נגב של פריבילגיות

עמית בוטבול על המתיישבים החדשים וה"איכותיים" בדימונה, והמאבק הסיזיפי ביחסי הכוח בין המרכז לפריפריה
עמית בוטבול

ביום חמישי האחרון התקיימה "אסיפת צעירי הנגב" השנייה, במסגרתה ישבו צעירים וצעירות מרחבי הנגב סביב שולחנות עגולים ושוחחו על דיור, תעסוקה, חינוך וצדק חלוקתי. כל זה כאשר בדימונה, העיר שאירחה את האסיפה, עדיין לא נרגעו הרוחות מסערת החודשים האחרונים שהתנהלה בפייסבוק ובעיתונות המקומית על צדק חלוקתי והאופן שבו המונח מיתרגם בתוך העיר עצמה. בדרך כלל כשחושבים על דימונה בהקשר של צדק חלוקתי, חושבים על העימות מול המועצה האזורית תמר, אולם מאבק נוסף מתקיים מזה זמן בין חלק מהקהילה המקומית לבין "החלוצים" החדשים: תיאטרון "מעבדתרבות", שהוקם בעיר בין היתר כדי ללמד את הדימונאים תרבות מהי, ועמותת איילים ל"חיזוק ההתיישבות והמעורבות החברתית בנגב ובגליל" בשיתוף עם גרעין צעירי דימונה – שחלקם נהנו ונהנים מדיור ציבורי בעיר.

קואליציה "נאורה" זו, המורכבת בעיקר מאלה שזה מקרוב באו אך גם מתושבים מקומיים, מאמינה בין השאר שהדרך לגרום לשינוי בדימונה עוברת בהבאתה של אוכלוסייה "איכותית" מבחוץ, אולי מתוך הנחה שהבעיה היא באוכלוסייה המקומית עצמה (וזו מגמה שניתן לראות במקומות נוספים, קראו למשל מה שרותי לביא כתבה על לוד, רנן יזרסקי על באר שבע ואסף רז על הנגב באופן כללי). אל כל אלה מצטרפת גם עדת מעריצים דימונאים מהאסכולה הפרובינציאלית "יש תל אביב בעיר". היה מדהים לשמוע במתחם הדיור באסיפה את הנציגים של המתיישבים החדשים, מלאים בחשיבות עצמית ובפריבילגיות, מספרים על הניסיון של איילים לעזוב את הדיור הציבורי בדימונה, אך ללא הצלחה כי חברת עמידר מבקשת מהם להישאר – כל זאת בזמן שאנו שומעים בכל הארץ על פינויים של דיירי הדיור הציבורי. כל זה בנוסף להסברים שלהם על מיהו "איכותי", וכן עלבונם לנוכח התנגדותנו לנתינת הטבות לאוכלוסייה החדשה כדי שרק יסכימו להיות השכנים שלנו.

על פי נתוני התמ"ת, במרץ השנה אחוז האבטלה בדימונה הגיע לכ-15%. האוכלוסייה החדשה שמיובאת לעיר לא ממש מסייעת לנתון החמור הזה. בנוסף לפריבילגיות מטריאליות כמו קורת גג, התושבים החדשים גם זוכים לעתים להעדפה בתפקידים נחשקים שבאופן "טבעי" ניתנים לאלו שנושאים בגאון את מדבקת מלח הארץ. יש לציין כי התיאטרון אמנם סיפק מספר מקומות עבודה חדשים למקומיים, אך רוב בעלי המשרות בו לרבות תפקידי משחק וניהול אינם דימונאים; וחוץ מזה, כאשר התפיסה הבסיסית היא שהבעיה טמונה בתושבים המקומיים, אז לשחקנים הדימונאים זה לא כל כך עוזר.

כך, חלקם מנסים את מזלם הרחק בעיר הגדולה, בעוד חלקם ממשיכים למלא את התפקידים שיועדו להם: למשל לתקן מכוניות, להגיש בירות ולהכין אוכל במסעדות המקומיות (הפעם אולי גם לכמה שחקנים תל אביבים שהחליטו לבוא ולעשות טוב לדימונה). אותו תיאטרון עם ייצוג דימונאי דל משעתק את ההיררכיה ביחסי הכוח בין המרכז לפריפריה; אותה היררכיה, שאנו כדימונאים נמצאים במאבק סיזיפי מתמיד מולה. לא משנה עד כמה ננסה לשנות את התדמית שלנו, בעיקר בעיני עצמנו, המציאות ויחסי הכוח הלא-שוויוניים מוצגים לנו מול העיניים, גם על הבמה המקומית. כאשר ילד או ילדה דימונאים יגיעו לתיאטרון, הם מיד יבינו את מקומם, זאת גם ללא מילים. כי ככה זה דיכוי – לעתים הוא הכי אפקטיבי כשהוא ויזואלי. כאשר אותם ילד או ילדה יראו מי נמצא על הבמה, מי מספר את הסיפור ומי מכונן את האיכות התרבותית, הם יפנימו גם מי לא.

ההתרפסות הזו בפני המרכז אינה מקרה חד-פעמי בדימונה. אירועי הלילה הלבן שהתקיימו לפני מספר חודשים, יוכלו אולי להסביר את הפתולוגיה העמוקה. באותו לילה חולקה דימונה לשני חלקים לא-שווים, כאשר מנגנון הדרה מתוחכם דאג להפריד ביניהם והזמין למתחם אחד "זמרים מזרחים" ולמתחם השני "זמרים ישראלים"; אותו מנגנון קרא למתחם השני בשם "מתחם הצעירים", ובכך סימן במסר לא חינוכי בעליל מי הם אותם צעירים, מה הם צריכים לאהוב, איזו מוזיקה הם צריכים לצרוך ומהי התרבות הנכונה. ההחלטה הסמלית להזמין את שלומי שבן להופיע בסיום "אסיפת צעירי הנגב" מיישרת קו עם המדיניות הזאת ומלמדת שסלקציה יכולה להתקיים גם בלי סלקטור בכניסה.

ולמרות זאת, יש מקום לאופטימיות. אופטימיות זהירה, אך עדיין אופטימיות. במקביל לחשיפה תקשורתית רחבה בעיתונות המקומית, פעילות של קבוצת צעירים דימונאים בעלי תודעה חברתית בשיתוף פעולה של חבר מועצה אחד, הצליחה למנוע עיוות בחלוקת המשאבים בעיר. אחרי שנמאס לצעירים מגרעין צעירי דימונה להתגורר בדירות הדיור ציבורי במרכז העיר הם החליטו כי יקבלו עכשיו קראווילות. רצו – קיבלו, ככה זה אליטות. אבל לא בדיוק. כלומר עדיין לא, אחרי המאבק הציבורי, הפרויקט פונה בחלקו מאדמת דימונה. מי ייתן ואותו פינוי צודק שהסיר חלק מהבושה שבהתרפסות הפריפריאלית מסמן את תחילתה של דרך חדשה.

הכותב הוא תושב דימונה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עידן

    טקסט חשוב שמסביר לכל המיתממים למיניהם מה הבעיה בפרוייקטים המגעילים האלה שעטופים במעטפת של "הקרבה ותרומה לקהילה"

  2. נטע

    זה לא ייתכן שייבנו שכונות על בסיס השכלה בלבד. השכלה היא לא נחלת כל העם במיוחד כשהמנגנון המשומן של הממסד מפלה בחינוך הפריפריה. מה השטויות האלו במבחני הקבלה לאיילים של ״מהי ציונות בשבילך?״ אדם זכאי לקורת גג לא על פי השקפותיו האידיאולוגיות וניסוחן או שירותו הצבאי. והכי מזעזע, והכותב ניסח את זה בצורה מדוייקת: מה פשר השיכון של החזקים בדיור ציבורי בה בעת שחלשים נזרקים מבתיהם יום יום? יישר כוח. טקסט מעורר והלוואי שמנגב תצמח המהפכה!!

  3. שירה

    אבל בעיני מצער לקרוא שאת האנרגיה שלכם אתם משקיעים בסילוק אותם "פולשים", במקום ביצירה ובנייה.
    תעשו, תזמו, תבנו ותעשו למען עצמכם. אני בטוחה שהמנהיגות בעיר תרצה לעודד אותכם ולתת לכם משאבים.

  4. דןש

    במקום לאמץ את הצעירים לשלבם ולהשתלב בהם – "מגרשים אותם מן העיר".
    בכלל ההפרדה בין ישראליות ומזרחיות אינה במקומה – וכי המזרחיים אינם ישראלים. או שנוח להם להשאר הרחק הרחק במזרח, להתרפק על עברם המפואר ולא להשתלב בישראליות המתפרצת. עם אחד אנו ותרבות אחת לנו כולנו חייבים לצאת מן ה"גיטו" ולצעוד שלובי זרוע קדימה.

  5. אתי

    אני דימונאית חוזרת אחרי עשר שנים בהם הספקתי שני תארים ראשון ושני אך במשך יותר מחצי שנה ואינספור ראיונות עבודה אני עדיין לא מצליחה לעבוד בעיר שלי זאת מהסיבה שאיכשהוא נוצרו שני מונחים "הם" ו"אנחנו" למרות שאני בעלת ניסיון תעסוקתי נרחב ושני תארים כל משרה שבה היו מולי "תושבי חוץ" משום מה הם זכו בתפקיד. יש עבודות בדימונה ועבודות טובות אך לצערי מוציאים את הדימונאים מדימונה ומנסים להכניס אוכלוסיה "איכותית" אין עצוב מזה שגם אני נאלצת לעזוב את העיר שלי…

    1. דןש

      ברגע שאנשים שלא נולדו בדימונה והגיעו להתיישב בה הם הפכו לדימונאים לכל דבר וענין. המחיצות המלאכותיות שנוצרו, אינן לטובה – חייבים לקלוט אותם בחום.
      באשר לקבלת עבודה – אולי תצאי מתוך ההנחה, שקיימים כאלו המתאימים יותר, על אף שלא נולדו בדימונה.

  6. אודי

    1.כמה אנשים מרגעין צע"ד, איילים או מעבדתרבות הם לא דימונאים? התשובה אולי 15, לכן חד וחלק לא ניתן להצביע פה על שום מגמה. יש בדימונה עוד עשרות עובדים לא דימונאים שאינם חלק מאיילים, צע"ד או מעבדתרבות.
    כדאי שתיתן קצת קרדיט למעסיקים הדימונאים שלוקחים עובדים על סמך כישורים.
    דבר שני רוב האוכלוסיה האקדמאית עוזבת את דימונה במהלך או בתום הלימודים ולכן אין פה מאבק על אותן משרות.
    חוץ מזה מה תגיד על דימונאים שעובדים בב"ש, ירוחם, ת"א, ובשאר רחבי הארץ ? האם הם לא לוקחים את מקומות העבודה של המקומיים?

    2. בימים האחרונים הפיץ עמית עצומה בפייסבוק תחת הכותרת די לג'נטריפיקציה בדימונה. לטענתו הג'נטריפיקציה נגרמת בגלל הקבוצות הנ"ל ואני שוב שואל כמה משפחות עזבו את דימונה בגלל אותן קבוצות? התשובה היא אפס. אף תושב לא עזב את דימונה בגלל שבאה אוכלוסיה חזקה שהדירה אותו. נראה שהכותב מנסה להשליך תופעות שקיימות במקומות אחרים בארץ אך חד וחלק לא בדימונה שווה לבדוק את הנושא יותר לעומק לפני שאתה יוצא בהצהרות.

    3. עמית, לא הבנתי למה אתה בא בטענות על ההופעה של שלומי שבן? עד לא מזמן פעלת להביא אומנים לדימונה מתוקף תפקידך כמו ערן צור וכאלה, לא זכור לי שהוא שר מזרחית.

    4. לשמחתי הרבה התפיסה הבקורתית חלפה מקרב הדור הראשון והשני לעליה מארצות האסלאם, קם פה דור של עשיה ולקיחת אחריות אשר גאה ומחובר חיבור אמיתי לתרבותו ומורשתו. לצערי שיח זה רק משמר ומנציח את הפער העדתי שלא יוביל לשום דבר בסוף.

    5. אומנם כתוב שהכותב הוא תושב דימונה אך הוא מדבר מגרונם של אנשים שאין להם ולא יהיה להם שום קשר לדימונה .

    1. אודי

      כמה אנשים עובדים בדימונה שאינם דימונאים והם חלק מאיילים, צע"ד או מעבדתרבות? אולי 15……..

  7. אסף

    עמית יקר, עכשיו השאלה המוצגת בפנינו (כן, בפנינו – שותפים..) היא איך להמשיך הלאה:
    איך להרחיב את המאבק ולחבר אליו קבוצות מודרות נוספות (שמודרות לעיתים גם מהמאבק החשוב שאתה מתאר במאמרך החד) מחד; ואיך מציעים ל"צעירי דימונה" את האלטרנטיבה הנכונה בה אנחנו רוצים שיקחו חלק.

    ישר כוח על מאמר חשוב ומנוסח-היטב!

  8. א_85

    אחרי הכל גם להם, ואולי בעיקר להם, יש כוח בעיצוב העתיד בעיר שלכם.

  9. חבר אגוז

    כמה דברים לא נכונים כתובים במאמר הלא מקצועי בעליל הזה…
    1. בקשר לתיאטרון דימונה – אני בטוח שהקבלה של שחקנים לתיאטרון הינה על ידע מקצועי בלבד ועובדה שיש שחקנית דימונאית, יש מפיקה דימונאית, יש מפיק דימונאי, ואפילו המנהלת של התיאטרון דימונאית אז מתוך כ-12 איש יש כרבע דימונאים שנראה לי שזה בסדר גמור!
    2. השכונה שעליה מדבר הכותב נועדה לשרת בטווח הארוך את כל צעירי העיר. הכסף הגיע מתורם ומתקציב גרעינים של משרד נגב גליל שבלי הפרוייקט הזה לא היה מגיע שקל ממנו לדימונה אז אולי במקום להתבכיין על זה שהגרעין לא עבד במשך שנתיים וחצי לטובת כלל צעירי העיר אולי, רק אולי, שווה להסתכל על זה שהשכונה הזאת היתה באמת יכולה לשרת עשרות אם לא מאות של צעירים מהעיר במשך לפחות 10 שנים. פשוט הפסד לעיר.
    3. הסיבה היחידה שאין מספיק דימונאים בכפרים בדימונה הינה אך ורק משום שדימונאים אינם רוצים לעבור לגור שם ותאמינו לי שאני יודע כי אני זה שמתעסק עם זה ואני זה שמדבר עם הסטודנטים ומנסה לשכנע אותם לגור בכפרים. אז כאן אפשר להאשים אך ורק את ה"פינוק" של הצעירים בעיר שאינם רוצים להתרחק מאמא! למרות זאת השנה זיהיתי שיש קבוצה מאוד חזקה של סטודנטים דימונאים שאולי יצליחו להפוך את הסטיגמה המטומטמת שנוצרה לאיילים בעיר.
    4. במקום לבכות על זה שחברי הגרעין גרו בדירות של איילים (כן חברים, זה של איילים ולא דירות ציבוריות) אולי שווה להתאחד ולבנות גוף שידע לשנות את המדיניות של עמידר ולהקל אפילו קצת את הקריטריונים המטורפים שהמדינה הציבה לקבלת דיור ציבורי, ותוך כדי גם אולי לגייס קבוצה של צעירים/ יזמים/ אנשים עסקים שישפצו את ה-100 ומשהו הדירות הנטושות שיש בעיר הזאת ויתנו אותם לאנשים שצריכים…

    את כל המרץ שאנשי ההתנגדות השקיעו בלהרוס היה אפשר להשקיע בלבנות ובשיתוף פעולה ואז אולי היה יוצא מזה הרבה יותר מאשר 4 מיליון שקל שהלכו לפח, קבוצה של צעירים בני העיר וכאלו שחיים כאן כבר מספר שנים טובות שבמקום להוציא לה רוח מהמפרשים היו יכולים לעזור ולתרום בהרבה מאוד פרויקטים משותפים!

    בקיצור כל שנותר לי לומר זה חבל, פשוט חבל שפיספסנו הזדמנות לעשות משהו טוב!

    1. מתנשא

      זה נהדר לבוא ולומר בוא נשתף פעולה.
      הנה הגיבור הגדול שמגיע להציל את העיר המסכנה ואת הצעירים המפונקים שלה. אתה מוכן לעשות את זה בלי לקבל יותר מכולם?
      האם זה שיתוף פעולה אמיתי אתה באמת בא להקשיב למי שחי במקום עשרות שנים והוא הרב המוחלט או שאתה "משטף פעולה" אומר מה נכון ואם זה לא מתאים אתה מסובב את הגב ולוקח את הכסף?

      אתה צריך לקבל פריבלגיות כדי להלחם על דיור ציבורי?
      לא משנה איפה תנחת בארץ יש מספיק לעשות בקשר לדיור ציבורי, אבל כדי שאיכותיים יגיעו לדימונה הרחוקה ויעזרו אנחנו צריכים לתת להם משהו, אולי דירה? אולי עבודה? (של איילים? של דיור ציבורי!)

      צריכים להגיד לך תודה שאתה בא לדימונה?
      אם רוצים ש4 מליון שקל לא ירדו לטמיון אולי יקימו את אותה שכונה בדימונה, שלא תעזור עוד 10 שנים לצעירים אלא תעזור להם עכשיו, או אולי יפתחו ב4 מליון שקל מרכזים לנוער מדימונה.

      הכתיבה שלך רק מוכיחה כמה אתה מסתכל מלמעלה על דימונה כמה אתה מאמין שהמקום הזה נכשל ולא מוכשל, כמה רק הגיבורים מבחוץ יכולים להביא את השינוי.

      רוצה לשתף פעולה? אכפת לך? אתה קורא לעצמך תושב דימונה? תגיע לדימונה בלי הגב של איילים ונראה אותך, בלי הפריבלגיות, ותשנה ביחד עם האנשים לא לעומתם.
      אל תבוא מבחוץ ותגיד מה נכון לדעתך, תראה מה נכון למי שחי שם!
      והכי חשוב תכבד!

      זו לא תקיפה אישית אבל החבר אגוז בדיוק מסמן את האידאולוגיה שמובילה את איילים ואת המשרד לפיתוח הנגב והגליל שלרב את התושבים

  10. רנן

    וכל מי שמתווכח – או שמרוויח מהמצב, או ששבוי בקונספציות שכל ישראל ערבים זה לזה, או שהוא מאותה "עדת מעריצים דימונאים מהאסכולה הפרובינציאלית "יש תל אביב בעיר". לא תמיד נעים לשמוע, אבל מאחורי מצב הדיור הציבורי ואי-צדק חלוקתי עומדים נתונים מאוד ברורים ואין בכלל מה להתווכח. גם בב"ש: משפחות נזרקות לרחוב מדירות של דיור ציבורי, כשעמותת איילים מקבלת את הדירות באמתלה שאף אחד לא רוצה אותן (ודאי – עמידר מזניחה את הדירות שעומדות ריקות במשך שנים, והסיבה שאף אחד לא רוצה אותן היא אשמת עמידר).
    האזור שבו חיה עמותת איילים בשכונה ד בב"ש הוא האזור הכי מטופח, הכי נקי – אי קטן ופסטרולי בתוך גטאות של עוני ומצוקה.
    גם אם הכוונות טובות – התוצאה גרועה ביותר

  11. דימונאי

    יש אנשים שבוערת בהם האמונה ועוסקים בתיקון עוולות בחיים הללו. על כן מגיעה להם מלוא ההערכה.

    הרבה זמן שלא ראיתי איכפתיות כזו- כנראה שעוד לא אבדה תקוותנו.

    יבוא יום ולא יסתכלו עלינו מלמעלה!!!

    בכל מקרה עמית, אפשר להסכים ואפשר שלא- אני בעיקר מלא הערכה- תודה

  12. פ ריץ היקה הצפונבוני

    הרי זאת כונת אלה המעודדים הבאת ,,אוכלוסיה איכותית" הרי הבעיה הגדולה אינה רק אי קידום האוכלוסיה היהודית של תושבי עיירות הפיתוח בנגב אלא האולוסיה ה בדואית שגם מה שתושבי העיירות היהודיות מקבלים ,הם גם את זה לא. להפך נגדם יש מלחמה ממש.

    1. אודי

      יש לפעול למתן זכויות ושיוויון מלא לאוכלוסיה הבדואית במדינה ולפעול להסדרה של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, אך על הבדואים למלא את חובות כמו כל אזרח במדינה. יחד עם זאת יש לפעול להשארת האוכלוסיה היהודית המקומית בנוסף להבאה של אוכלוסיה מבחוץ כדי לחזק את ההתיישבות היהודית בנגב. חייבים לשמור על רוב יהודי באיזורים אלה ובמדינה כולה אחרת לא יהיה פה רוב יהודי, והמשמעות של זה היא שלא נהיה מדינה יהודית או שהמיעוט היהודי ישלוט על הרוב- מדינת אָפַּרְטְהַיְד.

  13. מוקי

    מאמר שמנסה להעלות לדיון שוב נושא שנטחן מכל כיוון.. לא מחדש כלום! 10 מתנגדים מצד אחד וכל שאר תושבי דימונה מהצד השני..

    חבל שמתעסקים בשטות הזו בלי סוף!

  14. האח

    עמית היקר – מול הדיכוי המשתכלל בדימונה ובנגב כולו עלינו קודם כל להתאחד.
    חשוב מאוד שמול האתגרים הבלתי נגמרים והקשים נפעל בלי הפסקה, יחד – עובדים/ות וכאלה שלא, מזרחיות/ים וכאלה שלא, דימונאים/ות וכאלה שלא.
    האפליה של הפריפריה, בביתה, היא עוול שעל כולנו להתאחד נגדו – בעבודה חינוכית, אקטיביסטית ואחרת – שבה כבר התחלת.

    שלך – אח אותנטי

  15. dimona shli

    בימים אלו בבוא החורף על ארצנו הקטנטנה, השמש מתחילה להתחבא ועננים סגריריים מאיימים על השלווה והחופש אשר תהפוך את עירנו הקטנה לחשוכה ואפורה.
    בדיוק בימים אלו קמו להם חברוה טוענת ל"ג'נטריפיקציה" מילה בלועזית שרובם הגדול אינו יודע מה משמעותה. קבוצה זאת, אשר מדברת בשם כולם! ולמען כולם! משתדלת להוכיח ולבקר, לרמוס ולאכול את יושיבה בעירנו הקטנה.
    מצאו בתאטרון, בעמותת איילים, וגרעין צעירים מבני דימונה – כמשפך לפרוק בו את כל התסכולים האישיים אשר ברובם נובעים מצרות עין של הצלחה שאינה שלהם! דורשים מעמותות אשר מטרתם התיישבות ותאטרון לדואג לחלשים כאילו היו אלה עמותת רווחה וחלוקת מזון.
    מדברים בשם "קשת" של "דמוקרטיה" שדבר וחצי דבר אינו מאפיין את הקשת אשר מבטא את האחדות, המגוון, את השוני, ובנוסף הוסיפו לעצמם גם את המילה "דמוקרטיה"!
    על "המזרחיות" תבינו לבד…
    קומץ זה , אשר מצא במה לבטא את מאמריו ותסכוליו הפסיכולוגיים מעל דפי הפייסבוק, אשר במעמד אחר בזמן אחר, היו ההמון אותם הוא "מייצג" תוהים ותמהים על דבריו, במיוחד אותם ההורים אשר "בשמם" הם מדברים.
    אותם "נחמדים" מנסים לקחת עוול שלא שלהם, להשריש אותו בדמי נפשם, כאילו הקיפוח הגדול שהיה (לא מכחיש, היה!) עבר עליהם והושרש כמו תלמוד תורה בעיר "מקנאס". מילא, היו אותם אנשים המדברים בשם "המזרחיות" יודעים דבר וחצי דבר על אודות הוריהם, מקום מגוריהם, כפר הולדתם, חיי האושר והיצירה, השירה והפיוט, הקבלה והמוסר, חכמי עירם ומקובליהם, הקהילה ושורשיה, מוסדות ומחתרות של ארץ מוצאם – דיינו!
    אך לא כך דרכם, "זרקו את הענבים ולקחו את המוץ", וממנו עשו יין, ושככל שהזמן עובר והן סה"כ ילידי שנות ה80/90, היין רק משתבח והקיפוח רק מבעבע בדמיהם כמו יין טוב.
    אותו קומץ לצעירי, עושה מקיפוח –אידיאולוגיה, ומזריעת ההרס – מקצוע!
    מטרתם להרוס כל דבר אשר אינו משרת את צו מצפונם ואת האמת האמתית אשר משרתת את האינטרסים האישיים שלהם. צועקים בשם "כולם" ועושים בשביל עצמם! למען אישיותם, מעמדם, דעותיהם הפוליטיות וכמובן למען הדור הבא, חס וחלילה לא ייפגע מתאטרון או קבוצה של צעירים ציוניים.
    צריך וחשוב לומר שחלקם הגדול מנצל את ההמון ע"מ לעבור תהליך פסיכולוגי שורשי אשר נעוץ בילדות וחוסר אהבה אשר לא בא לידי ביטוי במהלך ימי הנערות.
    בימים האחרונים מנסה אותו קומץ קטן זה להחזיר את "החושך" לעיר קטנה, שאחרי שנים רבות הצליחה קצת לראות אור, להכניס אור , לקבל וכמובן גם לתת "אור" לכל הנכנס בשעריה.
    אך האור הזה אינו עולה באותו קנה עם האור האפרורי , וכמבון הוא אינו משרת את האינטרסים האידאולוגיים של קיפוח- אותו שינויי וכניסה של כוחות מחודשים ואיכותיים מחליש וגונב ממקומם בחברה הישראלית , אך גם נותן לאותם צרי עין אוכל לנשמה המקופחת, כי הרי הקיפוח הוא אידיאולוגיה כאילו היו אלה אנשי הגבעות הנאחזים על חלקת אדמה מארצם.
    בימים אלו ממש, העמיד לעצמו אותו קומץ, אישה בעלת כוחות כיתתיים ע"מ לאגד את כולם תחת אותה רוח מיסטית ועקרונות אידאולוגיה מיוחדים, אשר מרוב "סינוור" מכל "האור" שהיא מביאה, לא השכילו להבין את ההשלכה של "ג'נטריפיקציה" שבאה מהעיר הגדולה תל- אביב לערינו הקטנה, השלכה עצומה ורצון לתת, למצב הקורה ביפו למצב הקורה בעירנו, מול צעירים אחראיים ואכפתיים מעתידה ומקיומה – זהות אחת. יתרה מזאת, בהיותנו עם אשר הגיע מארצות האיסלאם מחובותינו, טוענת אותה בעלת הרוח, כי עלינו להיות אחראים כלפי הקיפוח הקיים כיום בנגב בין יהודים ובדואים ובין פלסטיניים לישראלים-וזה היה מקצת תורתה אשר "סוחפת" לבבות של בני עדות המזרח דור 3 בארץ אשר שמו עיניהם ואוזניהם אליה.
    אחרי כל זאת, אני שואל את עצמי יום יום, אין ספק שמחלוקת קיימת פה ויש לה מקום לבירור.
    כמובן שלא עם אותם "אנשי רוח" אשר מטרתם להזרות רוח רעה בעירם. אלא עם דור העלייה, בני ה 50 – 60 שיודעים ועברו מזה קיפוח, אך הם רואים את הקיפוח ואת המאבק חסר דרך הזה.
    ועוד שאלות רבות עולות בי אשר איני מוצא מנוח.
    מה עושים אותם אנשים אלה למען העיר החשובה להם, מלבד לרמוס ולהרוס כל פינה טובה אשר לא מבטאת את אישיותם? מה באה לבטא ההתנגדות ל"איילים" או ל לצעירים איכותיים שגרים ובאים לגור בדימונה אצלם? מה המפחד? מלבד הפייסבוק אשר נותן מעמד לדעות ולעשייה תקשורתית , במה העשייה שלהם מתבטאת ומידה ולא היה מקום לקרוא את דברי השנאה וההרס בפייסבוק? והאם יש "נאה דורש – נאה מקיים"? אותו צעיר הצועק על מקומות עבודה לחבריו בני המקום , הולך וגוזל עבודה לבני מקום אחר? והשאלה הגדולה איתה אני הולך לישון הלילה עם אור דולק בחדר , מה יקרה אם לא יהיה קיפוח, אם הכל יפעל לפי ראות עיניהם – איכן ימצאו מזור לנפשם הצרה והכואבת?
    שבת שלום
    התושב "יליד" מרוקו, תושב דימונה

