הערס, איום על סלע קיומנו

>>> לחלק א' של המאמר.

בחלקו הקודם של המאמר טענתי שהגדרת הערס היא קטגורית. בעקבות הסוציולוג גיאורג זימל אפשר להגדיר את הערס כ"טיפוס חברתי", קטגוריה חברתית שיש לה מימד אוניברסלי. טיפוס הערס מצוי גם בתרבויות אחרות. למשל, ה-chav האנגלי, ה-thug וה-guido האמריקאיים (שניהם בעלי זיהוי גזעי/אתני מובהק), או הגוֹפְּנִיק הרוסי. בשל התכנים התרבותיים השונים זה מזה, הטיפוסים אינם ניתנים לתרגום מדויק מתרבות אחת לאחרת, אבל באופן מאוד כללי ניתן לומר שטיפוסי ה"ערסים" השונים כוללים תכנים התנהגותיים וחיצוניים דומים למדי: אופני דיבור מסוימים, שקשורים למשלב לשוני "נמוך" – או בהקשר הישראלי גם שימוש במשלב גבוה באופן שגוי – וכן שפה מרובת גידופים; התנהגות ונראוּת צעקנית ומצועצעת, לרבות ובמיוחד בהיבטי הלבוש והאקססוריז; מתן דגש להיבטים של סטטוס וכבוד; התנהלות בריונית – שעל פי רוב אינה מגובה באומץ לב של ממש; ומערכת יחסים מורכבת, פלרטטנית אפילו, עם מערכת החוק וגורמי אכיפת החוק – אף שבמרבית המקרים הסטייה מן החוק, שלעתים אף עולה כדי עבריינות ממש, עדיין אינה כרוכה בסדרי גודל חמורים, ודאי לא של פשיעה מאורגנת.

צורת האינטראקציה בין החברה ככלל לקטגוריית הערס מצטיינת בשילוב לא-מאוזן של היקסמות ויראה, התנשאות וסלידה, משיכה ורתיעה. מהגדרתו של הערס כקטגוריה חברתית נגזרת האפשרות לא רק להשתמש בה לזיהוי ותיוג של ה"אחר", כלומר לתפוס אחר כלשהו במושגים של הקטגוריה ("לתת בו סימנים" כהגדרתה של מלמד), אלא גם האפשרות להשתמש באותה קטגוריה של אחרוּת במסגרת איפיונים של העצמי והסביבה הקרובה (או של המדיניות הממשלתית, כמו שעשתה מלמד). זו, למשל, משמעותם של משפטים כמו: "צעקתי שם כמו איזה ערס", או: "יצא ממני הערס". לרוב, עם זאת, קטגוריית הערס משמשת אכן לאיפיון האחר. אך גם איפיונים אלה מעידים בעיקר על העצמי, כלומר על המשתמשים בהם ועל מה שהם מעוניינים להרחיק מהגדרתם העצמית ולתפוס כאחרוּת רדיקלית.

ערס צעצוע

לפני זמן מה פורסם באתר זה מחדש מאמרו המצוין של יובל עברי, "הערס הישראלי כתמונת הנגטיב", שהתפרסם בכתב העת "הכיוון מזרח" בשנת 2008. ניתוחו המבריק של עברי חושף כיצד ההיברידיות של דמויות הערס והפרחה – המצויות בקו התפר בין מסורת למודרנה, בין מזרח ומערב – משמשת תמונת נגטיב, ובה בעת גם תמונת ראי, של הישראליות עצמה, שמוצאת עצמה לכודה, שלא ברצונה, בין הקטגוריות הללו. בחמש השנים שחלפו מאז כתיבתו של המאמר חל שינוי בייצוג הקטגורי של הערס. המאפיינים פורעי החוק של הערס הודגשו וחודדו. האלמנט העברייני, שתמיד היה קיים בקטגוריה של הערס, תפס מקום מרכזי. גם במקרה זה מאפיינים אלה, יותר משהם מעידים על הערס, מצביעים על החברה המאפיינת אותו.

מערכוני "ארץ נהדרת" יכולים שוב לשמש נקודת פתיחה ראויה להדגמה, ולו רק בגלל מרכזיותם בתרבות הפופולרית. חבורת פילוס ושות' עליהם הרחבתי בחלק הקודם, ובפרט דמותו של אסי כהן, שוב ושוב עוברת על החוקים והכללים, לקול מצהלותיהם של אשתו וחברו – מנסיעה בשולי הכביש בדרך לאצ'קלונה ועד לכליאת שופטת בית המשפט לתביעות קטנות בלשכתה. ההתפרעות נעשית למול שורה של דמויות סמכות המייצגות את החוק: שוטר התנועה, השופטת, מג"ד המילואים, ואפילו רב בית הכנסת.

עם זאת, זלזולו של הערס הקטגורי בחוקים אינו מקביל לזלזולו בכל סמכות. בניגוד לטיפוסים אחרים בתרבות הפופולרית (המאפיונר או הקאובוי, למשל) הערס אינו "גיבור" הקובע את החוק לעצמו. להיפך, הערס הסטריאוטיפי תמיד יכפיף עצמו לסמכות ולנורמות, גם אם מדובר במערכות נורמטיביות אלטרנטיביות, כגון חוקי השכונה או מצוות הדת. יתרה מכך, הטיפוס החברתי של הערס מתאפיין ביראה כלפי דמויות סמכותיות.

למערכוני "ארץ נהדרת" היתה תבנית חוזרת, שבסופה משלמים בני החבורה את מחיר פורענותם בשל הופעתה של דמות סמכותית כלשהי. בשלב מסוים הייתה זו דמות קבועה: המורה האימתנית (טל פרידמן), שלמרות השנים שעברו עדיין מטילה על החבורה את חיתתה. ההיגיון הפנימי הקטגורי של המערכונים נובע מן הייצוג הסטריאוטיפי של הערס כמי שנכנע לסמכות. לצד זאת, המערכונים חושפים את הפנטזיה הקולקטיבית של הצופים, או לפחות של הכותבים (שלפי הניתוח הזה היו, מסתבר, ילדי הכאפות של השכבה), לפיה הערסים המאיימים הם בסך הכול הילדים המופרעים של הכיתה, ותיכף-תיכף תגיע המורה ותראה להם מה-זה.

לעומת דמויות הערס-צעצוע של מערכוני "ארץ נהדרת" שפוחדות מהמורה, גיבורי הסרט "המשגיחים" יראים רק מפני האל, אם כי הם נותנים כבוד גם לנציגו עלי אדמות, הרבי הברסלבי. סרטו המצוין של מני יעיש (שיוקרן ב-27 בנובמבר במסגרת "מפגשים מזווית כהה") אינו מכריז על עצמו ככזה – אבל הוא סרט על ערסים. על ערסים וחוקים. גיבוריו נעים בתפר שבין הנורמות של הרחוב, וליתר דיוק תרבות הרחוב הבת ימית, לבין הדת, בה הם מוצאים את מפלטם. לכן, הם דואגים בכל האמצעים, גם אמצעים בלתי-חוקיים, שגם סביבתם תכבד את חוקי הדת, כפי שהם מבינים אותם.

מעבר לסופרלטיבים הקולנועיים שיש להעתיר על הסרט, זהו גם אחד המסמכים הבודדים בקולנוע הישראלי שמטפל באופן מדויק ועדין בממשקים המורכבים שבין דתיות, לאומנות וערסיות (וכמובן, זהו סרט מזרחי במובהק ובמוצהר. אחת הסצינות המשעשעות כוללת התנצחות בין מרוקאים לטורקים, באופן שגם מתריס נגד ההתכה הציונית של מגוון המוצאים לקטגוריה המאוחדת "עדות המזרח"). אולם בהיותו יצירת אמנות גדולה, הסרט אינו משעבד את גיבוריו לייצוג הקטגורי שלהם, אלא דווקא משתמש באופן מתוחכם בייצוג הקטגורי של הגיבור – הערס, המזרחי, המתחזק בדת – ובמערכת היחסים המורכבת שלו עם החוק, כדי לייצר אמירה אנושית אוניברסלית על אהבה, אמונה, חוק ומוסר.

