כשהשטן נקרא לדגל

מדוע גויס השטן לחזית נגד המוזיקה המזרחית? עמוס נוי על מלחמת התרבות שבין הלגיטימי לבין הלא-לגיטימי, בין האנושי לבין השטני
עמוס נויעמוס נוי

בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה

בְּבוֹא-רָשָׁע בָּא גַם-בּוּז (משלי י"ח, 3)

לא כל כך מזמן התפתח שוב פולמוס עונתי ואופנתי בהתבטאות של זמר עבר שאמר, בהתייחסו ל"מוסיקה מזרחית" עכשווית, שהיא "מוסיקה שהשטן לא ברא". כצפוי, התפתח דיון ידוע מראש, בכלי הנשק המשומשים, ועם התשובות הרגילות. בסיכומן הוסבר שהדובר התכוון ל"מוסיקה מזרחית גרועה". השאלה מדוע האמירה הטריוויאלית, שהדובר אינו מחבב מוסיקה גרועה, מסתברת בהקשר של הקטגוריה המעורפלת של "מזרחיות", ומדוע אז, ורק אז, מקדישים לה עיתונים את שעריה, ואינם זועקים בכותרות דומות את הסקופ המדהים הזה מדי שבוע (נניח: "יהורם גאון לא סובל מוסיקה גרועה!" או אפילו "סולד מג'אז גרוע", "מתעב אופרה גרועה", או "שירי גבעטרון גרועים מחליאים אותו") – השאלה הזו נידונה רק במרומז.

אבל נקודה אחת נעלמה לחלוטין מהשיח הציבורי, והיא ראויה לדיון: מה, לכל השדים והרוחות, עושה השטן בדיון הזה? איך לעזאזל הוא השתרבב לכאן, עם זנבו המחודד ועיניו רושפות האש? נסכם לרגע את ה"טענות" העיקריות המופנות כלפי "מוסיקה מזרחית" (או "מוסיקה מזרחית קלוקלת", או "אוריינטל-פופ", או איך-שלא-נקרא-לזה): היא סנטימנטלית, טיפשית, עילגת, דלה בשפתה, מונוטונית במנגינותיה, מסחרית, פשטנית, קיטשית, ירודה, עממית, וכו' וכו' –  מה, בכל התכונות האלה בנפרד או יחד, מצדיק את גיוסו של השטן, שאפילו הוא, שיודע, לצערנו, לברוא דבר או שניים, דבר כזה "לא ברא"?

זו מהותו של בוז, ומה שמבדיל בינו לבין סתם סלידה, או אפילו איבה יוקדת: בעוד שאלה עשויים להתקיים בין בני אדם ותרבויותיהם, הבוז מוציא את מושאיו מכלל התחום האנושי הלגיטימי. משום כך במלחמת תרבות שבו האויב משורטט כדמוני ונחות, השטן נקרא לדגל. הבוז למוסיקה, שאותה "השטן לא ברא", הופכת את סקאלת הטעמים הגמישה והלגיטימית למלחמת תרבות שבין הלגיטימי לבין הלא-לגיטימי, בין האנושי לבין השטני.

כי מה לעשות: בני אדם אוהבים גם מוסיקה "קלוקלת". הם מאזינים ושרים מוסיקה "קלוקלת" בגני הילדים, בבתי הספר, בתנועות הנוער, כשהם לבד במקלחת וכשהם בצוותא באירוע משפחתי. הם שמחים, הם רוקדים, הם מוחים דמעה, הם עושים אהבה, הם מתחתנים, והם אפילו נקברים לפעמים, לצליליה של מוסיקה "קלוקלת" (כלומר, כאמור, סנטימנטלית, טיפשית, עילגת, דלה בשפתה, מונוטונית במנגינותיה, מסחרית, פשטנית, קיטשית, ירודה, עממית). גם אני אוהב מוסיקה "קלוקלת" (את "רוזה רוזה רוזה" של גאון, למשל). זה אולי מעיד על חוסר טעם וחוסר חינוך, אבל מה שטני בזה? מצד שני, אני סולד פיזית מג'אז (בעיקר את הקטע כשהמתופף מוציא מגרפה ומניח אותה על המצלתיים) ומאוכל הודי (לכל סוגיו וסוגותיו), אבל מעולם לא עלה בדעתי שהם משהו ש"השטן לא ברא".