  16. שי

    השם כל כך מדוייק, "נגב של פריבילגיות", לא סתם הכותב המוכשר הכניס את המילה "נגב" ולא "דימונה", תופעה זו של הבאת אנשים "איכותיים" ממדינת תל אביב אל הפריפריה הגאוגרפית שנמצאת דרומית לגדרה אינה מתרחשת רק בדימונה אלא כמעט בכל ערי הפיתוח בנגב.
    תנועת איילים שחרטה על דגלה התיישבות בנגב ובגליל (כאילו שבנגב ובגליל אין תושבים והסטודנטים של איילים באים להפריח את השממה) החליטה להתמקם בערי הפיתוח השונות בנגב לא סתם. האנשים המגיעים להתגורר בכפרי הסטודנטים של איילים אינם "החלוצים החדשים" או "ציונים בעידן המילניום" (סיסמאות המופיעות בסרט של העמותה) אלא אופורטינסטים המגיעים ללמוד באוניברסיטת בן גוריון או מכללת ספיר וקופצים על המציאה של מגורים בהשתתפות סמלית (200 שקלים לחודש) וקבלת מלגת לימודים מלאה, כל זה תמורת "התנדבות" מספר שעות בשבוע ביישוב בו מתגוררים (עסקה שווה לכל הדעות).
    אם תכנסו לכפר הסטודנטים באופקים למשל, תיווכחו לגלות שיש באופקים שני סוגים אנשים לטענת אותם סטודנטים, יש את ה"נאורים", אלו הם כמובן הסטודנטים של איילים וכל שאר 27,000 התושבים המקומיים הם ה"נייטיבס", (כינוי מיובא מחוץ לגבולות המדינה)

    ראוי לשאול כמה מהסטודנטים של איילים מסיימים את התואר ונשארים לגור בנגב? (ליד הנייטיבס)

    איזה תרומה משאירים בעיר אותם סטודנטים שירדו לשלוש שנים לדרום?

    והשאלה החשובה ביותר – האם מישהו מהעיר בה הקמתם את הכפר בכלל ביקש את עזרתכם?

    תושב אופקים