ה-ע' של הערס

דמות הערס, שזכתה לפופולריות בטורים פובליציסטיים למיניהם, היא מזרחית בהגדרה, במיוחד אם נטענים בהם דברים כמו "לערס של היום אין כל זיהוי עדתי". ערס-פובליציסטיקה והקטגוריה המזרחית, חלק א'
רוני סבג-אלבין

מיהו ערס? בניגוד למאמרים שונים שפורסמו בחודשים האחרונים ברשת, מאמר זה לא מבקש לאפיין את דמות הערס, אלא את הדיבור והכתיבה עליה, את השיח על הערס. אך תחילה, הבהרה חיונית: לערס יש גזע. הערס הוא מזרחי. האמירה שהערס הוא מזרחי איננה קביעה אמפירית בסגנון "כל הערסים הם מזרחים", או "רוב הערסים הם מזרחים", אלא אמירה קטגורית. כלומר, הערס הוא קטגוריה תרבותית-חברתית – ובניסוח קצת אחר, סטריאוטיפ – וככזו, יש לה תכנים תרבותיים וצורת אינטראקציה חברתית מוגדרים.

באופן היסטורי, ועד היום, הקטגוריה של הערס מזוהה עם סממנים ומאפיינים מזרחיים (שמזוהים ומשויכים בתרבות הישראלית למה שמכונה מוצא "מזרחי" – קטגוריה חברתית-תרבותית בפני עצמה). מכך, שהשימוש בקטגוריה הזו כיום הוא בהכרח גזעני, גם אם זו גזענות לא-מודעת או בלתי-מכוונת, וגם – ואולי במיוחד – אם מי שעושה שימוש בקטגוריה מתכחשת לגזענותה.

מזרחיותו של הערס אינה נובעת רק מן המקור הערבי של המילה, אם כי בהחלט יש בכך עדות לקישור שבין הערס והמזרחיות. ה-ע' של הערס (והמהדרין יאריכו: ערסוואת – המצאה לשונית ישראלית שמתהדרת במצלול ערבי) נהגית לעתים קרובות כ-ע' גרונית, מודגשת, באופן שמצביע על "מוצאו" המזרחי של הערס ומשייך אותו גזעית. המזרחיות של הערס נקבעה וממשיכה להיקבע בייצוגיה של הקטגוריה בתרבות הפופולרית, באמנות, ובאחרונה – וביתר שאת – גם בפובליציסטיקה. ההצהרות וההבהרות בטורים שונים שלפיהן "לערס של היום אין כל זיהוי עדתי", בדומה לטענה (האמפירית הפעם) כי "יש גם ערסים אשכנזים", לא רק שאינן מנתקות את הקישור הקטגורי שבין הערס למזרחיות, הן גם נובעות בדיוק מן הקישור הזה ומשום כך דווקא מחזקות אותו.

שימי הרשקוביץ, ערס אשכנזי?

ניקח לדוגמה את ז'אנר ההומור הפופולרי, שבמשך שנים ארוכות מעגן את הקישור שבין הערס למזרחיות – החל בבדיחות הסטריאוטיפיות, עבור במערכוני הסטנד-אפ וכלה בדמויות טלוויזיוניות מוכרות כמו ז'וז'ו חלסטרה. דמות הערס הטלוויזיונית המרכזית מהשנים האחרונות היא הדמות שגילם אסי כהן ב"ארץ נהדרת", שטבעה את החידוש הלשוני "מצ'עמם" (ב-ע' גרונית מודגשת, כמובן). כהן גילם לאורך הקריירה שלו לא מעט דמויות מזרחיות טיפוסיות (דוד מהצמד "דוד ותקווה", קוקו הזמר המזרחי, שָׁאוּלִי מהפרלמנט, וגם דמות דרמטית – המוסכניק מהסדרה "אהבה זה כואב"). והנה, דווקא לדמות המזרחית ביותר, של הערס, נבחר השם שימי הרשקוביץ, אולי כדי למנוע מראש טענות להפליה וייצוג סטריאוטיפי.

שימי הרשקוביץ (במרכז), דקלה בוטפיקה וגבריאל פילוס. נקראו בשם הקולקטיבי "הפילוסים" – לא "ההרשקוביצים"

הייצוג, כמובן, סטריאוטיפי ביותר למרות שם המשפחה האשכנזי: מעבר לשיבושי הלשון בהיגוי הגרוני ולבלורית המחומצנת, שימי מלווה לכל מקום באשתו הצעקנית דקלה בוטפיקה (אורנה בנאי משחזרת ומקצינה את לימור) ובחבריו ההמוניים גבריאל ויפה פילוס. מבין כל מיני סממנים אחרים של ייצוג מזרחי, אציין רק אחד נוסף ומשמעותי: בעימות המתוקשר, והמיוצר, בין הבובלילים לפרידמנים, שימי תמך, כמובן, במחנה בובליל. אין זה מקרי אפוא שהשם המזרחי יותר, פילוס, השתלט על המערכונים בקרב הציבור וגם במערכת התוכנית. אף שכהן/הרשקוביץ היה הכוכב המרכזי שלהם, הם נקראו בשם הקולקטיבי "הפילוסים" – לא "ההרשקוביצים". "הערס האשכנזי", מדומיין או אמיתי, שהפובליציסטים אוהבים כל כך לנפנף בו, הוא חיה די דומה לאותו שימי הרשקוביץ מזרחי או ממוזרח.

לפני שאעבור לדון בערס "נטול-הגזע" של הטורים הפובליציסטיים – אתנחתא אמנותית: לפני זמן מה פרסמה אורטל בן דיין מאמר באתר "ערב רב" תחת הכותרת "אל תעלו אמנות לפייסבוק, כל הערסים יבואו". במאמר היא מנתחת ציור בשם "איציק" של זויה צ'רקסקי, ובעיקר את הדיון שהתקיים בפייסבוק לאחר שהעלתה שם את הציור תחת הכותרת: "גזענות במסווה של אמנות". בן דיין מיטיבה לעמוד על המוטיבים הגזעניים בציור, וכמו כן מיטיבה לקעקע את הניסיונות השונים שעשו מבקריה לזַכּות את הציור מאשמת הגזענות, בתואנות של האוטונומיה של שדה האמנות או של חוסר הבנה מספקת שלה בקריטריונים האמנותיים. בן דיין מבחינה, בצדק, בין הפרספקטיבה של שדה האמנות לבין הפרספקטיבה החיצונית של הניתוח הסוציולוגי, שאינו כפוף לכללים ולקריטריונים הפנימיים של השיפוט האסתטי.

אולם היא טועה כשהיא מנסה "לחשוף" את גזענותו של הציור, באותה המידה שמבקריה טועים כשהם מנסים להגן עליו מפני האשמה זו. הציור הוא גזעני, בוודאי, אך הגזענות הזו אינה מוסווית. בדומה לכמה מהדמויות הטלוויזיוניות ההומוריסטיות, הציור של צ'רקסקי נוקט מוטיבים סטריאוטיפיים מזרחיים במפורש. אפילו שם הציור, "איציק", מעיד על כך – בתרגום מרוסית-ישראלית לעברית-ישראלית זה בערך כמו לקרוא לו "ז'וז'ו". הציור גזעני, ובמוצהר, אך כשם שהקביעה הסוציולוגית הזו מנותקת מהשיפוט האסתטי של הציור – היא לא כפופה לשיפוט כזה וגם לא עליונה לו – כך גם לא נובעת ממנה באופן אוטומטי הערכה מוסרית שלו.

זויה צ'רקסקי, איציק, שמן על בד, 2012

בדומה לכך, הניתוח שלי את הטורים הפובליציסטיים אינו נועד "לחלק ציונים" לכותבים בגין מוסריותם או אי-מוסריותם. באומרי כי הם עושים שימוש בקטגוריה גזענית, בכוונתי להצביע על ההקשר התרבותי שבו הם פועלים ועל המכניזם הסוציולוגי שבו הם עושים שימוש. אולם בניגוד למערכונים, שנועדו לספק הפוגה קומית או רגע של היפוך, ובניגוד לאמנות, שבמיטבה מעוררת רפלקציה בצופה, הז'אנר הפובליציסטי נועד להציג דעה ולשכנע. אם ההומור הנמוך יכול לתרץ את הגזענות בדיוק בכך שהוא נמוך – "זה רק בצחוק", והאמנות הגבוהה מנמקת את גזענותה ממרום התיאוריות של "המבע האירוני" ו"המבט הרפלקסיבי", הז'אנר הפובליציסטי מצוי באמצע, בגובה העיניים, ואין לגזענותו מאחורי מה להתחבא.

נותנים בערסים סימנים

אם בכל זאת מנסים הטורים הפובליציסטיים להחביא את הגזענות, זה מאחורי המלים. המדיום המילולי של הטורים, להבדיל מהמדיום הגרפי של האמנות או מהמדיום הפרפורמטיבי של המערכונים, אינו יכול לייצג את קטגוריית הערס באופן ויזואלי. עניין זה הופך את הייצוג הסטריאוטיפי בטורים הפובליציסטיים למורכב יותר. לכן חלק מן הטורים מכחישים את המזרחיות של הערס באופן מפורש – רק כדי להכניס אותה אחר כך דרך השורות האחוריות – וחלק מתעלמים כליל מן ההקשר וההיסטוריה הגזעניים של הקטגוריה של הערס.

נעה שפיגל, למשל, פותחת את טורה בהבהרה, כי "זה לא קשור לגזע או למוצא או גם לדת", וטורחת לדווח על מפגש שלה עם "ערס בלונדיני מאותגר שיזופית". אבל במהרה היא קושרת בין התנהגות ערסית לבין האזנה לקובי פרץ ולעומר אדם, ולמרות טענתה ש"זה לא קשור לדת", היא גם קושרת בין התנהגות ערסית למידת האמונה הדתית ולפרקטיקות דתיות כמו נישוק מזוזות. גל מור נוקט את שיטת ההפוך על הפוך. הוא פותח בהודאה שלדיון על הערסים יש היסטוריה גזענית, אך מיד טוען שזה אינו מצדיק את התיוג הנגדי של כל מי שכותב נגד הערסים כגזעני. משם הוא ממשיך בהגדרה ביהייביוריסטית "נקייה" של הערס כמי שמיישם התנהגות אנטי-חברתית ועבריינית. סטריאוטיפ הערס המזרחי צץ לו במרומז רק מאחורי ה"יאללה יאללה" שזרקו לו הילדים שקפצו מעליו בבריכה. הטור של דרור פויר חף, לכאורה, מגזענות, שכן הוא מתעלם לחלוטין מההיבטים הגזעניים של הקטגוריה. אם היא מציצה, גם אצלו זה רק מאחורי השיח, בביטוי כמו "למה מי אתה" שהפנו אליו אלה שעקפו אותו בתור.

מם של עמיר שיבי. הגזענות מסתתרת מאחורי השיח

מגדילה מכולם לעשות אריאנה מלמד. לאחר שהיא פותחת ב"הבהרה" המתבקשת שלערס מודל 2012 אין זיהוי עדתי, היא עוברת "לתת בערס סימנים" וזאת למרות שהצהירה ש"כולנו יודעים לזהות אחד כזה שניתקל בו" – הצהרה שמדיפה יותר משמץ ניחוח של גזענות. אולם מרכז מאמרה של מלמד הוא הצגתם של נתניהו וברק כערסים, שלא שונים בהרבה משושן ברבי. לכאורה, אם שני הקברניטים (האשכנזים) הללו נכללים בקטגוריית הערסים, הקטגוריה אינה יכולה להיות גזענית. אלא שהזיהוי של נתניהו וברק כערסים מופרך ביסודו, ופה בדיוק טמון המהלך הרטורי המהופך של מלמד: היא אינה משתמשת בדמויותיהם של נתניהו וברק כדי ללמוד "מיהו הערס הישראלי", כי אם משתמשת בקטגוריה של הערסים – אותה קטגוריה מזרחית שזכתה לאחרונה לקיתונות מחודשים של השמצה ואיבה – כדי ללמד ביקורת על התנהגותם הפוליטית של ברק ונתניהו.

מה שמלמד עושה במרומז, הטורים האחרים עושים בצורה הרבה יותר מפורשת, וזהו המנגנון הבסיסי של כל זיהוי קטגורי: מנגנון ההכללה. הטורים השונים מכלילים התנהגויות שונות של אי-כיבוד החוק והפרת נורמות נימוס ומוסר תחת אותה הכותרת, "ערסים!". הם מחברים בין דריסת פגע-וברח, עשיית לינץ' בנער ערבי, אי-ציות לשלט בבריכת השחייה ודחיפה בתור – באמצעות הקטגוריה של הערס. מעניין כמובן לחשוב מהן ההתנהגויות פורעות-החוק שאינן נכנסות להכללה הזו, אולם על התוכן הספציפי והייחודי הזה של הערס הישראלי כפורע-חוק ארחיב בחלק הבא של המאמר (שיפורסם כאן ביום ד'ה').

כנראה שיעניין אותך גם: