• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אדם אחד טוב פחות בעולם

מחשבות בעקבות מותו של המשורר שי אריה מזרחי
יובל גלעד

נפטר המשורר שי אריה מזרחי. אבידה לעולם השירה. גם בגלל אובדן שירתו היפה והאפשרויות אליהן יכלה להגיע, וגם בגלל אהבתו הגדולה לשירה, אותה ביטא בפרסום משוררים ומשוררות, בעיקר לא מוכרים, באתר שלו, "כאוס". אבל בעיקר אבידה אנושית – עשרות שנים של חיים שלא יתקיימו. הוא היה ידידי, ועבדתי איתו שנתיים בהוצאה לאור. הוא היה אדם מלא אהבה, לשירה, לחיים, אבל גם מלא זעם, יש להודות. אין לי כוונה להיכנס לפרטים אישיים. אני רק רוצה להצביע על דבר אחד: קשייו של משורר הומניסט בחברה על סף פאשיזם.

שי אריה היה פעיל במסגרת "מאבק המשוררים", למען הכרה בזכויות בסיסיות של מי שמקדישים את חייהם לשירה. הכרה מינימלית בזכות להוציא ספרים במימון התרבות שעבורה משוררים ומשוררות תורמים את נפשם, הזכות לכבוד בסיסי בחברה, ועוד. המאבק עדיין בעיצומו, ונתקל בקשיים רבים.

כל משורר הוא עולם. רגישויות של משורר טוב הינן מחודדות מאוד, וכך גם אצל שי אריה. הוא הרגיש יותר מדי. המשורר מחובר לשפה, הנשמה שלו מחוברת למילים שהוא יוצר, והוא נותן מתנת יופי וחכמה לעולם. והעולם הישראלי, ולמעשה העולם הקפיטליסטי כולו, איננו מעוניין כמעט במתנה זו. הוא גורר את המשורר בבוץ היופי שמצא, גורם למשורר להיות קבצן קוראים והכרה.

כל משורר ישראלי וכל משוררת ישראלית דחויים בחברה הישראלית: אין יותר את מעט הסטטוס והכבוד שעוד ישנו בתרבות הרוסית, למשל, כי החברה הישראלית כוחנית וחומרנית; הסטטוס הדרוש לכל אדם כדי לעמוד זקוף בעולם. שי אריה הרגיש את העדר הכבוד הזה, הוא הרגיש את המצב הדחוי של המשורר ואת המאבק המבזה למינימום קוראים והכרה. הוא הרגיש את הרגישות שבכל שיר יפה אותו העלה לאתר "כאוס", וידע שיפי השיר איננו כרוך בפרסומו של המשורר, וכי יופי נופל גם בחלקם של מי שאינם בחזית הפרסום השירי.

שי אריה מזרחי. צילום: חגית גרוסמן

בנוסף למאבקו במסגרת "מאבק המשוררים", שי אריה היה פעיל גם במאבק נגד הכיבוש וחומת ההפרדה ולמען זכויות הפלסטינים. לפני כחצי שנה, ברגע של ריתחת הדעת – המאפיינת לעתים את מי שיושבים יותר מדי שעות בפייסבוק וקוראים טוקבקים – פירסם שי אריה בעמוד הפייסבוק שלו צילום של סא"ל שלום אייזנר עם צלב קרס על מצחו, וייחל למותו. זאת היתה טעות דוחה, ואמרתי לו את זה. היא גם עלתה לו בעבודתו.

זה היה מעשה חסר טעם ביקום וירטואלי אלים מלא בזבל גזעני. מאות אנשים כותבים מדי יום באתרים ימניים קריאות "מוות לערבים" מסוגים שונים. זה יקום של סימולקרות אלימות. אבל סביר להניח שאף ימני הקורא בפייסבוק או באינטרנט קריאות "מוות לערבים" לא מפוטר מעבודתו, ושאף ימני המקלל למוות פוליטיקאים מהשמאל לא סופג מאות טלפונים מלאי שנאה המייחלים למותו. יהודים טובים שכאלה גם לא עומדים בפני סכנת העמדה לדין ממנה חמק לבסוף המשורר רק בעקבות התנצלויות כנות ואינסופיות.

אנחנו בחברה הישראלית מקבלים ב"הבנה" יחסית את ההתדרדרות אלי שנאה טוטאלית כלפי קבוצות שונות בתוכה. זה מסוכן, ושי אריה בדרכו הילדותית והפרובוקטיבית יצר דימוי אלים וחסר טעם כמו המציאות שסביבו. חסר טעם, מה גם שהקצין המדובר הינו חייל אחד שאיבד את הצפון, אבל מייצג מדינה כוחנית שלמה, חסרת סובלנות לאחרים, חסרת סובלנות לילדים פליטים סודנים שנשלחים חזרה לארצם ומתים שם ממחלות. אפילו כעת, עת התבשרנו על מותו, בתגובות לידיעה ב-ynet, מגיב אחד שמח וטוען שהאל נוקם, גם אם באיחור.

אינני יודע אם אנרגיות שליליות יכולות להפיל אדם, אבל לא הייתי פוסל זאת על הסף. אנחנו בני אדם, גושי אנרגיה, המאוגדים זה לזה לטוב ולרע. הפאשיסטים נמצאים בכל מקום ומרעילים את החברה הישראלית, ומשורר רגיש כשי אריה קלט זאת. הוא היה לוחם בעד עולם טוב יותר לכולם, בלי קשר של דת, גזע ומין, והוא ידע שהוא בצד המפסיד.

למצבו הדחוי של משורר בישראל ולמציאות החיים בחברה שהולכת ומקצינה, היה חלק, ולו גם קטן, בעובדה שהמשורר והאדם הטוב הזה לא כאן יותר.

לשיר של שי אריה מזרחי במדור השירה באסטה

כנראה שיעניין אותך גם: