האריה שחזר לכלוב

החזרתו של אריה דרעי לשמש כמנהיגה הפוליטי של מפלגת ש"ס כשלצדו של אלי ישי, היא חלק בלתי נפרד מהניסיון של המפלגה לרענן עצמה במטרה לשמור על כוחה. דרעי הוא הגימיק התורן של ש"ס במערכת הבחירות הנוכחית, ודומני כי הוא יודע את זה. הוא גם יודע שהוא חזר לכלוב שאת סורגיו הוא עצמו מיסגר ושקוד היציאה ממנו מצוי בידיו, כתוב על פתק בדיו מהוה.

כזכור, דרעי ביסס את ש"ס כגורם מוביל בסדר היום הפוליטי בישראל. בצד קשירת קשרים קואליציוניים עם מפלגות השמאל והימין יצרה ש"ס מציאות תשתית חינוכית, תקשורתית ופוליטית שסייעה לה רבות בהתבססותה לאורך זמן. אולם דרעי היה גם מי שהניח את התשתית לדרעיזם – פוליטיקה חרדית מוחצנת, בטוחה בעצמה, יודעת לדרוש, יודעת לאיים, בגלוי ולא בחדרי-חדרים. זו גם פוליטיקה היודעת להשתלב ולפעול במוקדי השלטון תוך הפגנת אחריות ממלכתית המבקשת לחצות את הדימוי הסקטוריאלי של החברה החרדית.

הדרעיזם היה מופנה גם אל ש"ס עצמה. דרעי בנה את עצמו לאורך שנות התשעים כמוקד סמכות בניהולה הפוליטי של ש"ס, והיה מעורב בעיצוב הדימוי הצייתני של נציגי ש"ס לרב עובדיה יוסף. ש"ס בימי דרעי התמודדה עם מבנה נזיל ועדין של בוחרים: תחת ארגון-גג פוליטי אחד מצאו את עצמם בני תורה מזרחים, ציבורי תנועת התשובה, מסורתיים, חלקים מחסידות ברסלב המתחדשת, ספיחי יוצאי ישיבות ליטאיות ואף חסידויות אשכנזיות קטנות. דרעי ואנשיו ידעו היטב לנווט בין הצרכים של מנהיג רוחני מזרם כזה למנהיג רוחני מזרם אחר, כמו גם בין הצרכים של הצבור המזרחי המסורתי הלא-חרדי.

עוד ידע דרעי לנווט את ש"ס אל מוקדי כוח חדשים, הכרוכים יותר בהיסטוריה הציונית מאשר בהיסטוריה של החברה החרדית. כך לדוגמה, ב-1993 הצטרפה ש"ס להסתדרות העובדים הכללית וב-1996 לסוכנות היהודית. המדובר היה כאמור במוקדי כוח נוספים הכוללים משרות ותקציבים אפשריים, אולם גם בהכרה מתקדמת יותר בעשייה הציונית ובאי-ההסתייגות ממנה. המחיר לכל זה היה ברור: ש"ס נתפסה כאיום מצד האליטות הוותיקות על דיוקנה של החברה הישראלית, ובמידה מסוימת היא לא עשתה דבר בכדי להפיג את החשש הזה.

מנגד, הישגו הגדול של אלי ישי היה בייצובה של ש"ס ובהפיכת הכלוב שבנה דרעי, ובמרכזו מנגנון הציות לסמכותו של הרב עובדיה יוסף, מכלי פוליטי לדרך אמונה. ישי עשה זאת כנגד כל הסיכויים. הוא התמודד עם הוצאתה של ש"ס לפרק זמן קצר מהקואליציה, כשכלל לא היה בטוח כי תחזור. הוא התמודד עם המשבר הכלכלי הקשה שעברה המפלגה. הוא התמודד עם החזרת שיטת הבחירות היחסית ולמעשה שמר על כוחה של ש"ס כמפלגה הדתית הגדולה בישראל. ישי גם התמודד עם אתגר לא פשוט בדמות מה שנראה היה כסיפור אריה דרעי 2 – הרשעתו בפלילים של אחת הדמויות הבולטות במפלגה בשנות התשעים, ומי שנחשב ליריבו של דרעי: שלמה בניזרי. התוצאה הייתה יציבות פוליטית מרשימה במציאות הנתונה כל העת להתפרקות (אם תשימו לב, ש"ס היא אחת המפלגות היחידות במערכת הפוליטית שלא השתנתה מבחינת ההרכב הסיעתי שלה מאז הקמתה).

