• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כשהשטן נקרא לדגל

מדוע גויס השטן לחזית נגד המוזיקה המזרחית? עמוס נוי על מלחמת התרבות שבין הלגיטימי לבין הלא-לגיטימי, בין האנושי לבין השטני
עמוס נויעמוס נוי

בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה

בְּבוֹא-רָשָׁע בָּא גַם-בּוּז (משלי י"ח, 3)

לא כל כך מזמן התפתח שוב פולמוס עונתי ואופנתי בהתבטאות של זמר עבר שאמר, בהתייחסו ל"מוסיקה מזרחית" עכשווית, שהיא "מוסיקה שהשטן לא ברא". כצפוי, התפתח דיון ידוע מראש, בכלי הנשק המשומשים, ועם התשובות הרגילות. בסיכומן הוסבר שהדובר התכוון ל"מוסיקה מזרחית גרועה". השאלה מדוע האמירה הטריוויאלית, שהדובר אינו מחבב מוסיקה גרועה, מסתברת בהקשר של הקטגוריה המעורפלת של "מזרחיות", ומדוע אז, ורק אז, מקדישים לה עיתונים את שעריה, ואינם זועקים בכותרות דומות את הסקופ המדהים הזה מדי שבוע (נניח: "יהורם גאון לא סובל מוסיקה גרועה!" או אפילו "סולד מג'אז גרוע", "מתעב אופרה גרועה", או "שירי גבעטרון גרועים מחליאים אותו") – השאלה הזו נידונה רק במרומז.

אבל נקודה אחת נעלמה לחלוטין מהשיח הציבורי, והיא ראויה לדיון: מה, לכל השדים והרוחות, עושה השטן בדיון הזה? איך לעזאזל הוא השתרבב לכאן, עם זנבו המחודד ועיניו רושפות האש? נסכם לרגע את ה"טענות" העיקריות המופנות כלפי "מוסיקה מזרחית" (או "מוסיקה מזרחית קלוקלת", או "אוריינטל-פופ", או איך-שלא-נקרא-לזה): היא סנטימנטלית, טיפשית, עילגת, דלה בשפתה, מונוטונית במנגינותיה, מסחרית, פשטנית, קיטשית, ירודה, עממית, וכו' וכו' –  מה, בכל התכונות האלה בנפרד או יחד, מצדיק את גיוסו של השטן, שאפילו הוא, שיודע, לצערנו, לברוא דבר או שניים, דבר כזה "לא ברא"?

זו מהותו של בוז, ומה שמבדיל בינו לבין סתם סלידה, או אפילו איבה יוקדת: בעוד שאלה עשויים להתקיים בין בני אדם ותרבויותיהם, הבוז מוציא את מושאיו מכלל התחום האנושי הלגיטימי. משום כך במלחמת תרבות שבו האויב משורטט כדמוני ונחות, השטן נקרא לדגל. הבוז למוסיקה, שאותה "השטן לא ברא", הופכת את סקאלת הטעמים הגמישה והלגיטימית למלחמת תרבות שבין הלגיטימי לבין הלא-לגיטימי, בין האנושי לבין השטני.

כי מה לעשות: בני אדם אוהבים גם מוסיקה "קלוקלת". הם מאזינים ושרים מוסיקה "קלוקלת" בגני הילדים, בבתי הספר, בתנועות הנוער, כשהם לבד במקלחת וכשהם בצוותא באירוע משפחתי. הם שמחים, הם רוקדים, הם מוחים דמעה, הם עושים אהבה, הם מתחתנים, והם אפילו נקברים לפעמים, לצליליה של מוסיקה "קלוקלת" (כלומר, כאמור, סנטימנטלית, טיפשית, עילגת, דלה בשפתה, מונוטונית במנגינותיה, מסחרית, פשטנית, קיטשית, ירודה, עממית). גם אני אוהב מוסיקה "קלוקלת" (את "רוזה רוזה רוזה" של גאון, למשל). זה אולי מעיד על חוסר טעם וחוסר חינוך, אבל מה שטני בזה? מצד שני, אני סולד פיזית מג'אז (בעיקר את הקטע כשהמתופף מוציא מגרפה ומניח אותה על המצלתיים) ומאוכל הודי (לכל סוגיו וסוגותיו), אבל מעולם לא עלה בדעתי שהם משהו ש"השטן לא ברא".

דבריו הידועים לשמצה של יוסף לפיד, שאמר "חשבתי שכבשנו את טול כרם, לא שטול כרם כבשה אותנו" כתגובה להשמעה של שיר של בניון ברדיו (כמו גם דברים בוטים, גסי רוח, ומטופשים לא פחות של אביב גפן), מעידים לא רק על סלידה גלויה ממזרחיוּת ומגילוייה, אלא גם מבטאים השקפה תרבותית עמוקה וסמויה, לפיה המפגש בין תרבויות ומסורות מוסיקליות הוא סוג של "מלחמה" (או משחק סכום-אפס), שיש בו "ניצחון" (והפסד) ו"כיבוש". תפישת העולם הזו מטילה את צלה הרע והמכוער על כל שיח והתנהגות תרבותיים בישראל, והופנמה על ידי החברה הישראלית על כל שכבותיה – מי בצער ובכאב על אובדן (לעתים לא מודעים) ומי ב"שמחת המנצח" (או ב"פאניקת המפסיד") במשחק שהוא הגדיר את חוקיו. אנשים קשי יום ששמחים בהופעה של ליאור נרקיס, ממש כמו ה"בנות" בשיר של סידני לאופר, "רק רוצים לעשות חיים". הבוז הופך אותם לאויבים לא אנושיים, המאזינים למוסיקה ש"השטן לא ברא".

כידוע, מושאי הבוז של אתמול הם הנורמה הנוסטלגית של היום. האנשים שהלעיגו על זוהר ארגוב בשנות ה-80 הם האנשים שמנופפים בו עתה כסמל של מוסיקה איכותית מול הגל העכשווי של כת השטן. כדאי להזכיר: ב-1930 כתב מבקר המוסיקה של עיתון "דבר" בבוז מופגן על אחת הזמרות הגדולות וגדולות-הקול שחיו כאן, שהייתה גם חוקרת ואתנו-מוסיקולוגית של מוסיקה יהודית-מזרחית ופלסטינית: "אין לה קול, וגם המעט שישנו יוצא פגום על ידי סגנון הזימרה האופייני לשירי תימן, ספרד, ערב וכו'. אין ספק כי את שלושת רבעי הצלחתה יש לזקוף לזכותה של אותה מידת התיאטרליות המלווה את שירתה (תאורה, תלבושות, תנועות, וכו'), ולא לזכות המוסיקה אשר כמוה כאין". את האוזניים ששמעו כך את ברכה צפירה ושירתה אולי באמת אין שטן שיברא.

פורסם בבלוג המוסיקה קפה גיברלטר, במסגרת פרויקט ה"לא-ציקלופדיה" (בשיתוף כתב העת "הכיוון מזרח"), העוסק בתופעת הבוז למוזיקה ותרבות ויועלה בגיליון הקרוב שלו. לכל הערכים בפרויקט

כנראה שיעניין אותך גם: