ובתפקיד הראשי: הצבר הלבן

הזדעזעתי למקרא הראיון החשוך עם האיש החשוך בנבשתי . שכמו כל אלה המשתייכים להגמוניה אבל חשים פגומים [ במקרה זה ספרדיות האב ושם משפחה מזרחי מידי ] הרי שהם מרגישים חובה להיות מרושעים יותר ממוריהם .

הזדעזעתי יותר מהסלחנות בה התקבלו דבריו . מעין : הוא זקן שוטה ואין לקתו ברצינות . הרי הזקן השוטה הזה היה מדור המייסדים והוא בעת זקנה מגלה את אוזנינו מעט מן הזוועות שהוא עצמו עשה . ועד לכדי הודאה ברצח של אשה מוגרבית במו ידיו . ואם זה מה שהוא מואיל לומר מה ניתן להסיק על כך על מעשים שעליהם לא ידבר ???

החיוב היחיד בראיון ובספר זה הוא בכדי לסתום אחת ולתמיד את פיותיהם של אלה הטוענים שאין כאן אפליה . שאין כאן גזענות מהסוג האפל ביותר . שאין כאן אומה פוסט טראומתית המטילה עלינו היהודים הפלסטינים גם יחד צל של ימים חשוכים אותם עברה [ עם כל ההשתפות בצער ] ומשעתקת הלאה את אותן עוולות ואותן דפוסי כוח אותן חוותה . כמה שנים בלבד לאחר שחותה אותם

אי אפשר אנשים אומללים אלה ומה שעבר עליהם . ניתן גם ניתן לעמוד היום ולומר די .

יישר כוחך על הכתיבה הבהירה והיפה .

משמח מאד בפרט אחרי תגובות מזוהמות ומזהמות כמו תגובתו של גל כץ

מאוד מעניינת היכולת הזאת של מאיר עמור, לברור מתוך ראיון של 4000 מילה רק את 150 המילה שעוסקות במזרחים (כלומר: בו עצמו), ובאמצעותן להביע דעה מקיפה ונחרצת על ספר בן 350 עמוד שלא קרא כלל, ושרק שלושה עמודים ממנו (אחוז אחד, עמ' 28-31) עוסקים בספרדים/אשכנזים.

אילו אשכנזי היה נוהג ככה, היינו גוערים בו: סליחה, נרקיסיסט לבנבן ושחצן שכמוך, מאיפה החוצפה לשלוף שבריר מהראיון שעוסק רק בך ובצרותיך, להתעלם מרוב-רובו של הריאיון, לא לקרוא כלל את הספר, אבל לפצוח בהכפשה משתלחת של המחבר? רק בגלל שבאת מפולניה מותר לך לקטול ספר שלא קראת בגלל ראיון שקראת בקושי 4% ממנו? שים לב לכוחניות האשכנזית שלך, פולני מגעיל: הפלסטינים, שביחסים איתם עוסקים 99% מהספר, סבלו וסובלים טיפ-טיפה יותר ממך, אבל אתה משתיק את הקורבנות האחרים ומורח את הקורבניות שלך על כל הדף, כאילו אתה זה שכלוא בעזה, כאילו את בית הוריך הורסים כל שבוע באל-ערקיב!

אבל מאיר עמור אינו אשכנזי ולכן הוא חף מכוחניות, חף מהתנשאות, ואפילו בהוצאת דברים מהקשרם אין לחשוד בו כלל. אשר על כן: תודה, עמור, תודה רבה על מאמרך המחכים והמלומד, אני מסכים עם כל מילה. אני רק מקווה שספריך יזכו להתייחסות קצת יותר הוגנת, לא משנה מאיזו עדה.

על כל פנים, את העונג האינטלקטואלי הצרוף מקריאת ספרו המצוין של בנבנשתי לא תצליח לקלקל לי. מומלץ בכל פה. ותנוח דעתכם: להאשמות המוטחות בו כאן – אין כל שחר.

למרות הטון הפולמוסי והכועס לטעמי יתר על המידה, יש כאן נקודות מעניינות מאוד למחשבה. אני חושב שבנבנישתי צודק בהתייחסות ליהודים כיום כילידים, אבל בוודאי שהגזענות שהוא מפזר, די במודע, כלפי מזרחים (ובעקיפין כלפי ערבים), בעוד שהוא 'מוקסם' מהארץ ומהערבים, היא צורמת ביותר. רעיון המפתח החזק ביותר בטקסט הזה הוא האגוצנטריות, שמי ששמע את בנבנישתי, אני חושב, יבין שהוא גם חלק מהפרסונה שלו, אבל כנראה שיש בה גם משהו סוציולוגי של המעגל והדור שבהם צמח. תודה שוב.

תודה לכל המגיבים/ת.

אצלי על "הקיר" בפייסבוק החל דיאלוג עם גלעד (ידיד משפחה). גלעד כתב ואני השבתי. החלטתי לפרסם את הדיאלוג הזה כאן כתשובה לחלק מהמבקרים. בעיקר לרן הכהן שתכולת הקריאה שלי ואולי ארון הספרים אצלי מטרידים את מנוחתו. רן, במאמר שלי אני בראש וראשונה מבקר את הפוליטיקה "הילידית" של מירון בנבנשתי. במסגרת זו אני גם מבקר את הגישה שלו למה שהוא קורא יבבה מזרחית. אני מתייחס למאמר ולטענות שנאמרו במאמר. מבחינתי מה שנאמר במאמר מספיק לצורך כתיבה המאמר שלי. אני לא בטוח שאני מעוניין לקרוא את ספרו של בנבנשתי, בעיקר משום שיש לי דברים אחרים לעשות ולא נראה שהספר הנוכחי יוסיף הרבה על מה שמירון בנבנשתי אמר, כתב, הרצה, הטיף כבר בעבר. בעבר קראתי כשלושה ספרים של בנבנשתי (אחד מהם, אני חושב נקרא "האלה והאבן" והוא אולי בן הראשונים שלו בעיניין הסיכסוך וטענת הילידות. אם אינני טועה). מאחר ואיני חוקר את בנבנשתי ותורתו, המאמר ומה שקראתי בעבר בהחלט מספיקים לצורך ההבנה של דבריו אשר הובאו על ידי הכותב ארי שביט. אני מודע לעובדה שהיה זה מאמר בעיתון. תודה עבור האיזכור.
דרך אגב, לצורך העבודה האקדמית שלי אני צריך לקרוא את נאומיו של אדולף היטלר. אני קורא את כל נאומיו. לומר, שעל מנת ליצור הבנה של טיעוניו המרכזיים אני צריך לקרוא את כל מה שהוא כתב זו לא אמירה חכמה. זאת במיוחד לאור העובדה כי אנו יודעים קצת את ההיסטוריה במנותק מהנואם והכותב אדולף היטלר. יחד עם זאת, אני קורא את כל נאומיו.
הנה הדיאלוג בפייסבוק:
גלעד: מאיר, נכון שבנבנישתי נהנה מפריווילגיות מתוקף היותו אשכנזי ויהודי בישראל – כמו רבים אחרים. ההבדל הוא שהמודל שהוא מציע מפרק את ההגמוניות ומנטרל את הפריווילגיות – ובמובן הזה הוא יוצא נגד "אנשי המעשה" בדיוק באותה מידה שהוא יוצא נגד הרוויזיוניסטים והמזרחים. זה מזכיר לי את אלה שהתלוננו בקיץ שעבר שהמחאה החברתית לא מזכירה את הכיבוש; להם עניתי שברור ש"צדק חברתי" וכיבוש לא יכולים לדור בכפיפה אחת, ולכן אין טעם לציין את המובן מאליו. כך, חיים שמבוססים על שוויון וכבוד לא יכולים לדור בכפיפה אחת עם פריווילגיות, ליהודים ו/או לאשכנזים.ובנוגע למזרחים (שהיו חלק משני ביותר בראיון ובכל זאת זכו לתהודה מירבית): קצפו של בנבנישתי, כפי שאני רואה את זה, יוצא על כך שהם נקלטו בחברה הישראלית באופן שאיפשר להם לטפס מהמעמד הנחות ביותר שבו היו כשהגיעו למובילי פוליטיקת "עם האדונים"; על כך שאיבדו את הענווה המתבקשת בתור אנדרדוגים לשעבר, ושיכפלו את מנטליות הגטו האתנוצנטרית והקסנופובית באופן קיצוני יותר מהאשכנזים. הוא הרי מבקר את בן-גוריון והממסד הציוני, בצורה לא פחות חריפה, על העניין הזה בדיוק. בקשתו שהמזרחים יכירו לו תודה, לפיכך, היא אירונית: 'בזכותי', כך בנבנישתי, 'הפכתם ממנושלים למנשלים. כוס אמק'.

מאיר: שלום גלעד, מה שלומך? נעים לקרוא אותך כאן. ד"ש בבית. עכשו לדיון שלנו. המודל של בנבנשתי לא מפרק או מנטרל פריבלגיות. זאת מהעובדה הפשוטה כי הנחת הייסוד שלו היא "אני במרכז". זאת אומרת הגישה "הילידית" שלו – לדעתו – צריכה להתקבל בברכה על ידי כל הנוכחים. כי היא הרי כל כך מיוחדת!! היא של בנבנשתי. אני מערער אל העומק של "הילידות" כמצע פוליטי ופילוסופי. אני חושב שתפיסה היסטורית של הקיים ורלוונטיות פוליטית הם הדרך הכמעט יחידה לנוע קדימה. אבל זהו דיון אחר. דיון רחוק. נחזור לדיון הנוכחי. בקיצור, בנבנשתי מכיר צעדים רק של ריקוד אחד. "ריקוד הבנבנשתי". אין ספק כי הוא כועס. כמו כל ילד שלקחו ממנו את התפקיד הראשי בהצגה. הבעיה היא שאין הוא ילד ואין זו הצגה. הוא כועס כי מהלך ההצגה הוחלף תוך כדי ביצוע התפקיד שלו. הוא לא שחקן ראשי. ישנם אפילו שאומרים שהוא לא רלוונטי (הוא לא ילד וזו לא הצגה ולא בטוח שהצדדים רואים את "הילידות" כמצע ממשי לפוליטיקה). זה ממש כואב. אני גם לא מסכים איתך על הניתוח של "האנדרדוגים לשעבר" ולבטח לא עם ההנחה שהם "שכפלו" משהו יותר "מאשכנזים". לדעתי מזרחים הם עדיין לא יישות פוליטית בחברה הישראלית. לומר שהפחדים של אשכנזים (ז"א התעוררות מזרחית ומרד פוליטי) הם יישות ממשית זו הקצנה של חלום הבלהות. אבל אפילו חלום בלהות אשכנזי עדיין נשאר חלום. אין חלום הופך למציאות פוליטית ישראלית, אפילו לא בגלל שאשכנזים חולמים אותו ומקיצים בלילה מזיעה קרה. רוב אלא הנקראים מזרחים בישראל עדיין לא מזהים אפילו באופן מעומעם איזושהו אינטרס מעמדי ברור; שלא לדבר על אינטרס פוליטי מובהק. הם – המזרחים – עדיין גלגל חמישי או כינור בהמתנה. אם בכלל. פוליטיקה מזרחית רחוקה מהמציאות הישראלית ממש כמו שפוליטיקה של שלום רחוקה מהפוליטיקה הישראלית. פלסטינים יודעים לקרוא לעצמם בשם. גם אשכנזים יודעים את שמם. מזרחים עדיין רחוקים מאוד מלדעת איך קוראים להם ולבטח אין להם עדיין כתובת. אשמח לשמוע ממך. מאיר

גלעד: מאיר, נכון שפוליטיקת הזהויות של המזרחים בישראל אינה מפותחת ועצמאית כשל האשכנזים (שהרי זו מילה נרדפת ל"ישראלים") והפלסטינים, אך אין זה אומר שהיא אינה קיימת. היא נבנתה בצורתה ובצלמה של הפוליטיקה האשכנזית, ומכאן אני מניח הבעיה שיש לך איתה. הפוליטיקה המזרחית אינה מה שהיא אמורה להיות בעיניך, אך היא עדיין שרירה, קיימת ובעיקר משפיעה. זה מזכיר לי אינטלקטואלים מרקסיסטיים בתחילת המאה ה-20 שסרבו להכיר בפשיזם כפוליטיקה מהפכנית של המונים רק משום שלא התיישבה עם ראיית העולם המרקסיסטית שלהם. יהיו חלומות הבלהה של האשכנזים אשר יהיו, כשאלי ישי – שר בכיר בממשלה, מנהיג פוליטי מרכזי וממובילי הפוליטיקה המזרחית בתצורתה הנוכחית – אומר שישראל היא מדינתו של "האדם הלבן" ולפיכך אינה מקומם של מהגרים אפריקאים, אין דוגמה טובה מזו לאקט השכפול של הפוליטיקה הציונית-אשכנזית, והגדרתה של מדינת ישראל כגטו פסוודו-מערבי מסתגר, נוטר ומנוכר.
ובנבנישתי, בהגדרתו הניאו-כנענית כיליד, יוצא נגד ההגדרה הזו, שהיא אשכנזית במקורה אך גם מזרחית בתצורתה הנוכחית. אמנם כלפי המזרחים הוא השתמש במילים בוטות יותר, אך אין אפשרות אחרת מאשר לקרוא את הראיון כולו ככתב אשמה נוקב נגד הציונות האשכנזית הסוציאליסטית-מעשית.