דבריו הידועים לשמצה של יוסף לפיד, שאמר "חשבתי שכבשנו את טול כרם, לא שטול כרם כבשה אותנו" כתגובה להשמעה של שיר של בניון ברדיו (כמו גם דברים בוטים, גסי רוח, ומטופשים לא פחות של אביב גפן), מעידים לא רק על סלידה גלויה ממזרחיוּת ומגילוייה, אלא גם מבטאים השקפה תרבותית עמוקה וסמויה, לפיה המפגש בין תרבויות ומסורות מוסיקליות הוא סוג של "מלחמה" (או משחק סכום-אפס), שיש בו "ניצחון" (והפסד) ו"כיבוש". תפישת העולם הזו מטילה את צלה הרע והמכוער על כל שיח והתנהגות תרבותיים בישראל, והופנמה על ידי החברה הישראלית על כל שכבותיה – מי בצער ובכאב על אובדן (לעתים לא מודעים) ומי ב"שמחת המנצח" (או ב"פאניקת המפסיד") במשחק שהוא הגדיר את חוקיו. אנשים קשי יום ששמחים בהופעה של ליאור נרקיס, ממש כמו ה"בנות" בשיר של סידני לאופר, "רק רוצים לעשות חיים". הבוז הופך אותם לאויבים לא אנושיים, המאזינים למוסיקה ש"השטן לא ברא".

כידוע, מושאי הבוז של אתמול הם הנורמה הנוסטלגית של היום. האנשים שהלעיגו על זוהר ארגוב בשנות ה-80 הם האנשים שמנופפים בו עתה כסמל של מוסיקה איכותית מול הגל העכשווי של כת השטן. כדאי להזכיר: ב-1930 כתב מבקר המוסיקה של עיתון "דבר" בבוז מופגן על אחת הזמרות הגדולות וגדולות-הקול שחיו כאן, שהייתה גם חוקרת ואתנו-מוסיקולוגית של מוסיקה יהודית-מזרחית ופלסטינית: "אין לה קול, וגם המעט שישנו יוצא פגום על ידי סגנון הזימרה האופייני לשירי תימן, ספרד, ערב וכו'. אין ספק כי את שלושת רבעי הצלחתה יש לזקוף לזכותה של אותה מידת התיאטרליות המלווה את שירתה (תאורה, תלבושות, תנועות, וכו'), ולא לזכות המוסיקה אשר כמוה כאין". את האוזניים ששמעו כך את ברכה צפירה ושירתה אולי באמת אין שטן שיברא.

פורסם בבלוג המוסיקה קפה גיברלטר, במסגרת פרויקט ה"לא-ציקלופדיה" (בשיתוף כתב העת "הכיוון מזרח"), העוסק בתופעת הבוז למוזיקה ותרבות ויועלה בגיליון הקרוב שלו. לכל הערכים בפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי

    השימוש במשפט מוסיקה שהשטן לא ברא. זהו המשך ברור של המשפט השד יצא מהבקבוק.כמו תמיד מבקשים המשתשים במושגים האלה,להוציא את השיח אל הלא אנושי. כל זה כדי לא לעמוד מול המציאות שבה הציבור אומר את דברו.
     

  2. אלי אמינוב

    השטן גויס למלחמה משום שהוא ראש וראשון לבני החושך במלחמת בני אור בבני חושך מנהלת חברת המתנחלים בפלסטין מראשיתה. המחלוקת התרבותית כביכול, רק משקפת את האימה של המתנחלים האירופים שהתחילו את הסיפור וחששם הגדול היה שדור ההמשך שלהם יהפוך ללוונטינים. בשורש הדברים עומדת כמובן שנאת המתישבים למנושבים מהם גזלו את הארץ. הצורך של כנופיית המתנחלים ליבא יהודים ערבים ליצירת מעמד פועלים ושכבת אכרים במקום הפלסטינים שגורשו ובשל השואה שחיסלה את המלאי האנושי עליו סמכו. תהליך זה עורר פולמוס חריף בקרב האליטה הישראלית ואחת הטענות הבולטות של קלמן כצנלסון למשל נגד בן גוריון היה בענין כור ההיתוך כלומר הנסיון לחסל את תרבותם הערבית של יהודי המזרח ובכך ליצור אומה אחת. מעניין שסינדרום זה מחמיר ככל שישראל נעשית דומה יותר למדינות האזור מאשר למדינה אירופית. הצורך בהדגשת ההבדל בין היהודים – בני האור ובין הערבים – בני החושך נעשה חזק יותר ככל שהוא הולך ונמחק.

  3. נתן

    אז איפה הבעיה? מדוע אסור לאנשים לסלוד מ"מיזרחיות" ?הרי האתר הזה לדגמה מלא במאמרים שסולדים מ"אשכנזים" בכלל ו"אשכנזיות" בפרט ואני כאשכנזי לא מרגיש עם זה שום בעיה. אולי בגלל שאני מבין ששנאה לאחר היא קודם כל רגשי נחיתות של הדובר ודי לחכימה ברמיזה ואידך זיל גמור ושבוע טוב.

