי רק הסכם אי-לוחמה, הודנא) הוא חדשות ביטחוניות טובות לאזרחי ישראל. במדינה דמוקרטית אחת צפויה רמאללה להיעשות בטוחה ומקבלת לישראלים כמו אום אל פחם. אך מה לגבי האופציה של סיום משטר הכיבוש על ידי חלוקת הארץ? האם נסיגה ישראלית מהגדה לא תביא לקסאמים על פתח תקווה? בניגוד לנסיגה המדומה מרצועת עזה (שעל המוצא שלה לים אנו שולטים, ומשלמים בקסאמים) הנסיגה של ישראל מדרום לבנון הוכיחה עצמה כסיפור הצלחה ביטחוני: תושבי קו העימות הצפוני ממש לא מתגעגעים לתקופה בה ישב צה"ל בדרום לבנון וממטרי הקטיושות ליוו את חייהם. אם כן סיום הכיבוש יכול להתקיים גם על בסיס נסיגה מלאה מהשטחים, הסכם אי-לוחמה ארוך טווח ומדיניות הרתעה. גם אם העוינות הפלסטינית לישראל לא תיעלם במהירה, לא על כל טריטוריה עוינת צריך לשלוט.

מכל הסיבות הללו אין צורך שהפלסטינים בגדה יהיו שבויים של היכולת להסכים על זכות השיבה ועל סיום הסכסוך על מנת שיפסיקו לחיות תחת משטר אפליה צבאי. אין לכרוך שלום כתנאי לזכויות. מאידך שיח על פיוס – פיוס לאחר שראשית כל מכירים בזכויות הפלסטינים – יכול לאפשר הסכמה מפויסת על זכות השיבה מתוך האווירה הבריאה יותר שלאחר תום משטר הדיכוי והכיבוש.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. י.א

    הרבה מהכתב כאן ראוי, אבל חסר המנוף הפוליטי – ולא במקרה. המשמעות של "נסיגה חד-צדדית" אינה אלא סיפוח חד-צדדי של השאר. ישראל "תיסוג" ממה שישראלים יסכימו עם עצמם – קרי משטחי A וקצת, ולמעשה המשמעות היא סיפוח של רוב השטח ויצירת בנטוסטאנים.
    אסור ללכת שבי אחרי הרעיון של חד-צדדיות.

    1. יריב מ

      במובן של ישראל נסוגה ממה שבא לה, ללא שום הידברות או התחשבות בפלסטינים. אלא נסיגה בהסכמה – אבל ללא הסכם כולל שמשעו סוף הסכסוף וסיום כל התביעות. עדיין יישארו מחלוקות לא פתורות, אבל לא ניתן שעד ליישובן של מחלוקות אלו מיליוני פלסטינים יישארו כלואים באפרטהייד כי ישראל רוצה קלף מיקוח [עלק מיקוח, אבל מילא] והלאומנים הפלסטינים רוצים במצב האפרטהייד כי הוא משאיר את הנושא הפלסטיני חזק בסדר היום למאבק שלהם ולעזאזל חייהם של מיליוני פלסטינים שלא בהכרח רוצים הכל או כלום.

  2. 0מולני1

    גם אוסלו דחה את פתרון הקבע ע"י יצירת משב רוח מרענן של שחרור, הידברות, מו"מ במקום טרור, וכו', ולבסוף, נגמר באינתיפאדה אלימה ביותר.
    כאחד הלקחים מאוסלו, כותר המאמר מציע לזנוח את מושג "תהליך השלום" ולהופכו ל"תהליך פיוס", ע"מ לחדד את התודעה שמדובר בתהליך מתמשך, ולא בהסכם מיידי.
    ברם, חזרה לרעיון השלבים בהסכם שוב מחזיר את אוסלו במלוא תפארת כשלונותיו.
    כמו-כן, צר לי לאכזב את הכותב – זה לא הכיבוש שמקדם את תודעת הרשע בקרב הפלסטינים, זוהי הנכבה ואפילו לפניה.
    הכיבוש שהוא מצב אכן בלתי נסבל, ובפרט בטירוף הזה של בניית התנחלויות, הוא כנראה בלתי נמנע, למרות דברי הכותב.
    (לא ההתנחלויות הם בלתי נמנעות, כמובן, אלא נוכחותו של צה"ל בגדה).
    ברור מעל לכל ספק, שבהעדרו של צה"ל מאיזורים נרחבים, החמא"ס יחל בשיגור טילים ע"מ לגרור את צה"ל למלחמה, ואז, לנצל אותה ע"מ להגיף את פת"ח. זה נעשה בעזה, ואין סיבה שזה לט יצלח בגדה. אין קשר למצור, שכן ירי הטילים עוד החל שנים לפני ההתנתקות.

    לצערי, כשמאלני ציוני, אני לא רואה שום סיכוי לפיתרון 2 מדינות באמצעות דיאלוג, כעת, בגלל שני הצדדים, אבל, בעיקר, בגלל הצד הפלסטיני. תודעת הנכבה כה מפותחת ומושרשת, עד שישראל כולה צריכה להיעלם ע"מ להשתחרר ממנה. תודעה זו מזינה שטנה עמוקה, ומקבלת חיזוקים איסלאמיסטיים עצומים, כמו גם חיזוקים משמאל רדיקלי.
    חיזוקים אלה התעצמו מעוד דווקא כתגובה להסכם אוסלו ויתכן שאלו חלק מהגורמים למפלתו. לפיכך, המשך רעיון השלבים (דמוי אוסלו, לא תוכנית השלבים של הפת"ח), ללא ספק יוביל לאינתיפאדה רביעית ולקריסת המשך התהליך, כמעט בוודאות.

    לעניות דעתי, הפיוס יתחיל כשהצד השני יכיר באחריותו, לפחות החלקית, לנכבה, ע"מ לאפשר נקודת מוצא הגיונית יותר במו"מ.
    (אני לא מדבר כמובן שגם בצד הישראלי צריכים להפנים שהגדה לא תישאר בידנו, ושהנכבה היא אמיתית וכואבת, ויש להכיר בה).

    כמו-כן, לגבי רעיון המדינה האחת – לצערי, תחת תודעת הנכבה, זה רעיון עיוועים, וסופו מי ישורנו. חשוב לומר שמדינה אחת פרושה מדינה פלסטינית אחת, ללא יהודים, או, לחילופין, יהודים חסרי זכויות תחת משטר איסלאמי.
    אין סום סיכוי למדינה דמוקרטית נטולת זיקה לאומית. זו פיקציה שלא קיימת בשום מקום בעולם.

  3. דןש

    אין סיום לכיבוש ללא "חלוקת הארץ" ומתן אפשרות להקמתה של מדינה פלסטינאית לצידנו.
    מהנסיון אפילו לגבי אזרחי מדינת ישראל הערביים – אין הדמוקרטיה פועלת במיטבה. הם מופלים בשטחי חיים נרחביםץ החל, בחינוך, בתעשוקה, בתוכניות מתאר, תקציבים וכו'. התרוץ השדוף, שההפליה היא בגללם, אינו "מחזיק מים"ץ מן הראוי שטרם יאפשרו לפלסטינאים משטר אזרחי סביר – שיפעילו אותו על כלל אזרחי מדינת ישראל.
    נכון שחשובה בעיקר ההסכמה. אבל כאשר היא מתבוששת, ניתן לעשות צעדים ללא הסכמה.כמו: קביעה מוחלטת (לא סופית) של תחומי ההתנחלויות.להוריד כל התנחלות שקיימות ספיקות באשר לחוקיותה; להגדיר שטחים בהם תהיה שליטה פלסטינאית מלאה. כדי מתן אפשרות ל"זכות שיבה" אל תוכם; גמישות יתר, תוך כדי הפעלת אמצעים מתקדמים, בבקרה ובמתן אפשרות כניסה אל תוך מדינת ישראל למטרות בריאות, תפילה ותעסוקה.
    ליצור תנאים מקרבים ולא מרחיקים – כולל הסכמי בינים בנושאי בטחון, כלכלה ומסחר.
    תמיד נזכור שאנחנו החזקים יותר וניתן לקחת סיכון מחושב.

  4. חנן

    פיצול שיערות סמנטי

  5. גיל

    נו, נניח שצה"ל חייב לשלוט על כל הגדה המערבית בשל צרכי הביטחון של היהודים, ניחא.

    מה באשר לחלוקה לא הוגנת של מים? האם גם העובדה שיהודי מקבל בערך פי ארבע מים מערבי מהמים המשותפים לשני העמים היא גם כן מחוייבת המציאות? האם חייהם של יהודים יהפכו הפקר, כמו בשואה ממש, אם בשטחים שבהם שולטים יהודים בני אדם יקבלו הקצבה של מים ללא קשר למוצא האתני שלהם?

    או נאמר, האם ייפגעו צרכי הביטחון של היהודים אם יוכלו ערבים לבנות לעצמם בתי ספר על אדמתם (בשליטה בטחונית צה"לית כמובן, הכיבוש הוא הרי מחוייב המציאות בשל תודעת הרשע הפלסטינית)? באמת אין דרך שבה יוכלו היהודים להימנע משואה שנייה במקרה שכזה?

  6. יאיר ינוב

    אין כל דרך מעשית וממשית לשימת קץ לכיבוש ללא עצמאות מדינית לפלסטינים. אפשר לעסוק במבנים מדומיינים ובפלפולים מאד מעניינים. הדרך היחידה לסוף הכיבוש היא שלטון עצמאי פלסטיני. ברוב המקרים קוראים לכך מדינה. אין ספק שהמטרה של פיוס אמת בין שני הצדדים היא התכלית העיקרית של כל תהליך הסכמי. לשם השגת הפיוס אין כל צורך ואסור לתבוע מהצד הפלסטיני לוותר על מה שמכונה "זכות השיבה". ואכן, למשל, ביוזמת ג'נבה אין תביעה כזו ואין הסכמה כזו ובכל זאת יש הסכמה על פתרונות מעשיים לבעיות שבמחלוקת ויש הסכמה שביצוע בפועל של ההסכם יהווה סיום של הסכסוך. אם אין פסילה מראש של תהליך הסכמי יש סיכוי סביר להשגתו. אם ישראל תסתלק מהעמדה שהכוח יענה את הכל יש לה ויהיו לה גם שותפים פלסטיניים. רוב הציבור, הן הישראלי והן הפלסטיני מוכן להגעה להסכם. הנהגות ישראל בעבר ובהווה הן שמנעו ומונעות את השגתו.

    1. פריץ היקה הצפונבוני

      זה בתנאי שישראל אכן תרצה בשלום מהשהיא עשרות רבות של שנים לא. ע'ע ספרו של יגאל קפניס ואחרים..
      תודה לך יאיר מחברך לפעילות בזמנו בשלום-עכשיו.

    2. יריב מ

      ההצעה לסיום הכיבוש במאמר התבססה על מדינה פלסטינית, רק לא על כריכת הדבר ב"סוף הסכסוך", הכרזה כזו לא תיחתם ע"י מנהיגים פלסטינים ללא פיתרון זכות השיבה ולא ניתן כרגע ליישב מחלוקת זו

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    מפא"י ויוצאי חלציה אף פעם לא היו שמאל אמיתי אף פעם לא היה השלום בעדיפות עליונה אלא הרחבת שטחי המדינה והרחבת ההתישבות היהודית. מי שחושב ש,,התנחלות אינה חטא כי קודמיה במפלגה כבר עסקו בכך" -אותה שלי יורשתה האידאולוגית של גולדה זו שמאל זו? עמיר פרץ שהפיץ את השמועה שהוא פעיל שלום עכשיו מה הוא עשה בפועל ? נגרר אחרי הגנרלים למלחמה! זה שמאל זה? ותמימים אולי חושבים שגם ציפי לבני ואהוד אולמרט( נמצא אשם בהפרת אמונים) בשל בירבוריהם חושבים שזה ,,סמול". אבל מהם עשו בפועל?
    אז יריב מוהר כתב מאמר ארוך על ה,,שמאל" אבל זה בכלל לא שמאל. סתם חשחית לריק את דבריו. מה השמאל היינו מחנה השלום נטו ,בלי ,,אבל" ובלי קשקושים, אשם?

  8. ד.ר

    been there, done that. הפלסטינים הם לא איזה קולוניה מעבר לים שאפשר פשוט לפנות ממתנחלים ולשכוח ממנה. היא כבר חלק מהמשטר הישראלי 40 ומשהו שנה. או שהיחסים בינינו לבינם יהיו סבירים ואולי קצת יותר מזה, או שתהיה מלחמה.