מאיר: גלעד בוקר טוב. תודה עבור ההתייחסות הנבונה ומאירת העיניים שלך. לומר על ש"ס כי היא פוליטיקה מזרחית זוהי לדעתי הצגה שגויה של התפיסה הסובייקטיבת של שסניקי"ם ולבטח מניתוח הפוליטיקה והתוכן של הפעולה הפוליטית של ש"ס. אני אומר זאת לא בגלל שבש"ס אין אומרים את דעתי. אני אומר זאת משום שבש"ס אומרים את דעתם. בדיוק בגלל שהם אומרים את דעתם ועושים את אמונתם. אין ספק כי אזרחים יהודים ממוצא מזרחי בישראל משפיעים על הפוליטיקה. מזרחים הם הרוב של הישראלים. חלק מהמזרחים הללו משפיעים דרך ש"ס. אלי ישי מדבר בחית ועין אומר את שהוא אומר, עושה את שהוא עושה ואפילו מצליח להחזיק ואולי לגייס (גם באמצעות הרב) אנשים רבים למחנהו. אין זה הופך אותו למישהו הדובר ומיישם פוליטיקה העונה לאינטרסים של מי שמוגדר והוגדר היום כמזרחי/יות. אני לא טוען שיש אינטרס פוליטי-כלכלי ותרבותי אחד המאחד את כל מי שמזוהה או מזדהה כמזרחי. זהו ציבור רחב עם מאפיינים שונים. בעבורי מזרחי ומזרחיות לא נגזרות מארץ המוצא של ההורים. מזרחיות ואשכנזיות הן יצירות ישראליות-יהודיות. ש"ס היא המצאה ישראלית-יהודית והיא חלק מהעיוות הישראלי-יהודי. בעיוות הזה יכולים אנשים להמשיך ולתבוע זכויות מבלי לקחת חלק בחובות ולא לשאת באחריות לתוצאות (למשל להיות פוליטית "יהודי": להמליץ על מדיניות של מלחמה ולא להיות מוכנים לשאת במחיר המלחמה – קברים). במאמר מוסגר – הפריבילגיה האשכנזית בישראל נובעת בחלקה, אם כי לא רק, מהעובדה שלאורך שנים רבות, אשכנזים שילמו מחיר גבוה (הרבה קברים) עבור היתרון החברתי והכלכלי שהם רקחו לעצמם. בקיצור, ש"ס היא תוצר לוואי של הנסיבות הישראליות-יהודיות. אין ש"ס מעוניינת לשנות את התנאים מהם היא נוצרה ובהם מפלגה זו מצליחה להשיג את יתרונה. היא ממשיכה את התנאים הללו. על כן, ש"ס ממשיכה את פירוקה של מדינת הרווחה, ממשיכה פוליטיקה ימנית (אנטי ישראלית) ואת השררת התיאולוגיה היהודית על המדינה הישראלית. בקיצור – פעולות של שמרנות וריאקציה. ש"ס היא מפלגה פוליטית שמרנית ואנטי-ישראלית. פעולה פוליטית מזרחית פירושה שינוי חברתי של הרחבת מדינת הרווחה, של הפסקת הפוליטיקה הימנית וניתוק התיאולוגיה מהפולטיקה. זוהי פוליטיקה ישראלית. אין אני אומר זאת רק כי זה מה שאני "רוצה". אלא מהעובדה שרובם של אזרחי ישראל המזרחים/ת סובלים מהמשטר הפוליטי ומהסדרים החברתיים הקיימים; גם אם מעט מחברי הכנסת מדברים בחית ועין ושייכים למפלגה שנקראת ש"ס. ש"ס היא ביטוי של העיוות. אין ש"ס מכילה את כל העיוות. העיוות הוא באג'נדה הקשורה בטבורה לפריבלגיה האשכנזית (של תנועת העבודה או של הליכוד או של גוש אמונים או של חרדים יהודים כאלה או אחרים). אני בהחלט אומר שאג'נדה מזרחית חייבת להיות אג'נדה אזרחית בעד הקמתה של מדינת ישראל. ש"ס לא נמצאת שם. לדעתי גם חלקים גדולים של הימין "הידוע" וגם של הימין המוסווה בתור (תנועת העבודה ההיסטורית).

זועק לו פרנואיד נגזל: "הכו באשכנזים והצילו את המולדת….גם באירופה מצאו את האשם…הפתרון=אושוויץ" – בינתיים מה שיוצא מלועו של בנבנישתי פרושו – "הכו במזרחים המייבבים והצילו את מולדתנו הלבנבנה". האם גם ביקורת על גזען מהאליטה הלבנה נחשבת ל"הכו באשכנזים" ולהשמדתם באושוויץ? לשיטתו ציבור המזרחים צריך לקבל את הנאצות הגזעניות מצד האשכנזים ולשתוק בהכנעה והערכה לבני גזע האדונים.
"נגזל" אחר טוען בהתלהבות (המתיימרת להיות 'כנות'): "…לברור מתוך ראיון של 4000 מילה רק את 150 המילים שעוסקים במזרחים (כלומר: בו עצמו)…" – הנ"ל מנסה להטעות ולומר לנו ש150 המילים האלה נאספו באקראי מתוך ה4000 וחוברו מגמתית להביע את מה שנובע מהם. אין לו שמץ של ביקורת על דברי הגזענות הברורים של מורו ורבו הגזען וזאת מתוך הסכמה ברורה, רק לתקוף את מי ששם מראה מול פרצופו של הגזען בנבנישתי שהוא גם פרצופו של המתחסד. בנוסף, אפשר להבין מדברי ה"נגזל" ("מזרחים (כלומר: בו עצמו)") שכל ציבור המזרחים כולל את מאיר ואולי עוד מתי מעט אנשים לא נחשבים, או שמא רוב ציבור המזרחים לא אמור להבין את מסריו הברורים של הגזען בנבנישתי. כלומר: יש כאן דברי הבל וגזענות פתולוגית. בנוסף, הוא תוקף בשצף את המגיבים לאמירות הגזעניות של בן-דמותו הגזען, על כך שלא קראו את ספרו החדש, כאילו יש בספר הזה משהו שיכול לבטל את אמירותיו הכל כך ברורות בראיון עם שביט. אין צורך לשאול את הנ"ל מה בין שמיטה להר סיני, לדידו כל שקר וטעון לא רלבנטי הם לגיטימיים להשתקת ציבור המזרחים ולהמשכת הדיכוי האתני.
והנה אינסטינקט כלבלבי- פבלובי של גזען קטן: "אבל מה זה חשוב העיקר שציונות זה איכסה והאשכנזים שתו לי" – לא חשוב לו מה נושא המאמר, לדידו אם יש "מזרחים" אז יש "אכלו לי שתו לי".
גאון אחר מסביר לנו ש"לצערנו כל סיוע מתוך רצון טוב לגבי מזרחים התקבל כפגיעה… ואפליה…חבל שעד היום נשמעת בכיינות…" – לשיטתו ההסללה של ציבור המזרחים למעמדות הנמוכים של החברה הישראלית היא סיוע ותרומה שיש להודות עליה, כי המזרחים לא מסוגלים להיות ברמה אחת עם האשכנזים. מעניין שהרטוריקה של הגאון מסגירה הגזען האשכנזי הרדוד שבו, ואין לו עם זה שום בעיה.

תקשיבו גזענים עלובים: אף מזרחי לא שואל אתכם מה לומר/לכתוב על הגזענות שלכם ועל הדיכוי האתני בו אתם תומכים תוך התקרבנות עלובה. אנו ניאבק עד השגת שוויון אתני מלא בכל תחומי החיים והמדינה ועד שתופעות כמוכם וכמו בנבנישתי/חפר ושות' יוקעו וייזרקו לפח הזבל של החברה.

על פי רן הכהן אי אפשר לומר שום דבר על כלום אלא אם מתחילים בהתחלה. ולהתחלה שהוא רוצה אין שיעור. אבל לקרוא את המעט שכותבים הוא לא מעוניין. הביקורת שלי על מירון בנבנשתי היתה על העמדה המרכזית: הילידות כמצע פוליטי ופילוסופי. ניסיתי להראות שעל בסיס הידוע לנו על בנבנשתי (ודומיו) (כי הוא לא נער שרק הופיע אתמול בשמי הצהריים של התכלת העזה) ועל בסיס מה שנכתב במאמר העמדה הילידית שלו היא עמדה מזוייפת ושיקרית. מדוע למירון בנבנשתי יש יותר זכות על ילידות מאשר להוריי אשר הגרו ממרוקו? או לי? ילידות של איפה? ילידות של מי? ילידות של מתי? מדוע הילידים הפלסטינים עדיפים על הילידים היהודיים אשר הוגרו וגורשו והובאו ממרוקו כחלק מהמפעל הציוני הגדול שבן גיבוריו יש כעת גיבור המכה על חטא אבל עדיין חוטא כלפי חלק מקורבנותיו? איפה הבעיה בדיוק? האם הוא לא קרא לסבל של הורי "יבבה"? האם הוא לא עשה דה-הומניזציה של הכאב שלי ושל הורי? האם על כך אני צריך לקרוא את כל הגיגיו באשר לבסיס (הלא אנושי) של הטענה שלי לעומת הבסיס האנושי הנדרש ממני להבינו? כאשר רואים שעמדתו המרכזית היא ריקה, אלימה וילדותית, אין צורך לקרוא את כל הספר על מנת להגיע למסקנה באשר לחוסר הבגרות הבא לידי ביטוי באוטוביוגרפיה שלו אודות ההתפכחות שלו. כאשר אתה רן הכהן תתייחס למה שכותבים ולא למה שיש לך בראש ולקביעות באשר למי יש זכות לדבר ומתי, ניתן יהיה אולי לנהל דיון קצת יותר מושכל ועינייני על קריאת ספרים במלואם. מהדף הראשון אל הדף האחרון. נמאס מהדרישה של "להתחיל בהתחלה" שאין לה שיעור, שהיא רק "התחלה ללא קץ" של התפארות עצמית. אפשר לדון גם בדברים שנאמרו על בסיס מה שנאמר. יתכן בהחלט דיון יותר מקיף. אבל דיון יותר מקיף הוא לא הנושא כעת. על מנת להיות רלוונטי צריך לדון באופן עינייני. את זה אתה רן הכהן לא עושה.

אחרי ההלם הראשוני של האמיתות הנשגבות של נביא הזעם" פקפקתי אם הדברים ראויים לתגובה. אך מכיון שהוא ידוע בציבור כאיש שמאל שוחר שלום שעם דומים לו יצא לקלל את הימין ונמצא מברכו וכמוהם גרם נזק חמור למחנה השלום המקשיב לאורים ותומים האלה עם הסיסמה בת עשרות בשנים,,בלתי הפיך" (על ההתנחלות בשטחים). כמו הסיסמה של מי שהתימר ,,להפוך כל אבן".
לו אני הייתי אחד ממקבלי ההחלטות והייתי מוצא בצוות היועצים אחד האומר לי על נושא כל שהוא ,,בלתי הפיך" הייתי מפטרו מיד. בחברה האנושית אין מצבים או החלטות ,,בלתי הפיכות" רק המות לבדו בלתי הפיך( מה שכמובן לא אומר שאפשר להחזיר כל מצב לקדמותו,עם קבלת החלטה שונה).

לדעתי הדוגמא הכי רלבנטית לענינינו, הוא הקולוניזציה של אלג'יריה:
אלג'יריה סופחה לצרפת בסביבות 1830. החל אז תהליך נרחב של התנחלות עם סיסמאות דומות לאלה המוכרות לנו:,, אלג'יריה חלק בלתי נפרד מהמולדת הצרפתית". ,,דין צרפת שמעבר לים התיכון כדין הגדה השמאלית של פריז". ו,, הפרחת השממה". הקולונים(המתנחלים) באמת הקימו חקלאות פורחת. וערים משגשגות. כמובן שלא עלה על דעת ממשלות צרפת,ימין או שמאל, להעניק שויון זכויות לערבים הילידים( פרט ליהודים לפי חוק כרמיה). הדרישה אחרי מלה"ע השניה של המנהיגות הערבית היתה תביעה ל,,שויון זכויות ולא פחות" ואילו צרפת כמו בהודו סין הצרפתית:
(ויטנאם, לאוס וקמבודיה של עכשיו) . רצתה להחזיר את הסדר הישן ,קדם מלה"ע השניה.

אחרי פרוץ המרד נגררה צרפת למלחמה קולוניאלית אכזרית משני הצדדים. כל ממשלות צרפת אמרו: ,,כלתי הפיך". ומרחץ הדמים נמשך עד שדה-גול הגיע להסכם עם מנהיגי האלג'ירים על הענקת עצמאות. למתנחלים הוצעו שלוש אפשרויות:1) השארות במקומותיהם עם אזרחות אלג'ירית. 2) כנ"ל ,אבל עם אזרחות צרפתית ותושבות קבע באלג'יר.
3) לחזור לצרפת,תוך קבלת סיוע. מליון ןחצי מתנחלים,אחרי מאה וארבעים שנות התנחלות ,רובם ככולם חזרו לצרפת.

זה כמובן לא בא בקלות. חלק מיחידות צבא צרפת באלג'יריה התמרדו. ומספר נסיונות נעשו להתנקש בחיי דה-גול. אבל היה לו, לא רק אומץ לב צבאי וכושר הנהגה (שבלטו בפלישה הגרמנית לצרפת במאי 1940) . אלא גם אומץ לב אזרחי שחסר היה לכל מנהיגנו, שלפחות מילולית ביקשו לקדם את השלום.

אחרי הטבח במערת המכפלה ב1994 דחה רבין הצעה לפנות את מתנחלי העיר חברון אף ש הצעה זו זכתה לדעת קהל אוהדת. למרבה הצער הוא נשמע לאזהרה של יועצו שזה עלול להביא למלחמת אזרחים. רבין( בניגוד לאימרתו של תיאודור רוזבלט:,, דבר ברכות והחזק במקל חובלים" , דבר אל המתנחלים בגסות אבל נכנע לאיום שספק אם בכלל בוטא אז ברצינות או היה רק דעתו של אותו אחיתופל. לא היה צריך לזלזל כי היו הצעקות בהפגנות:,,בדם ואש את רבין נגרש". הכניעה הזאת לא מנעה את הרצח, אולי להפך לו הראה נחישות לא היו מעיזים.

כשהבאתי לפני חברים את הדוגמא האלג'ירית ,הם כצפוי אמרו לי שזה לא אותו מקרה. הרי גלינו מפה לפני אלפיים שנה! בנבניסטי אמר שהוא לא מביא תכניות, רק מתוה לחזון של מדינה אחת .משל לאותו אדם שיעץ לצ'רצ'יל כאמצעי נגד הצוללות הגרמניות להרתיח את האוקינוס האטלנטי. לשאלה איך עושים את זה? ענה:,, אני רק מביא את הרעיון הכללי .בפרטים יטפלו הטכנאים".

אז לי יש הצעה לקידום השלום: לקבל לפחות עקרונית את יזמת הליגה הערבית לסיום הסכסוך. ממנה מתעלמת ישראל למעלה מעשור .להפסיק עם תכניות חד-צדדיות. להפנים את מה שאמר המלך חוסיין המנוח לבני שיחו הישראלים:,, אתם יכולים לקבל שלום. אתם יכולים גם לקבל שטחים , אבל אינכם יכולים לקבל את שניהם. בנבניסטי בשללו את מתוה שתי המדינות מתיחס רק לנסיונות תכתיב ישראלי לשתי מדינות. זה כמובן לא יכול להיות קביל על הפלסטינים.

בנבניסטי טוען שהפלסטינים לא יסכימו אף פעם לשלום כי לא יותרו על הישובים אותם נאלצו לעזוב במהלך מלחמת 1947-9 וגם בשנים לאחר מכן. בודאי שהם לא ישכחו אותם. וכי חסידי סטמר הקיצוניים שבמתנגדי הציונות לא יושבים בתשעה באב על הארץ אומרים קינות וממררים בבכי על חורבן בית המקדש לפני אלפיים שנה כאילו שזה היה אתמול?השאלה היא אם יקבלו הסדר שהמנהיגות שלהם תסכים לו . לדעתי על סמך מה שפורסם וגם משיחות עם אישים וקבוצות , התשובה היא חיובית. כשנחתם הסכם אוסלו, היתה לו תמיכה גורפת בדעת הקהל הפלסטינית. עד שישראל חיסלה אותו והם התאכזבו..