    1. שאול סלע

      יש סלידה ממשה גרנות שכתב את "עסקני הקיפוח " וקרא לסתום את הפה למואיז בן הראש שכתב את השיר המצחיק על ביאליק. יש סלידה מאשכנזים שחושבים שמזרחים הם אהבלים ומנפנפים ב"נכבה יהודית" ובמוטיב הנלעג של פליטות המזרחים. גם ימיטני נחשב לאשכנזי כאשר הוא טוען שקיימת זיקה בין החרמת הרכוש של הפלסטינים להחרמת רכושם של יהודי עיראק

      1. נתן

        גם ה"מזרחיות" ממנה סולדים האשכנזים היא לא המזרחיות של הרמב"ם ואבן-גבירול.

        1. שאול סלע

          והם כן סולדים ממחשבת ישראל ודת ישראל

  4. יניב

    מאמר מעולה ועמוק וחכם. נתן, קצת הבנת הנקרא: עמוס לא כתב על שום דבר ש"מותר" ו"אסור". הוא גם לא כתב בגנות הסלידה, אלא בגנות הבוז.

    אגב בניון ואמירתו של לפיד, ואגב מפגש בין תרבויות ומסורות מוזיקליות – כדאי ומשעשע להזכיר: לפיד אמר את הדברים בתגובה לעיבוד של בניון לשיר "את אינך".
    זה תרגום לעברית ולערבית של שיר באנגלית, now you're gone, של ג'ף לין הבריטי. לשיר מלים מטופשות
    במקור (לדעתי התרגום רק שיבח אותן – וספק אם לפיד היה יכול לתרגם אותן יותר טוב), ואם אינני טועה, הלחן המקורי של לין מבוסס בכלל על נעימה רוסית.

    הבזים יבוזו והסולדים יסלדו, וההיסטוריה תצחק על כולם. אנחנו יכולים ליהנות בינתיים מהמוזיקה.

    1. דרור בל"ד

      לטעמי ולמיטב הבנתי עמוס נוי לא כתב בגנות הבוז אלא בגנות שימוש לא לגיטימי בו:
      "הבוז מוציא את מושאיו מכלל התחום האנושי הלגיטימי… הבוז למוסיקה, שאותה "השטן לא ברא", הופכת את סקאלת הטעמים הגמישה והלגיטימית למלחמת תרבות שבין הלגיטימי לבין הלא-לגיטימי, בין האנושי לבין השטני".

      גם הפסוק אותו מצטט עמוס נוי בתחילת מאמרו יכול להתפרש בצורות שונות. אחת מהן היא זו שנוי משתמש בה לצורך מאמר זה. לו היה נכתב המאמר על פושעי מלחמה למשל, אפשר היה להשתמש באותו פסוק על מנת לתת לפסוק משמעות אחרת.

      לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ.
      בניגוד לרשע שתמיד הדלת פתוחה בפניו לשנות את דרכיו, הכסיל היה, הווה ויישאר לנצח כסיל, או כפי שפירש אלי אמינוב: " המחלוקת התרבותית כביכול [של הכסילים], רק משקפת את האימה של המתנחלים האירופים שהתחילו את הסיפור [אלו הם הרשעים] וחששם הגדול היה שדור ההמשך שלהם יהפוך ללוונטינים [לכסילים]".

  5. אלעד דקר

    וגם בו היתה (ויש) הרבה מוסיקה קלוקלת.
    אני מסכים עם כל מה שכתוב במאמר.

  6. דןש

    אכן קיימת מלחמת תרבות ולא רק בתחום השירה. מדינת ישראל הוקמה על בסיס התרבות המערבית ו/או המזרח אירופית. הצפיה הייתה שגם העולים מארצות המזרח (ארצות ערב) ישתלבו בתרבות זו. תרבות של פתיחות, תרבות של שוויון, תרבות של חופש לטוב (מהו הטוב?) וכליאת הרע (מהו הרע?). תרבות המאפשרת/מעודדת כל אחד להתקדם על פי כישוריו ורצונותיו ולהשתלב בחברה כולה. המאבק בעצומו וחלקו מתבטא במוזיקה המזרחית ואין הכוונה לשירת יהודה הלוי ו/או פיוטים המבוססים על המקורות.

  7. גיל ב

    דווקא למיטב זכרוני יהורם גאון לא אשכנזי בכלל. לא? הוא נראה לי מזרחי או מה שנקרא ספרדי טהור. אז למה שתהיה לו ביקורת על עצמו?