ראיון עם סבתא ז'ורז'ט

הם עם אוטו, כסף, בלגן. חוץ לארץ מליון פעם בשנה. אנחנו בתוך מקלט. למה? אין לנו נשמה? אין לנו אף בפנים? מה אין לנו?
נועם שאול

במסגרת שיעור אזרחות לקראת סיום כיתה י"ב, התבקשתי לכתוב עבודה על חוק ממשלתי שמגביל את הציבור בישראל. החוק שבחרתי היה חוק הדיור הציבורי. החוק נחקק בשנת 1998, בעקבות העלאת הסוגיה על סדר היום בידי הקשת הדמוקרטית המזרחית ואימוצה על ידי ח"כ רן כהן. החוק נועד לאפשר לדיירי הדיור הציבור בישראל לרכוש את דירותיהם בהנחה יחסית למחיר השוק בתלות במספר שנות המגורים בדירה. אולם יישום החוק נעצר על ידי חוק ההסדרים ועד היום לא נכנס לתוקף.

לשם כך, החלטתי לראיין את סבתא שלי, סבתא ז'ורז'ט. עם עלייתה לישראל היא התגוררה בדירת עמידר, וחשבתי לשאול אותה מה דעתה על הקפאת החוק שמגבילה את חירותה. הזמנתי אותה להתארח ולדבר על הנושא, והיא הסכימה. שמתי מולה מצלמה והתחלתי לשאול שאלות. סבתא לא ענתה ישירות על העניין, אלא סיפרה על הכאב והקושי הגדול בעלייתה ארצה. הנושא לקח אותה למקומות אחרים, ואני בחרתי שלא להפסיק אותה, ולתת לה לדבר על התחושות שלה.

ז'ורז'ט וחנניה (ז"ל) אוחנונה עלו לארץ באונייה ממרקש שבמרוקו בשנת 63', יחד עם תשעת ילדיהם. מדינת ישראל מיקמה אותם בשכונת "רמז" שבפרדס חנה. הם קיבלו דירה ציבורית מעמידר וכעבור כמה שנים בודדות, אחרי שנולדו להם עוד שני ילדים, הם קיבלו יחידת דיור נוספת מכיוון שמנו שלוש עשרה נפשות.

אמא שלי, גילה, עזבה את הבית בגיל חמש עשרה לקיבוץ אפיקים שבצפון, יחד עם חברת נוער (ילדים מהפריפריה, לרוב מזרחים, שעברו לקיבוצים. הם נתפסו כזרים, לא מוכרים שלא יתקבלו לחברה הקיבוצית האשכנזית).

בטקסט הבא סבתי מספרת על ההשפלה והתסכול הגדול שלא עוזבים אותה, וכנראה שלא יעזבו לעולם.

ז'ורז'ט אוחנונה (במרכז) עם בנותיה

שלום סבתא, בואי תציגי את עצמך.

שמי ז'ורז'ט.

מתי עלית לארץ?

בשנת 63'.

איפה גרת בהתחלה?

בהתחלה שמו אותנו בפרדס חנה, בשכונת רמז. דירה קטנה, הילדים היו עוד קטנים ולא יכולנו להסתדר. אחר כך העבירו אותנו לקומות.

קומות?

זה ברחוב גאולה. נתנו לי שתי דירות. אז הילדים היו קטנים ואני לא הייתי עובדת, הייתי מטפלת בילדים שלי. בעלי היה חולה גם לא עבד. נתנו לו כמה עבודות. הולך לנסות עבודה, והוא לא יכול להחזיק מעמד ועוזב… עוד פעם עבודה אחרת ועוזב. היה לנו מצב קשה. היה לנו עם התמיכה שהעובדת סוציאלית הביאה לנו לירות, כסף שהיה אז. ובכל זאת לא יכולנו להסתדר. אז נולד לי הילד האחרון, לא היתה לי ברירה. בקושי היינו אוכלים. רצתי לעבודה ארבע שעות בבית חולים, וכשהעובדת סוציאלית שמעה שאני התחלתי לעבוד, הורידה לנו את התמיכה. לא שלחה לנו את הצ'ק. כולם קיבלו את הצ'ק של התמיכה ואנחנו לא קיבלנו.

למה?

אני באתי הביתה מהעבודה, אומר לי בעלי: "הם שלחו ולנו לא שלחו". אני אמרתי לו נחכה עוד יום-יומיים ונראה מה יהיה. ככה היה… חיכינו וזה, לא שלחו. מה עשיתי? למחרת לקחתי את הילדים, הלכתי ללשכת הסעד לעובדת סוציאלית. ישבתי שמה בכיתי וזה ואמרתי לה: "תראי את כל הילדים. את לא מרחמת עליהם? אני עובדת ארבע שעות. תגידי תודה רבה. רק לנעליים שלהם, רק לתחתונים שלהם, רק לבגדים שלהם. מה אני אוכלת? בקושי אנחנו חיים. חצי חודש אנחנו רק רושמים, רושמים, רושמים. מה נשאר לנו? תגידי תודה רבה שאני הלכתי לעבוד ארבע שעות. ועוד לא קיבלתי את המשכורת הראשונה, כבר חתכת לנו את התמיכה?" אז מה אני אעשה? תגידי לי. אז לא נעבוד? ואיך אנחנו נסתדר? נחכה לביטוח לאומי?

מה היא עשתה? הזמינה לי משטרה. סיפרתי להם. ראו את הילדים ונכנסו אליה. אמרו לה: "אל תדאגי לה, יש לה ילדים, כולם קטנים, והיא עובדת אם יש לה אפשרות, ובעלה מטפל בילדים… בסדר גמור. הילדים לא מוזנחים. אבא שלהם שומר עליהם." אז היא נתנה לנו את הצ'ק ונתנה לי פתק לחנות לקחת להם בגדים, מה ללבוש. בכל זאת היה קשה גם כן. כי היה חורף, כדורים, רופאים. קח אותו לפה, קח אותו לשם. היינו לבד, לא שלחה אפילו עזרה לילדים. רק תבוא תשב איתם, תעזור להם בשיעורים. כלום… שכחת אותנו בכלל, אנחנו לא קיימים. מה נשאר לנו עכשיו? דיבורים וסיפורים…

היום אני בודדת לבד. אני רוצה לגור ליד הבנות שלי. אין מי שיסתכל עלי, אין מי שיעזור לי. עברתי ששה ניתוחים. ארבע ניתוחים לעיניים, שני ניתוחים לבטן. ואף אחד לא הסתכל עלי. היו נותנים לי עזרה מביטוח לאומי שבוע-שבועיים ואחר כך לוקחים לי אותה ואני נשארת ככה לבד. אני קמה, אני נופלת… ואם הילדה לא היתה מביאה לי קצת אוכל, לא היתה באה נכנסת אלי, "מה קרה אמא, מה את צריכה?" לא, הייתי זרוקה. איפה עובדת סוציאלית? הלכה, נאבדה, גמרנו? אין שירותי הרווחה? עד עכשיו אף אחד לא מכיר אותי.

מה יש לך להגיד על הקפאת החוק שניסה להקל על דיירי עמידר לקנות את הדירה שלהם?

שיילכו לנשק בתחת. שיתנו לנו מה שצריך. זה העזרה של המדינה? שייקחו את הבית הזה, שיתנו לנו את הדירה כמו שהם גרים. שייקחו את המחסן ויתנו לנו דירה כמו שלהם. הם עם אוטו, כסף, בלגן. חוץ לארץ מליון פעם בשנה. אנחנו בתוך מקלט. למה? למה? אין לנו נשמה? אין לנו אף בפנים? מה אין לנו? אתם עושים רק בלגן. לזה אתם דואגים. אתם מושיבים את הפוליטיקאים בטלויזיה. אני גם רוצה לשבת בטלויזיה. תזמינו אותי. וואלה אני אבוא!

את תבואי. את תבואי בענק.

אני אבוא. ואני אגיד לכם הכל. ואני אראה להם. כל אחד יש לו מה להגיד "ככה וככה, וככה". אה?… עשרים אלף, שלושים אלף, זה יש לכם במשכורת? ומאתיים לירות שהיתה נותנת לנו עובדת סוציאלית ואנחנו ארבע עשרה נפשות, זה בסדר בשבילכם? זה היה טוב לכם? מי כמו אתם? אתם חיים כמו מלכים. אנחנו כמו כלבים!

אז מה עושים?

מה עושים? תסתכלו עלינו. תעזרו לנו. תעמדו על הרגליים. את רואה? אני לא אשתוק. ואני אישה חולה, שלא יתחילו איתי. היום כשבאים עולים חדשים, יש להם מקרר, יש להם מכונה, יש להם אוטו, יש להם הלוואות טובות, יש להם בית.

אני אמות? אני אקבור את עצמי? אלוהים לא רוצה עכשיו. מתי שהוא רוצה זה בזמן שלו. לא אני. אלוהים. אני לא קובעת מה שצריך להיות. והם… שלא יחשבו שהם יחיו שנים ככה, ושיהיו גיבורים וזה… תסתכלו על המחלות שיש, תסתכלו על האנשים שזרוקים. חולים ככה. אף אחד לא מסתכל עליהם. אתם מדברים רק על עצמכם. זה טוב לכם בשבילכם. לא אכפת לכם מאף אחד. תסתכלו! תחפשו! תחפשו בדירות! תצאו לרחוב! אם אתם רוצים לדעת כמה אנשים סובלים בשקט. לא רק אני. יש הרבה.

יותר טוב תנו לנו לשתוק… שאני לא אוציא את כל המרירות שלי. אם לא, אנחנו נבוא לכנסת. באמת אני מוכנה לבוא לכנסת ולעמוד ולדבר! על זה אני רוצה לבוא! ונביא את הילדים שלי והם יספרו הכל! זה ארץ ישראל זה? אה?! אהה וואלה אתם צודקים.

ינעל אביהם ומי שהביא אותם. כלבים בני כלבים.

ז'ורז'ט אוחנונה,

חורף 2012

תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אילן שאול

    כבר הרבה זמן לא קראתי מאמר שאפשר להגדירו: "מכונן". שורו הביטי וראי, מה גדול היום הזה. אוהב אותך הרבה.

  2. שרלי

    מה עשו לאנשים האלה? תראו איזו תמונה, איזה אושר, איזה נשים יפות!!!

    אני גם חושד שהמחלה של האב קשורה איכשהו לאותה עליה מקוללת.

    ממרקש לשאול.

  3. נועם שאול

    תודה שרלי.

    ואכן גם אנחנו חושבים שאותה מחלה של סבא ז"ל קשורה לעלייה הקשה.

    מה הכוונה ממרקש לשאול? האם אתה גר במרקש?

    נועם.

  4. אשר עידן

    קיבוץ גן שמואל, הוא הנגטיב של מעברת פרדס חנה. הידרתי רגלי מהעוקץ, מאז מות המחאה בקיץ הקודם. לכבוד המאמר המדהים של נועם שאול, אני כותב שוב. כל מי שתומך במפלגת העבודה ובמר"ץ (מפ"ם בפועל), תומך בהמשך הניצול בן 64 השנים שגן שמואל ותואמיו ניצלו את המעברות ואת מושבי הסביבה.

  5. עמית

    גם הניצול חייב להימשך וגם למה שרק המפאי, והמר"ץ ינצלו, שגם הליכוד, מפלגת המזרחיים וש"ס מפלגת המזרחיים הספרדים הליטאים יוכלו גם לנצל. צריך שוויון גם אנחנו רוצים לנצל!!!!!

  6. אשר עידן

    עמית היקר. הליכוד האימפוטנט, כבר 40 שנה בממשלה, אבל הצליח לכבוש רק 10% מהעוצמה. 90 % מהכוח נשאר עדיין, כמו בשנות החמישים בידי מפא"י (ביריוני הפועל שעדיין שולטים על בית המשפט העליון, האוניברסיטאות, מוסדות התרבות, ההסתדרות ושאר ירקות), ובידי מפ"ם בארוני הקרקעות הכי טייקוניות בישראל בכפר שמריהו, בהרצליה, ובשפיים-ארסוף

  7. אבי

    למרות הכל יש מיוצאי עדות המזרח מעמד ביינים גבוה ואף עשירים ביותר חלקם מעסקים פרטיים וחלקם התקדמו יפה אפילו כעובדי מדינה וכשכירים במקומות עבודה פרטיים. חלקם ממשיכים לגור בישובים בדרום הארץ ובצפונה ואחרים עברו למרכז. גם הם טסים לחו"ל לשם תענוג או עבודה וגם הם חחים ברמת חיים גבוהה.
    בכל מדינה יש עשירים ועניים. להגיד אני יושבת במקלט זה לא בגלל שאת מזרחית זה בגלל שאת מוקפת מיליארד ערבים שהמדינה הציונית תקועה להם כעצם בגרון. ובמקרה של התקפת טילים על ישראל אזור המרכז גם נכנס למקלטים. אנו חיים בעידן תחרותי ולצערנו הכל נמדד בכסף. מי שרוצה לקבל הכל מהמדינה צריך להבין שגם הבן של פרידמן מצפון תל אביב לא בא לו לפעמים לעבוד וגם הוא רוצה הכל מהמדינה.