אלא שסידור המפלגה והפיכתה ממפלגת שטח למפלגת מנגנון "מסודרת" יחסית, גם עוררה תרעומת רבה. קביעתם של נהלים, היררכיה, קשר מתווך, ארגון – כל אלה היו זרים לפלמ"חניקים של ש"ס שהיו רגילים למבנה אחר, נזיל יותר, גמיש יותר, כבד פחות. מספיק לראות את הברק בעיניהם כשדרעי נכנס לאולמות חתונה, בר-מצוות, בריתות. דומה שהם לא כמהים למגע הישיר כמו שהם כמהים לתזזיתיות, לטפיחה החברמנית, להקשבה תוך כדי תנועה, כל מה שמייצג בעיניהם חיוניות.

אך ש"ס שדרעי פוגש אינה ש"ס שעזב. זו מפלגה עם הרבה יותר מוקדי כוח, עם הרבה יותר קהילות מבוססות, עם הרבה יותר מוסדות התלויים במדינה ובקשרים עם ראשי המפלגה. אכן, הציבור של מצביעי ש"ס אוהב את דרעי, אך המנהיגות שלו – רבני קהילות, ראשי ישיבות וכוללים, גבאי בתי כנסת – יודעת שיש לה גם מה להפסיד. מי מבטיח שלאחר הבחירות דרעי ישלוט במפלגה. אולי יהיה זה אטיאס. אולי יהיה זה ישי. גם הרב עובדיה של 2012 אינו הרב עובדיה של 1999. דווקא גילו המתקדם מוסיף לו סמכות ולמילותיו משמעות לעתיד. המבנה הביזנטי שאותו יצר דרעי, הוא הכלוב שבתוכו הוא נאלץ עתה להתנהל.

גם החברה החרדית של 1999 אינה החברה החרדית של 2012. את זה יודעים גם דרעי וגם ישי. חברת הלומדים החרדית – אותה מערכת חברתית הקושרת בין לימוד תורה לדרך חיים בסיוע המדינה – מתפרקת. החברה החרדית עוברת למעשה תהליך של הפרטה. אברכים מחפשים פרנסה, ויש מהם אף מי שמוכנים להתגייס לצבא. גם מערכת החינוך נמצאת תחת ביקורת קשה. שאלת הקבלה לסמינרים החרדיים כבר מזמן אינה רק שאלה של ספרדים מול אשכנזים, אלא שאלה מהותית יותר בדבר חלוקת הכוח בחברה החרדית.

הדים לשבר הגדול העובר על החברה החרדית כבר אפשר לשמוע מילדיה של ש"ס שדרעי עומד בקשר טוב עמם – הליטאים האשכנזים. ולכן אפשר שנראה מצידה של ש"ס בבחירות הקרובות לא רק קמפיין הפונה החוצה (זהות, עובדים זרים, העוני בישראל) ומתחרה על קולות הליכוד, אלא גם קמפיין הפונה פנימה (יחסי מזרחים-אשכנזים בחברה החרדית) בכדי לבלום תופעות דומות בחברה החרדית-המזרחית ומתחרה על קולותיהם של בני תורה ליטאים-ספרדים, שלרוב אינם מצביעים לש"ס. ש"ס תוכל להציג עצמה, אולי בפעם האחרונה, כגורם פוליטי יציב בחברה החרדית.

סיפור הרחקתו והחזרתו של מנהיג כריזמטי אינו נדיר בחברה הישראלית. אולי אחד המקרים הזכורים הוא הרחקתו של יגאל אלון על ידי בן-גוריון. הניסיון מלמד כי החזרה של אותם מנהיגים היא חזרה אל הכלובים שאותם יצרו במו ידיהם. ההרחקה נושאת עמה עלבון קשה. כל עוד המדובר בעלבון מצד מי שאתה מתנגד לדרכו, הרי זה יכול להפוך לאנרגיה פוליטית גדולה וסוחפת שמציגה עצמה כבשורה. תשאלו את דרעי של 1999. כל עוד המדובר בעלבון שמקורו בבית, הרי זה יכול להפוך להרהור רפלקטיבי מתמשך בו מעורבים זיכרונות העבר עם מצוקות ההווה. הזהו גם המקרה של דרעי של 2012?

הכותב מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. ספרו המשותף עם ד"ר אורי כהן מאוניברסיטת תל-אביב, "מרכז תנועת חרות והמזרחים: משותפות אדנותית לשותפות תחרותית", יצא לאור ב-2011 בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה