די לאלימות ולרצח

התמונות שלמטה צולמו במהלך הפגנת נשים (וגברים) שהתקיימה ביפו ביום שישי האחרון (19 באוקטובר), נגד ריבוי מקרי הרצח והאלימות בעיר. כל תמונה היא פרק ביומן ההפגנה. קיראו את מה שיש לדוברות ולדוברים להגיד – אשנב לעוד חצר אחורית מופקרת ופגועה, שקופה ומדוכאת, אבל כזו שנמאס לה להישאר במצב השפוף הזה. הנה קבוצת נשים אמיצות מעמותת Arous Elbahar – ערוס אלבחר – عروس البحر יוצאות לרחוב ואומרות די! די לדיכוי הממסדי! וגם די לדיכוי ולאלימות של הגברים בחברה שלנו! מאבק מעורר השראה.

לשידור המוקלט שהעברנו מההפגנה

1. סאפא יונס, עומדת בראש עמותת Arous Elbahar – ערוס אלבחר – عروس البحر

"ערוס אלבחר פועלת להעצמת נשים. לאחרונה יצא קול של הנשים שאנחנו צריכות לקום ולעשות מעשה. להשמיע את הקול שלנו, את הכעס שלנו ואת המחאה שלנו. תוך ימים ספורים ארגנו את ההפגנה הזאת, שהיא קודם כל הפגנה של נשים. חשוב לנו שכלל הקהילה תשתתף, אבל בהנהגה נשית. שהקול הנשי יפנה החוצה. זה קול ששולח אצבע מאשימה לכמה כיוונים: כלפי עצמנו, כלפי הכניסה של דפוסי פעולה אלימים שנכנסים לתוך התרבות; ואנחנו כנשים וכאמהות חשות שאנחנו צריכות לעשות משהו למען הקהילה בעניין זה. אצבע מאשימה נוספת היא כלפי המוסדות שלא עושים מספיק כדי למנוע מגיל צעיר את בעיות המחסור והעוני שמובילות בסופו של דבר גם לאלימות. וגם אצבע מאשימה כלפי המשטרה שלא עושה די וגם נגד המנהיגות היפואית. אנחנו חושבות שמגיע לנו יותר. שהמנהיגות היפואית תיקח יותר אחריות."

2. נדיה חילו, ח"כ לשעבר (עבודה)

"כל מקרה כזה משאיר הרבה מאד פצעים וכאבים, לא רק למשפחה אלא לכל תושבי יפו, ומעביר מסר חינוכי בעייתי. לא רוצים עוד אלימות ורציחות ודורשים מהמוסדות להגיש יותר סיוע. חינוך נכון של הילדים לערכים להשתמש בדיאלוג ולא באלימות כדרך לפתרון בעיות."

3. חיאת אבו שמיס, מנהלת בי"ס אחוה ביפו

"אני כאן כדי להביע את זעמי על המצב ביפו. צעירים רבים נרצחים והמשטרה לא עושה דבר. עד עכשיו נרצחו עשרות ולא נמצא אף פושע. הילדים שלנו יקרים לנו. אנחנו כאמהות וכנשות חינוך רוצות לעשות הכל כדי למנוע את מקרה הרצח הבא. חשוב להבין שהרצח הוא לא רק של האדם עצמו אלא פגיעה במשפחה שלמה, ולמעשה פגיעה קשה מאד בקהילה כולה. על כולנו כאנשים, כהורים, כאנשי קהילה ביפו מוטלת האחריות לרסן, לחנך להסביר. יש יותר מדי מקרי מוות מיותרים. אנחנו עדיין מתמודדות כאן גם עם אדישות של חלק מהקהילה כל עוד זה קורה לאחרים, ועם פחד של חלק מהנשים לקום ולצאת נגד."

