• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

מה שהייתי רוצה לדעת

לקראת הבחירות אי אפשר להסתפק באמירות כלליות, אלא לדרוש מהמפלגות תוכניות בהירות וברורות לגבי התקציב ותשובות להרבה שאלות קריטיות – ואת זה סביר להניח שהתקשורת לא תעשה עבורינו
איציק ספורטאאיציק ספורטא

מרצה בכיר בפקולטה לניהול שבאוניברסיטת תל אביב ופעיל חברתי סוציאל-דמוקרט. חבר בוועד המנהל של מרכז אדוה לחקר השוויון בישראל ובאספה הכללית של עמותת הל"ה, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית.

בימים האחרונים פורסמו שלושה דו"חות שחשוב לדון בהם: סקר הוצאות וסקר הכנסות מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומעקב אחר תשלומי מס הכנסה שלילי לזכאים. חסר כמובן דו"ח העוני שאמור להתפרסם בקרוב, אבל גם בלעדיו אפשר לראות שסיפורי המדיניות המטיבה של הממשלה הנשמעים השכם וההערב על ידי גייסות היחצ"נים של השלטון נועדו לסמא את העין ולא ממש לשנות את המציאות החברתית בישראל.

אי-השוויון בישראל דומה לזה שבארה"ב וגבוה מהממוצע בארצות המפותחות עד כדי יותר מ-46% מאי-השוויון בפינלנד, כמו כן ההכנסה ב-2011 נמוכה בממוצע מזו שב-2010. כאשר מתבוננים בהוצאות מבינים למה תוחלת החיים של עניים נמוכה משמעותית מזו של בעלי הממון החסר, ההוצאות על בריאות של החמישון החמישי גבוהות פי 3.2 מאלו של החמישון הראשון (1,188 לעומת 364), ובכלל העלייה בהוצאות על בריאות בין השנים 2010 ל-2011 הייתה 7.6%. גם בהוצאות על חינוך, תרבות ובידור יש פער משמעותי בהוצאות – שם היחס הוא של פי 2.4 (2,429 לעומת 1,000). אחד הממצאים החשובים הוא שבחמישון החמישי ההוצאות על מזון הן בערך 13% מסך ההוצאה לעומת מעל 20% בחמישון הראשון.

הוצאה חודשית לתצרוכת בחמישונים של משק בית, לפי הכנסה נטו לנפש סטנדרטית, 2011

שני הדו"חות אינם יכולים לצייר את התמונה השלמה, מכיוון שגם כאשר מדובר על עשירונים או על חמישונים הם עדיין דנים בממוצעים שלא מאפשרים חקירה לעומק של מצבם של משפחות ויחידים בקרב אוכלוסיות שונות בישראל. דווקא הדיווח של בנק ישראל על מס הכנסה שלילי משליך אור על חוסר הרצון והיכולת לשנות את המצב שבו רבים מאלו שלמענם נעשה המהלך אינם מקבלים את המגיע להם.

מס הכנסה שלילי ביסודו נועד לסבסד את אלו ששכרם נמוך והוא מהלך של מדינות כמו ארה"ב שבהן הממשלות אמורות לא להתערב מדי בשווקים השונים, כולל שוק העבודה. כיון שהשכר נמוך, הממשלה נותנת סכום כסף מסוים לעובדים בעלי השכר הנמוך. בישראל המהלך היה מצומצם ורק עכשיו אחרי חמש שנים הוא אמור לכלול את כל האוכלוסייה. גם במסגרת המצומצמת שלו שהיתה קשורה לתוכנית ויסקונסין רק 45% מהזכאים קיבלו את המענק, כעת מדווח על 53% – שזו ממש בדיחה. גם סכומי הכסף לא ממש משהו: 2,800 שקל לשנה בממוצע, זה לא מה שיציל את המשפחות העניות העובדות שהן יותר משישים אחוז מהמשפחות בגיל העבודה מתחת לקו העוני.

