זרוּת בינינו

קצת מחשבה אופטימית אל מול מגמה חברתית מדאיגה ביותר ערב הבחירות
אבי דבוש

אחת הסצינות המרשימות בעונה האחרונה של "מחוברים" היתה פגישת המחזור של חנוך דאום מהישיבה לצעירים במרכז הרב. דאום, רדוף הטראומות מהישיבה והפנימייה, פוגש קבוצה של אנשים זרים ומוזרים לו (וודאי לצופים מחוץ לעולם הדתי). על אף הזרות, המפגש הזה הוא בעל מוסר השכל חשוב של המגוון הקיים במה שאנו רואים כמונוליטי – במקרה זה, דתיים-מתנחלים.

חשבתי על הסצינה הזו בשבוע שעבר. כמה תמונות פייסבוק שהעלה אחד התלמידים במחזור שלי בישיבה התיכונית הציתו עניין, הקמת קבוצה ונסיונות נמרצים לאיתור חברים נוספים ואפילו רבנים. תוך כמה שעות נשלף מולי נייר הלקמוס: כמה חברים כתבו לי שהבינו שאני נטוע במחוזות השמאל, הרחק מעבר לשמאל המתון. הופתעתי משום מה לגלות שרובם ככולם, דתיים כחוזרים בשאלה, מסתובבים במחוזות הימין, ושלמרות שאני בכלל רואה את עצמי כמרכז הומניסטי- מסורתי-ישראלי (עניין לפוסט אחר) זו עלולה להיות סיבה ל"זרות" בינינו.

ועדיין, הדבר לא פגם כהוא זה בשמחה שלי על חיבור מחודש לחברים אבודים (סוף סוף הבנתי למה אלוהים בראה את הפייסבוק). זה כן גרם לי לתהות, אפילו עוד לפני שנממש את החיבור הווירטואלי למפגשים בעולם האמיתי, האם יש סיכוי לחיבור בין השבטים ההולכים ומתרחקים בישראל של 2012.

כי הרי זו המגמה החברתית המדאיגה ביותר ערב הבחירות: ההתבדלות של כל קבוצה ותת-קבוצה, שבאה לביטוי בתרבות, בתכנון, בשפה וכמובן בפוליטיקה. קשה לומר מה קדם למה, הפוליטיקה של הבידול והשנאה למגמות הללו או להיפך, אבל ברור שאנחנו במעגל בעייתי ביותר. כשאני חושב על הדרך לפתרון, נדמה לי שתחילתו יכולה להיות בבחירות נבונות של נציגינו בבחירות הכלליות והמוניציפליות המתרגשות עלינו לטובה. אנחנו "בסך הכל" צריכים להשכיל ולבחור קבוצות ואנשים שמקדמים פוליטיקה של תקווה, של דיאלוג לא מתפשר (ויש כזו חיה. האמת פורצת ממתחים), ובעלי יכולות של "גם וגם". כלומר: מי שמכירים הוויות חיים רחבות וגם עברו בין עולמות שונים. פמיניסטיות שיודעות לדבר גם "גברית" ו"היררכית" ולהיפך, פלסטינים אזרחי ישראל שיודעים גם "יהודית" ולהיפך, מסורתיים שמדברים דתית וחילונית, מזרחים שמדברים "מערבית" ו"מזרחית" וכו'.

קשה לי לא לחשוב כרגע, על רקע הבחירות המתקרבות בארה"ב, שזו בדיוק היתה הבחירה של האמריקאים ב-2008. הם בחרו מי שראו כאחד שיכול לסמן וגם להנהיג חיבורים בין מעמדות, גזעים ומחנות פוליטיים, בתוקף הביוגרפיה שלו ומה שרקח מהחומרים של חייו. קשה לי לחשוב שאנו עלולים לקדם בחירות אחרות בקלפיות, בזמן הקרוב. זאת, אם נבחר בעסקים כרגיל.

עוד קשה לי לדמיין כיצד רבות ורבים מחברי המצוינים לא מעווים את פניהם מול טקסט כזה. זה נשמע כמו "צו פיוס" או "דו-קיום", מושגים שלמדנו לתייג באופן שלילי, ובכל זאת: האם ישנו סיכוי אחר ליצירת חברה טובה, בריאה וצודקת, בכל מרחב אנושי, וודאי בישראל? האם יש לנו הפריבילגיה לחמוק, באנינות דעה, מהמשימה הזו, לטובת חיבוק דב עם השבט "שלנו"? האם אין דרך, מתוך השקעה, חשיבה וניסוי וטעיה, לייצר דיאלוג, שלא מטשטש ושם את הערכים והעמדות על השולחן, אבל גם לא דורס ומבין שאין לנו ברירה אלא לחיות יחד בפיסת הארץ הזו?

בימי נערותי, עדיין כדתי-ימני, עבר בינינו ספר פופולרי בשם "האם יש סיכוי לאהבה?" שדיבר במונחים יהודיים-ניו אייג'יים על התחדשות אישית ורוחנית. אני מקווה ומאמין שאכן יש סיכוי לפוליטיקה של אהבה ותקווה. כי כל דרך אחרת תוסיף להיכשל.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אילנה שזור

    ובלי פוליטיקה שומעים את פעימות הלב החברתי.
    מאמר יפה ומעורר, במקום הנכון, בלי ציניות.