4. יהודית אילני, תושבת יפו ופעילה בתחום הדיור הציבורי

"בשנים האחרונות נרצחו עשרות אנשים ביפו. במקרה, הנרצח האחרון, ממש לפני 3 שבועות, היה מכר שלי – מוראד סיקסק. וזה לא המקרה היחידי. הייתי עדה למקרי רצח בעצמי בעבר. חלק מהנרצחים הם בנים או בני זוג של חברות שלי. התסכול נורא גדול כי האלימות ברחובות היא קשה ויש הרבה אשמים באלימות הזו. לו היה גורם אחד אולי היה קל לטפל, אבל פה יש כמה. מצד אחד הזנחה נוראית של הממסד שנמשכת המון שנים: יש עוני קשה. חוסר צדק חברתי. יש גם גורמים בתוך הקהילה עצמה. התפתחה כאן תרבות של לפתור בעיות באלימות. הרבה פעמים בגלל שהשיטות האחרות כאן לא עובדות. האחריות נמצאת בהרבה מאד מקומות ועדיין המסר הוא שדי! כבר אי אפשר ככה! יש כאן יריות כל לילה, ואנחנו חייבות וחייבים להפסיק את זה.

אני מפנה אצבע מאשימה מיוחדת כלפי משטרת ישראל. לפני מספר שנים יזמנו מפגש איתם במטרה לשבת ולחשוב יחד על פתרונות לבעיה. הגיעו לפגישה כ-40 מתושבי יפו והמשטרה קיבלה הזמנה ואישרה שתגיע למפגש. והנה ביום האירוע אף נציג מהמשטרה לא הגיע. אחד הרעיונות שביקשנו לקדם במפגש הזה היה שהנשים תחזרנה את הנשק הלא-חוקי למקום כלשהו שיקבע ע"י המשטרה ושלא יהיו בו מצלמות ולא יבקשו מהן פרטים. שהמשטרה לא תחקור כמו שעושים לפעמים מבצעי החזרת ציוד שנגנב מצה"ל. רצינו לדון בזה אז ושבמסגדים יצאו בתמיכה בצעד הזה. המשטרה כאמור לא טרחה להגיע. זה אומר הכל בעיני. למשטרה אין באמת אינטרס לטפל. כל עוד הקורבנות הם יפואים פלסטינים נוח להם. כשנרצח גבי קדיס, שהיה מנהיג של הקהילה הנוצרית ביפו, המשטרה השקיעה מאמצים אדירים בפענוח והיו תוצאות. הוא איש חשוב, מוכר גם לקהילה היהודית. זה היה בחדשות ולמשטרה היה חשוב לפענח אותו. אבל על הרצח של מוראד סיקסק למשל לא כתבו בשוב מקום. נדמה לי שזה הופיע רק ב'הארץ' בכותרת קטנה בעמוד פנימי. יפו היא חצר אחורית. טיפול באלימות דורש יצירתיות. זה גם עניין של חינוך וגם עניין של רווחה, גם עבודה עם הצעירים. גם הקהילה אמורה לקחת אחריות בתוך הבתים. היא לא יכולה לבד. אבל זה לא מעניין את הסבתא של הממסד".

5. סאמי אבו שחאדה, חבר מועצת העיר תל אביב-יפו

"מה שקורה ביפו הוא רצח בשעות היום, במקום שבו המשטרה לא מתפקדת חוץ מאשר כשהקורבן הוא יהודי. ברוב מקרי הרצח שקרו ביפו ושגבו מעל 70 קורבנות בשנים האחרונות אף אחד לא הועמד לדין. אף אחד לא נכנס לכלא ומעגל האלימות הולך ומתרחב. נפגעים גם אנשים שאין להם שום קשר לפשיעה או לאלימות. מפחיד לגדל כאן ילדים. לא פעם המקרים התרחשו ליד קהל. הרצח של גבי קדיס למשל אירע באמצע תהלוכת חג המולד. המשטרה פוטרת את עצמה בכך שהיא מעבירה את האחריות לקהילה. היא אומרת שהאוכלוסייה לא משתפת איתה פעולה. זה לא תפקידנו. יש פה האשמה של הקורבנות. וגם מציאות מורכבת שבה לא פעם כאלה שסייעו למשטרה לא זכו להגנה ונפגעו ויש פחד ואנשים לא סומכים יותר על המשטרה. עיקר הנוכחות המשטרתית ביפו היא כשיש להם איזה מבצע לחלוקת דוחות לנהגים. ברור שגם אנחנו כחברה צריכים להוקיע את האלימות מתוכנו, אבל בסופו של דבר זו אחריות המשטרה לטפל בזה והיא באופן קבוע מאכזבת אותנו".

6. מייאסר סרי, חברה בעמותת Arous Elbahar – ערוס אלבחר – عروس البحر

"ההפגנה הזו היום היא יוזמה נשית. ברור לכולם שנשים זה כוח. אנחנו מקוות שהמאבק שלנו נגד האלימות יצליח גם להבהיר את הקשר בין אלימות לחינוך, לעוני, למצוקת דיור ועוד. אנחנו רוצות לשנות את זה ולעזור לאנשים להתנהג אחרת ולחשוב אחרת. גם החברה הגברית תהיה חייבת להקשיב לזה. לכל אישה יש בעל, יש בן או אח, ויקשיבו לה. אם לא מיד אז בעתיד. בסוף המסר הזה מחלחל דרך האשה לכל בני ובנות המשפחה. זה כמו פצע שמגליד על מוגלה ואנחנו מגרדות אותה. אנחנו רוצות לנקות את הפצע. אנחנו רוצות לנקות את הנשים מהדיכוי הפנימי שלהן. הנשים שהגיעו לכאן היום הן לא מפגינות קלאסיות. רבות מהן מפגינות היום לראשונה בחייהן. מה שהוציא אותן לרחוב היום זה הכאב. כל אשה שנמצאת כאן, אם זה לא אח שלה שנרצח אז זה השכן שלה, או מכר. זה חייב להיות כואב לכל בן אדם ביפו. אנחנו קהילה קטנה ומרגישים אחד את השני וחייבים להרגיש אחד את השני. אנחנו כנשים צריכות להעביר את המסר הזה. לכל אמא כואב כשבנה נרצח, וגם כשבנה רוצח. אין אמא שרוצה שבנה יהיה רוצח".

7. עומאר סיקסק, יו"ר האגודה למען ערביי יפו, יו"ר התיאטרון הערבי-עברי ביפו ועד לפני חצי שנה חבר מועצת העיר

"אנחנו מביעים כאן היום את זעמנו על מקרי הרצח הרבים של אנשים שנרצחו בדם קר. 150 מקרים בעשור האחרון. אולי שניים מתוכם פוענחו עד היום. באנו למחות על אזלת היד המוחלטת של הממסד ושל המשטרה. התחושה היא שכשמדובר בערבים אז שירצחו אחד את השני. חשוב להבין שהפגיעה היא פגיעה בכלל האוכלוסייה, הערבית והיהודית. אנחנו חיים בעיר מעורבת. חשוב לציין גם שביפו חסרים מוסדות שיכולים להקל על מצוקות, על שעמום, מקומות שיקשיבו ויסייעו ושאדם יוכל לפרוק בו את הזעם שלו כמו בספורט ולא לבחור באלימות".

8. סאפא ומייאסר (מארגנות האירוע) מסכמות

"היה בהפגנה היום גם עוד מימד חשוב. היו כאן נשים שאיבדו בני משפחה. היתה כאן אשה שהחזיקה שלט והתרגשה מאד ובכתה. היא חוותה היום התגברות על הפחד ואת זה שהיא לא לבד. צריך להבין שאחרי תום תקופת האבל כשהמנחמים מתפזרים, הנשים הללו נשארות לבד עם כאבן הלא מעובד ונדרשות להמשיך הלאה. אין להן קול להביע את כאבן. העברנו גם להן מסר: אתן לא לבד. לא כל אחת עם כאבה לבד. יש עוד נשים כמוך. הכאב הזה הוא גם של נשים רבות שמזדהות. זה חלק מתהליך הריפוי. חשוב לנו גם לספר שעמותת ערוס אלבחר היתה גם היא חלק מתנועת המחאה. היה לנו אוהל ברוטשילד. גם אנחנו השמענו שם את קולנו. ואנחנו כמו כל העם שהוא מדוכא ויש לו צרות ולא יכול לפתור אותן. אנחנו ממשיכות ומקוות שנצליח להביא תועלת לאחרים ושהצעירים שלנו יתעוררו לכל הסבל שמסביבם".

פורסם לראשונה בצדק חברתי – חדר המצב