כל הדיווחים הללו בעצם מסמנים את פניה של החברה בישראל. חברה לא-שיוויונית, שהמחירים בה גבוהים והשירותים הניתנים לאזרחים אינם מספקים ומצטמצמים בשל החלטה של מדיניות להקטין את תקציב המדינה, להפחית מסים ישירים ובעצם לתת לשוק למלוך. אלא שהשוק הווירטואלי הזה הוא בעצם מצב שבו למי שיש יהיה יותר, ולמי שאין שיילך לחפש את החברים שלו.

ומה על הבחירות? האם הן תשננה את המצב החברתי הרעוע? זה יכול לקרות, אבל זה אומר שבמהלך החודשים הקרובים יהיה צורך לא רק לפעול במסגרתן של מפלגות שטוענות שמטרתן לשנות, אלא גם ברחוב, כדי שיהיה ברור שמה שהיה לא יכול להימשך. אי אפשר להסתפק באמירות כלליות על תפיסת עולם, אלא לדרוש מהמפלגות תוכניות בהירות וברורות לגבי התקציב של אחרי הבחירות. כפי שנראה עכשיו ובחסות מרבית אמצעי התקשורת, לא נראה שזה יקרה, וזה תפקידנו.

השאלות שצריכות להישאל ולהיענות: מי אמר שצריך קיצוץ? 14 מיליארד שקל זה פחות משני אחוזי תוצר, זה יגדיל את הגירעון, אבל אם ממשלת ישראל תחזור לתקציב שהוא 46% מן התוצר ולא 42% כמו עכשיו, אזי לא צריכה להיות בעיה; יותר מכך, יש להגדיל משמעותית את ההוצאות האזרחיות, שכעת הן בין הנמוכות מהמדינות העשירות (וישראל היא מדינה עשירה). אלא שכדי לחזור לתקציב כזה ולא להגדיל את הגירעון (גם פה צריכה להישאל השאלה האם גירעון של 3.5 או 4% בזמן הזה הוא אסון כזה גדול) יש לגבות יותר מיסים בעיקר מאלו שחגגו בשנים האחרונות ולהשתחרר מהאובססיה להוצאות ביטחון גדלות. אבל אלו נושאים לכאן ועכשיו. יותר מכך הייתי רוצה לדעת, מה על המערכות החברתיות הגדולות, מערכת התגמולים של הביטוח הלאומי, ובראש ובראשונה מה יעשה בנושא אי-השוויון והעוני.

ייעשה, לא רק ייאמר. היעד צריך להיות ברור: הקטנת העוני לרמה של 1998 תוך חמש שנים ולרמה של מדינות הרווחה בעולם תוך עשור. וכן מה ייעשה במערכת החינוך כדי להקטין אי-שיוויון בחינוך, מה ייעשה במערכת הבריאות כדי לעצור את הפרטתה, מה ייעשה ב"שוק" העבודה כדי ששכרם של העובדים יעלה, מה ייעשה בנושא הקצבאות והתגמולים של הביטוח הלאומי. מה שכתוב פה הוא רק על קצה המזלג, אבל אם לא נפעל נתעורר אחרי הבחירות עם קואליציה כזו או אחרת שתמכור לנו את הסחורה המשומשת, שתמשיך את המצב הקיים עד למשבר אמיתי שבו המצב יתדרדר.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דן

    אני לא אוהב את הנטייה הזו, לפתור כל דבר בהגדלת הגירעון, כאילו זה הדגל היחיד של השמאל החברתי. ברור שברגעי משבר אין שום דבר רע בקצת גירעון, והקיצונות השניה (כמו האובססיה האירופית הנוכחית עם צנע שרק מחמיר את המשבר) היא בטח לא טובה – אבל אסור שזה יהפוך להיות הדגל היחיד, או אפילו המרכזי שלנו.

