הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
אדם אחד טוב פחות בעולם
נפטר המשורר שי אריה מזרחי. אבידה לעולם השירה. גם בגלל אובדן שירתו היפה והאפשרויות אליהן יכלה להגיע, וגם בגלל אהבתו הגדולה לשירה, אותה ביטא בפרסום משוררים ומשוררות, בעיקר לא מוכרים, באתר שלו, "כאוס". אבל בעיקר אבידה אנושית – עשרות שנים של חיים שלא יתקיימו. הוא היה ידידי, ועבדתי איתו שנתיים בהוצאה לאור. הוא היה אדם מלא אהבה, לשירה, לחיים, אבל גם מלא זעם, יש להודות. אין לי כוונה להיכנס לפרטים אישיים. אני רק רוצה להצביע על דבר אחד: קשייו של משורר הומניסט בחברה על סף פאשיזם.
שי אריה היה פעיל במסגרת "מאבק המשוררים", למען הכרה בזכויות בסיסיות של מי שמקדישים את חייהם לשירה. הכרה מינימלית בזכות להוציא ספרים במימון התרבות שעבורה משוררים ומשוררות תורמים את נפשם, הזכות לכבוד בסיסי בחברה, ועוד. המאבק עדיין בעיצומו, ונתקל בקשיים רבים.
כל משורר הוא עולם. רגישויות של משורר טוב הינן מחודדות מאוד, וכך גם אצל שי אריה. הוא הרגיש יותר מדי. המשורר מחובר לשפה, הנשמה שלו מחוברת למילים שהוא יוצר, והוא נותן מתנת יופי וחכמה לעולם. והעולם הישראלי, ולמעשה העולם הקפיטליסטי כולו, איננו מעוניין כמעט במתנה זו. הוא גורר את המשורר בבוץ היופי שמצא, גורם למשורר להיות קבצן קוראים והכרה.
כל משורר ישראלי וכל משוררת ישראלית דחויים בחברה הישראלית: אין יותר את מעט הסטטוס והכבוד שעוד ישנו בתרבות הרוסית, למשל, כי החברה הישראלית כוחנית וחומרנית; הסטטוס הדרוש לכל אדם כדי לעמוד זקוף בעולם. שי אריה הרגיש את העדר הכבוד הזה, הוא הרגיש את המצב הדחוי של המשורר ואת המאבק המבזה למינימום קוראים והכרה. הוא הרגיש את הרגישות שבכל שיר יפה אותו העלה לאתר "כאוס", וידע שיפי השיר איננו כרוך בפרסומו של המשורר, וכי יופי נופל גם בחלקם של מי שאינם בחזית הפרסום השירי.
בנוסף למאבקו במסגרת "מאבק המשוררים", שי אריה היה פעיל גם במאבק נגד הכיבוש וחומת ההפרדה ולמען זכויות הפלסטינים. לפני כחצי שנה, ברגע של ריתחת הדעת – המאפיינת לעתים את מי שיושבים יותר מדי שעות בפייסבוק וקוראים טוקבקים – פירסם שי אריה בעמוד הפייסבוק שלו צילום של סא"ל שלום אייזנר עם צלב קרס על מצחו, וייחל למותו. זאת היתה טעות דוחה, ואמרתי לו את זה. היא גם עלתה לו בעבודתו.
זה היה מעשה חסר טעם ביקום וירטואלי אלים מלא בזבל גזעני. מאות אנשים כותבים מדי יום באתרים ימניים קריאות "מוות לערבים" מסוגים שונים. זה יקום של סימולקרות אלימות. אבל סביר להניח שאף ימני הקורא בפייסבוק או באינטרנט קריאות "מוות לערבים" לא מפוטר מעבודתו, ושאף ימני המקלל למוות פוליטיקאים מהשמאל לא סופג מאות טלפונים מלאי שנאה המייחלים למותו. יהודים טובים שכאלה גם לא עומדים בפני סכנת העמדה לדין ממנה חמק לבסוף המשורר רק בעקבות התנצלויות כנות ואינסופיות.
אנחנו בחברה הישראלית מקבלים ב"הבנה" יחסית את ההתדרדרות אלי שנאה טוטאלית כלפי קבוצות שונות בתוכה. זה מסוכן, ושי אריה בדרכו הילדותית והפרובוקטיבית יצר דימוי אלים וחסר טעם כמו המציאות שסביבו. חסר טעם, מה גם שהקצין המדובר הינו חייל אחד שאיבד את הצפון, אבל מייצג מדינה כוחנית שלמה, חסרת סובלנות לאחרים, חסרת סובלנות לילדים פליטים סודנים שנשלחים חזרה לארצם ומתים שם ממחלות. אפילו כעת, עת התבשרנו על מותו, בתגובות לידיעה ב-ynet, מגיב אחד שמח וטוען שהאל נוקם, גם אם באיחור.
אינני יודע אם אנרגיות שליליות יכולות להפיל אדם, אבל לא הייתי פוסל זאת על הסף. אנחנו בני אדם, גושי אנרגיה, המאוגדים זה לזה לטוב ולרע. הפאשיסטים נמצאים בכל מקום ומרעילים את החברה הישראלית, ומשורר רגיש כשי אריה קלט זאת. הוא היה לוחם בעד עולם טוב יותר לכולם, בלי קשר של דת, גזע ומין, והוא ידע שהוא בצד המפסיד.
למצבו הדחוי של משורר בישראל ולמציאות החיים בחברה שהולכת ומקצינה, היה חלק, ולו גם קטן, בעובדה שהמשורר והאדם הטוב הזה לא כאן יותר.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
התחושה עם ההודעה על מותו של שי, שאותו לצערי לא הכרתי, היתה תחושה בפייסבוק שזה לא עוד מוות, ובמיוחד שזה לא מקרה אישי מצער. ביבי אפילו לא ייצא עם פליטת פה פוגעת כפי שקרה עם סילמן שזו טרגדיה אישית. זו טרגדיה של כל השירה העברית. זו טרגדיה של כל המשוררים היום בישראל. אני אומר ממש כולם, גם אלה המצליחים איכשהו בכבוד המפוקפק לפרסם ספר על חשבון מוציא לאור או זוכים בפרס. המשוררים מיצרים המון הון תרבותי, הם הופכים להיות מבשרים של תהליכים, הם מובילים תפיסות עולם, הם בקידמת החזית של השפה, והם גם מפרנסים לא מעט מורים ומרצים, ובכל זאת המצב שלהם הוא מבוזה והוא או קרוב לעוני או עוני, ואם נתמזל מזלו של מישהו שזכה בירושה החיים שלו יחסלו אותה ובכל מקרה הבדידות האינסופית תחסל אותו. כל המשוררים לצערי הרב לא רחוקים מהמצב של שי, וזו טרגדיה של כולם ושל השירה העברית בכלל, רק לפני כמה עשורים משורר בישראל היה נחשב לנכס תרבותי שיש לטפח, שצריך לפחות למצוא לו עבודה כזאת שיהיו לו שעות רבות לכתוב שירה. שירה לא נכתבת באינזמן, היא לא נכתבת באינמקום והיא דורשת עבודה לעיתים זיסיפית שהתוצאה אינה ידועה. שי אריה מזרחי הוא כל המשוררים, ואני מקווה שמישהו ייתן את דעתו למצב של הלוויים של החברה היהודית.
תודה על הדברים היפים והנכונים. משוררים ומשוררות נאבקים בעוני, רבים מאיתנו לא בנויים טוב נפשית לעולם הפרנסה, מה שלא אומר שלא עובדים, אני עובד כל חיי, גם שי עבד כל חייו והיה עובד חרוץ, עבדתי איתו, אבל בעבודות של תגמול נמוך וחיי דחק.
חיי דחק משותפים למחצית מהאוכלוסיה לערך, אבל זה מצטרף אצל משוררים כשי לרגישות גבוהה למצב העוולות בארץ שלו, כי משורר הוא מעין חיישן שמקצועו הוא לקלוט יותר. כנ"ל בעניין הפאשיזם. שי נלחם נגדו, ברגע של חולשה פרסם איזה שטות וירטואלית, משקפת דברים שליבוביץ' הנכבד חזר עליהם שוב ושוב במינוח "יודונאצים" שאינני מסכים לו כלל, אבל שי שילם מחיר עצום, מופקע, מטורף.
הוא היה מודע לפאשיזם, אבל מאות טלפונים של שטנה שמאחלים לך למות יכולים לפגוע בכל אדם, ודאי באדם רגיש.
"הכבוד שהיה בתרבות הרוסית למשוררים" לא עזר, ואולי אף היה לרועץ, עבור מנדלשטאם, מיאקובסקי, פרץ מרקיש, דניאיל חארמס, מרינה צבטייבה, אנה אחמטובה, בוריס פסטרנק, יוסף ברודסקי ורבים, רבים אחרים.
אולי ישראל, כדבריך, היא מדינה גזענית ומלאה בפאשיסטים המרעילים אותה ואף גרמו לפטירתו של שי ז"ל ; אבל להערכתי, אנחנו הישראלים עדיין רחוקים מרחק גדול ומבורך מגן העדן הסובייטי, שדומה לעתים שאליו שואפים אחדים מאנשי "המאבק", המוצאים תמיד רוע אבסולוטי אצל הזולת (הלא ערבי) וצדק מוחלט אצל עצמם.
את שי אריה ז"ל לא הכרתי. מעט משיריו שקראתי יפים בעיני. מי יתן והאנשים הקרובים לו לא ידעו עוד צער.
תגובה נבונה, איתי. אבל כל עולה מרוסיה כמעט שפגשתי, כשאני אומר לו שאני משורר, נמלא הערכה בעיניו, והישראליות שיצאתי איתן לפני שמצאתי את אשתי היקרה, הסתכלו עליי כאילו אני משהו שהכלב גרר הביתה.
כמובן שהגורל של סופרים ומשוררים בעידן הסובייטי היה רע ומר, כמו גורלם של מיליונים בני העם, וכמובן שעל אף הכול ישראל היא עדיין, בקושי, דמוקרטיה. גם אינני מאלה שמוצאים רוע מוחלט אצל הזולת הלא ערבי, כמו שאתה כותב, ולטעמי המצב חסר הפיתרון כאן הוא טרגדיה היסטורית שנבעה מאכזריותה השטנית של אירופה שגרמה לנו לברוח לכאן, גם אם זה כור מחצבתנו.
אבל עדיין – יש לשים לב לפרטים של מה שקרה כאן. אדם פרסם שטות ונחשף לכמויות של רוע אלים, שנובע, בין השאר, מהעובדה שהשמאל בארץ חלש, חסר ביטחון, נותן לימין לקלל ולשנוא ולהיות גזען (בעיקר חורה לי הגזענות כלפי ערבים ישראלים הנאמנים לארץ במידות שלא יאמנו בהתחשב בעובדה שבני עמם כלואים ורעבים, בין השאר כתוצאה ממעשיהם הם). בקיצור – השמאל נותן לימין להשתולל, אותו ימין שרצח את אמיל גרינצוויג ואת רבין, השמאל התבייש להכניס, כשעוד היתה לו אפשרות, מפלגות ערביות לקואליציה, רק בגלל חוסר ביטחון ותרבות הכוח הפאשיסטית כאן.
לגבי הפייסבוק – אני בקשתי מאנשים שיעשו לייק לרשימה כי רציתי שיקראו. לי עצמי אין פייסבוק כי זה וירטואלי מדי לטעמי, ומופרט מדי – אני אוהב שיחה באינטרנט, אם אני רוצה לדבר עם אדם – אפגש איתו. אבל הסיפור של שי הוא סיפור עצוב עד אימה שיש לו קשר לפייסבוק – ומה מידת הקשר של זה לא אדע לעולם, על אף שהיה ידידי, שכן היה אדם סגור ומסוגר, על אף הנוכחות הגדולה בעולם הוירטואלי. אלפי אנשים הכירו אותו טוב באופן שטחי, מעטים, שניתן לספור על כף יד אחת, נפגשו איתו לשתות בזמנם הפרטי, אני הייתי ביניהם, ועכשיו הרגשתי אחריות להגיד לפחות את הדברים.
נבעה אף היא מכבוד אליהם, אחרת למה לטרוח?
אלא שכבוד שירה לא גורר את רדיפתה. אז אדישות ובוז והתעלמות וודאי עדיפים ע"פ רדיפות, אבל מה בכך?
גְּזֵרַת חַיֵּי הָאָדָם / משׁה שׁפריר
גּוֹרָלוֹ שֶׁל הָאָדָם חָתוּם לִבְלִי-שׁוּב,
כָּך קָבַע הָאֵל וְגַם אָמַר זֹאת בְּפֵרוּשׁ
לָאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָטָא וְנֶחְבָּא:
"עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".
זוֹ גְּזֵרַת הַחַיִּים, גּוֹרַל בֶּן-אֱנוֹשׁ,
וְזֶה סֵדֶר הַדְּבָרִים בְּטֶרֶם מוֹתוֹ:
נִצָּנוֹ בְּרֶחֶם-אִמּוֹ,
הֻלַּדְתּוֹ בִּנְהִי-צַעֲקָתוֹ,
יַלְדוּתוֹ בְּפֶלֶא-תַּגְלִיתוֹ,
נְעוּרָיו בְּשֵׁבֶט-לְבָטָיו,
צְעִירוִתוֹ בְּפֶרֶץ-מִרְיוֹ,
בַּגְרוּתוֹ בְּשֶׁטֶף-הָגוּתוֹ,
קְשִׁישׁוּתוֹ בִּשְׁבי-חֶרְדּוֹתָיו,
זִקְנָתוֹ בְּהִתְנַכְּרוּתוֹ
וְסוֹפוֹ בִּגְסִיסָתוֹ
וּבְצֵאת נִשְׁמָתוֹ.
זֶהוּ סֵדֶר הַדְּבָרִים בִּגְזֵרַת חַיֵּי הָאָדָם
בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, שֶׁנִּבְרָא בְּרוּחַ אֱלֹהִים,
כְּשֶׁהַמָּוֶת מְזַנֵּב בַּחַיִּים כָּל-הַזְּמַן
וְחוֹתֵם לְבַסּוֹף גַּם אוֹתָם.
אֲבָל אָנוּ כָּל-הָעֵת תְּמֵהִים וְתוֹהִים:
כְּלוּם זֶה אָמְנָם יִתָּכֵן וְגַם זֶה חַד וּבָרוּר
שֶׁאִלּוּ לֹא אָכַל הָאָדָם מִפְּרִי הָעֵץ הָאָסוּר
וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה טּוֹב וּמַהוּ רָע,
– הוּא גַם לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אֶת אִשְּׁתּו חַוָּה,
וְלֹא הָיָה מַעֲמִיד צֶאֱצָאִים-יוֹרְשִׁים.
שֶׁכֵּן הוּא הָיָה אָז חַי בָּעֵדֶן לְעִדָּן וְעִדָּנִים
(גַּם מִבְּלִי לֶאֱכֹל מִפְּרִי עֵץ-הַחַיִּים),
וְלֹא הָיָה מְגֹרָשׁ מֵהַגַּן לְנֵצַח נְצָחִים,
וְלֹא הָיָה נֶעֱנָש בָּעֲבוֹדָה קָשָׁה בִּימֵי-חַיָּיו,
וְלֹא הָיָה נִטְמָן בֶּעָפָר, רַק כְּדֵי לָשׁוּב אֵלָיו,
כִּי לֹא הָיָה הַמָּוֶת מְזַנֵּב תָּמִיד בְּמֶשֶׁך כָּל-חַיָּיו.
שיר מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מאיזו עבודה פיטרו אותו? זאת שערורייה מזעזעת.
שי הוציא את ספרו האחרון ברימונים, הוצאת הספרים שבבעלותי. כל מה שכתבת עליו כאן, נכון, מכל היבט. ימים קשים מאוד עוברים עליי אחרי האסון הזה. שי היה משורר גדול והמילה הכתובה הייתה כלי הביטוי הכי מושחז שלו, והוא נזקק לה כמו אוויר לנשימה. בלעדיה לא היו לא חיים. נפשו הייתה סוערת מאוד, אין ספק, והוא חי על קצוות. קצוות של מופנמות והסתגרות, יחד עם צורך חזק בהטבעת חותם, בקשר עם הנושאים החשובים לו, פוליטית, חברתית ותרבותית.
יהי זכרו ברוך.
הוא עבד בחברת תרגומים שעובדת בין השאר עם משרד הביטחון. הבנתי ממנו שהפיטורים עצמם התבצעו על רקע של עברה "טכנית" כלשהי ולא ישירות על רקע פוליטי, למרות שחשב שיש רקע כזה. אינני יודע אם אפשר להוכיח קשר ישיר בין דעות פוליטיות לפיטורים במקרה הזה, אולי כן. בכל מקרה, שי היה עובד חרוץ אבל לא איש קל.
אני לא בעד אידיאליזציות של הנפטר. לא חושב שהוא היה רוצה את זה. אבל יש כאן שלל בעיות שקשה להפריד ביניהן:
1. המחיר היקר מדי ששילם עבור משהו שלכל היותר הינו מעט דוחה. סכנות החשיפה בפייסבוק – והפאשיזיזציה של ישראל שהתבטאה במאות טלפונים של שטנה.
2. הערבוב שעושים משוררים בין אהבה בחיים לבין אהבה לשירתם. זה טבעי, כל משורר משקיע את נשמתו במילים, ולהרבה מאיתנו חסכי אהבה. אבל יש לעשות שני דברים: להפריד בין האני לבין השירה, דבר ששי לא ידע לעשות. השירה היא דבר אוטונומי שמייצר המשורר, ועליה לעמוד או לא לעמוד לעצמה בעולם.
לחזק את מעמדם של המשוררים בחברה, כפי שמנסים לעשות במאבק המשוררים : עזרה כלכלית למשוררים במצוקה, הוצאת ספרים שלא על חשבון המחבר למשוררים מוכשרים כשי, וככלל – הבהרה לציבור בדבר החשיבות של המשוררים והמשוררות.
אולי הכתיבה היפה הקולעת המדוייקת היא עוד ביטוי לשמאל מעודן תרבותי מאופק,אולי מאופק מדי.יישר כוח.
כתבה רגישה. אשריך שהכרת אותו היכרות קרובה. קרובה משלי וקרובה משל רבים אחרים, כפי שכתבת. איש יקר ומיוחד שראוי שיכתבו על שירתו, על השקפתו השירית, על פרשנותו את השירים ב"כאוס" ובמיוחד על אישיותו המיוחדת דברים.
אנו קוראות בהתרגשות ובהשתאות את הכתוב כולל כל התגובות ואין לנו אלא להודות לכל הכותבים על המילים החמות והכנות שבאות, כך נראה, מכל הלב.
אמא של שי ואחותו.
תודה שרה ונעה. שי היה אדם חשוב לא רק למעט האנשים שהיה מעט גלוי איתם, אלא נכס תרבותי. הוא "עבד" בשירה כל הזמן, ובמחאה חברתית. לפי מה שאנימבין הסיפור לגבי הפייסבוק והשלכותיו וסיפורו של שי בכלל יתועד בשתי כתבות שעובדות עליהן שתי עיתונאיות.
מחר בשעה שש בבית העם בתל אביב יערך מפגש לזכרו.
החזיקו מעמד, ותנחומים מכל הלב,
יובל
יהי זכרו ברוך
מה אנחנו בכלל יודעים על הזולת ובעידן הוירטואליה – אלף חברים ואף לא חבר אחד
וכמה חבל שאחרי מות נזכרים ואני לא מתכוונת אליך יובל
נגעת בי בכתבה שלך
חבל על דאבדין
לא כ"כ הכרתיו בחייו ואני מצירה על כך
במותו- אני חשה עצב רב וכמובן שבתור אחת שכותבת שירים
כבר שנים רבות ובימים אלה משיקה ספר שירים חדש
אני חשה הזדהות גדולה עימו בעיקר לגבי הכרת החברה ביוצרים כמותו שלעיתים מגיעים לפת לחם ואינם זוכים להכרה הראויה ולתגמול הנכון המגיע להם על אומנותם.
יהי זכרו ברוך והלוואי שמותו לא היה לשוא
תנחומי למשפחתו
להתראות אריה שואג « המבוקש מס' 2
רק לפני כחודש וחצי הייתי בערב שירה שהוא הנחה.
זה היה שי האדם. דוגמה אחת יום לפני מותו
דבר מותו של המשורר שי אריה מזרחי שנפטר בשעות הבוקר של יום ג' 16.10.12, יום אחד לפני יום הולדתו ה-38 הכה בתדהמה את כל חבריו ומכריו האישיים, גם אלה שהכירוהו רק דרך הרשת. מאז נכתבו על מותו כמה ידיעות וכמה מאמרים ובכלל זה המאמר כאן ב"עוקץ" וכן הובאו שירים משני ספריו. המאמרים התייחסו לדרכו המיוחדת כמשורר, לעובדת היותו מייסד אתר "כאוס", שבו הביא שירים של אחרים, את זכייתו בפרס הראשון של "צרצרפייס" וכן את פעילותו החברתית. בנוסף הוזכר אירוע בעל הד תקשורתי מועצם ששי נקלע אליו מתוך סוג של תמימות, ושמאוחר יותר היצר עליו. כתבתי למעלה שצריך שיאמרו עליו ועל שירתו דברים נוספים ומעמיקים יותר. אך יש נושא אחד שהודגש פחות והוא מי היה שי האדם. לא שאני יודע יותר מחבריו הקרובים, כמו יובל. יש עניינים אחדים שאני יודע ואולי עוד אספר אותם, אך מכולם יש עניין אחד שאני חש שהוא כאילו כלוא בתוכי ושומה עלי לספרו כבר עתה. אספר אותו במכוון בלאקוניות, הסופרלטיבים מיותרים:
כתגובה לתנחומיי כתבה לי בת זוגו קארין בבוקר יום חמישי, 18.10.12 בין השאר "בלילה לפני, טיילנו יחדיו לפארק. שי התעקש לעבור ברחוב היוגב, להתרשם ממנו ולחזור אליך עם רשמיו זאת בהמשך להתייעצות שלך לגבי רכישת דירה.". עודי המום וכואב עד בלי די (אך מה הוא כאבי לעומת כאב קרובי משפחתו) הדברים האלה התמיהו והממו אותי. קצת רקע, שבוע לפני כן שאלתי אותו, כתושב ר"ג, על שניים שלושה איזורים בר"ג. הוא התייחס אז לכך ובכך חשבתי תם העניין. זה היה שי האדם. כשספרתי על כך להוריו ואחותו – לא מצאתי אותם מופתעים. כי הם ידעו מי היה שי האדם.