    לאורך זמן, אחרי המשבר הנוכחי, צריך למצוא את הדרך לחלק את הנטל התקציבי באופן צודק כאן ועכשיו – ולא להטיל על הילדים והנכדים שלנו לעשות את זה. כי אם אנחנו לא יכולים למסות את העשירים או לוותר על הוצאות מיותרות (כמו התקציבים הצבאיים המוגזמים) אז אין שום סיבה שהדורות הבאים יוכלו לעשות את זה.

    אם אתם שואלים אותי הדגל העיקרי שלנו צריך להיות אנטי גירעון: המסר הנכון הוא להגדיל את ההוצאה האזרחית בלי להגדיל את הגירעון, לדחוף למען ביטול הקלות מס לעשירים ולמען קיצוץ התקציבים הצבאיים.

    (ואגב, כבר היום אנחנו כנראה בגירעון של 3.5%-4% – כי הכנסות המדינה לשנה הבאה לא נראות משהו. אם התחזיות הנוכחיות יתגלו כאופטימיות מדי נוכל למצוא את עצמנו בגירעון גבוה יותר – שזה לא נורא כשלעצמו, אבל זו סיבה להתחיל לחשוב על חלוקה אחרת של הנטל ולא על לגלגל את ההחלטות האלה על הדורות הבאים)

  2. יוסי לוס

    ב-1998 היינו מזועזעים מ-750 אלף מתחת לקו העוני והיום זו השאיפה שלנו.

  3. אורן ארנון - חיפה

    כיוון שהסיכומים בנוגע לתקציב יתחילו להתגבש למעשה כבר במהלך המו"מ להרכבת קואליציה, אני חושב שצריך לדרוש מן המפלגות להתחייב להגדיר תוכנית חברתית-כלכלית ברורה, במסגרת המנדט שיקבלו צוותי המו"מ הקואליציוני מיד אחרי הבחירות. אין להסתפק בקביעת מנדט כוללני לצוות מו"מ קואליציוני עפ"י "עמדות המפלגה" בנושאי חברה וכלכלה. חשוב להפנות את הדרישה הזאת לחברים בתוך המפלגות, ובוודאי לחברי גופים שיהיה בכוחם לאשר כניסה למו"מ קואליצוני (כמו ועידה/מרכז/נשיאות מפלגה).

  4. דןש

    לכל מפלגה קיימת אגנדה ומצע לפני הבחירות המתייחסת לעמדותיה. אבל אצלנו הפיצול גדול והממשל נדרש לקואליציה המורכבת מרסיסי מפלגות, כאשר כל אחת דורשת נתח על מנת לספק את בוחריה.
    כפי שנאמר (בלשון הגזמה – בשבי החרוז) בחרת ביבי וקבלת טיבי (אצלנו זה לא יקרה – כי ערבי הוא מוקצה מחמת מיאוס)

  5. עדי מאק

    "ד"ר ספורטא אתה ע-נ-ק !!!! אני עוקבת אחרי דבריך ב-"לילה כלכלי" וב- "חשבון פתוח", ואפילו היום אצל דנה וייס. כן יירבו אנשים חכמים כמוך במדינה !!!! מסכימה איתך שצריך לומר STOP לפופוליזם ו-GREEN LIGHT לאקטיביות !!! כן, צריך להצביע בקלפי ולהביע מחאה נגד הסיסמאות ובעד הפיתרונות הממשיים לבעיות האמיתיות !!! מסכימה איתך גם די לסלוגנים הריקים מתוכן של "מפלגה חברתית"…"מפלגה לאומית"…."מפלגה דתית או עדתית"….כולם מגדירים את עצמם באותן הגדרות שקופות אך מי באמת יהפוך את התיאורייה לפרגמטיות ולרלוונטיות לכל אזרח ואזרח. "מי?" שאת החידה האמיתית שצריכים אנו האזרחים לתפור בבואינו אל הקלפיות.‎"