להתראות אריה שואג « Guerrilla Culture גרילה תרבות
ב–18 באפריל, ערב יום השואה, מזרחי פירסם בעמוד הפייסבוק שלו את תמונתו של אייזנר כשצלב קרס מעטר את מצחו וכתב “אייזנר הוא נאצי מתועב וראוי שימות כמו שאביו מת”.
כלומר הוא הסיט לרצח, בפומבי, ועוד בערב יום השואה. משום מה אנשים איחלו לו את אותו דבר, או מקום העבודה לא רוצה להעסיק אדם שבפומבי מסית לרצח, או חושבים שאולי צריך לשלול מאדם שמסיט לרצח קציני צה"ל פרסים ממשלתיים שזכה בהם (הרי מדוע שיהיה מוכן לקבל פרס מאותה מדינה אשר קציניה הם קלגסים?)
רגע, רגע — פתאום זה *לא* בסדר?! פגיעה בחופש הביטוי? רדיפה? מוזר, זוכרים את התמונות של רבין במדי SS? האם השמאל לא תמך אז, ובצורה נחרצת, בפיטורי — ובמאסר — האנשים שהפיצו כרזה זו? האם הוא לא עשה כל מה שהוא יכול להקיא אותם מהחברה הישראלית? אם — נאמר — נתן זך היה מפרסם תמונה של רבין באותם מדים עם תוספת "מוות לרבין", האם "הארץ" לא היה מביע במאמר מערכת זעזוע עמוק ודורש שישללו מזך פרסים שזכה בהם ושהוא יפוטר ממשרתו כמרצה באוניברסיטה (כן, אני יודע שזך בשמאל, דוגמא היפוטתית).
אכן השמאל היה עושה זאת, ובצדק! כי יש הבדל גדול (שגם מוכר בחוק אגב) בין לצעוק "מוות לערבים" או "שמאלנים בוגדים לים" או "ימנים בבונים הורסים את המדינה" (אם לצטט תגובות אופייניות מפייסבוק) לבין לקרוא במפורש ל*רציחתו של אדם ספציפי* משום שהוא "נאצי".
מה שמפריע לכם זה שהוסרה החסינות: פתאום יש גם משמעות מעשית שלילית לקרוא לחיילי צה"ל נאצים, משום מה. פתאום כל האומץ של ה"לוחמים לצדק" מתאדה — הרי זה היה למעשה רק משחק, משהו שעושים בשעות הפנאי כאשר ברור שאף אחד לא ייפגע בגלל זה.
אם תצא הכרזה של המעסיקים במשק שמעכשיו, כל מי שמגיע להפגין בבילעין מפוטר, למחרת כל "הלוחמים נגד הקפיטליזם" אשר "מסרבים להיות חלק מהשיטה העשקנית של עובד-מעביד" ייעלמו ולא יראו שם יותר. כי לשחק את המורד זה מאד נחמד, אבל רק כל עוד זה *בטוח*.
אז מי אתה, שופט בגרוש, שאתה שם עצמך מעל הפרקליטות ומעל המשפט?
אה, כן, אתה ההמון המתלהם והמסית, צמא הדם, נטול הפנים ונטול החמלה…
נקווה שיש לך גם יראת אלוהים
הקשר היחיד הוא צרות העין והרוע שלך
יהי זיכרו ברוך.