לעומת זאת, הטורים הפובליציסטיים שהבאתי לדוגמה בחלק הקודם של מאמר זה, משעבדים את אמירותיהם המוסרניות לקטגוריה הסטריאוטיפית: לא רק שהערסים הם שם-נרדף לכל מה שפסול מוסרית, הם אף האיום האמיתי, הקיומי אפילו, על המדינה ועל הדמוקרטיה. בניגוד למערכוני הטלוויזיה, בטורים האלה אין פריעת חוקים קומית והחזרה סימבולית של הסדר על כנו, אבל כמו במערכונים גם בטורים השימוש בקטגוריה של הערסים מבטא חרדה כֵּנה מפני התדרדרות נורמטיבית ופריעת הסדר.

הערס, הפובליציסט והדיקטטור

הדומיננטיות הנוכחית של השיח על הערסים עשויה לשקף תהליכי עומק מסוגים שונים שעוברים על ישראל: שינויים במבנה האליטות ובהרכבן הסוציולוגי, הפרטת המרחב הציבורי והוולגריזציה של השיח הציבורי ומגמות נוספות. אולם נדמה לי שהתהליך הבולט מכולם הוא זה המתכתב באופן ישיר עם פריעת-החוק שבה מואשם הערס – הפיחות במעמדו של ערך החוק, שנובע הן מירידת כוחן של מערכות אכיפת החוק, כחלק מתהליכי ההפרטה והניאו-ליברליזציה של המדינה, והן מירידת קרנו של שלטון החוק כמושג נורמטיבי.

אף על פי כן הטורים המקוננים על תרבות הערסים, יותר משהם מבַכּים את הגריעה במעמדו של ערך החוק, הם אבן דרך נוספת בירידתו לאבדון. טמונה בהם השאיפה לאיזו דמות מנהיג חזקה, שידע להתמודד עם פורענותם של הערסים, גם במחיר שלטון החוק; הכמיהה – אשר מושלכת מכוח הסטריאוטיפ על הקטגוריה של הערס – לשלטון ריכוזי וסמכותי. נראה שלא במקרה, יומיים לאחר שדרור פויר פרסם את הטור שלו על הערס הישראלי, הוא פרסם את טורו "לו הייתי דיקטטור", שבו הוא מפנטז על דיקטטורה "בתחום שבין אדם לחברו", וקורא – כמו מחברי טורים אחרים וכאחרון הטוקבקיסטים – לאכיפה נוקשה ואף אלימה של החוקים שישררו בדיקטטורה המדומיינת שלו.

הקריאה להשחתתו של החוק באלימות אינה אלא צדה השני של רמיסתו באלימות. הטורים הפובליציסטיים על הערסים משקפים מגמה ריאקציונית, שמהווה גורם תומך בשגשוגו של אקלים פאשיסטי. מחברי הטורים משתמשים בקטגוריה של הערסים כדי לבטא את תשוקתם – שגם אם היא תולדה של תסכול, היא לא פחות עוצמתית ומסוכנת לדמוקרטיה – לשלטון ריכוזי ואוטוריטרי. אופנת התלונות על הערסים העבריינים נובעת, אמנם, ממגמת הפיחות במעמדו של ערך החוק, אולם כנגד מגמה זו היא מציבה את הפנטזיה למנהיג סמכותי ולשלטון של חוזק יד, שגם הם בעלי היגיון פנימי מנוגד לערכים דמוקרטיים.

הפנטזיה הזו משתלבת לעתים בפנטזיה (המופרכת) של ההגמוניה האשכנזית לחזור לימי גדולתה והנהגתה, אולי באמצעות איזה מין בן-גוריון אוטוריטטיבי של שנות האלפיים. אין זה מקרה שביותר ויותר מפלגות במערכת הבחירות הנוכחית אפשר למצוא דמויות-מנהיגים סוחפות ומנגנון מפלגתי בלתי-דמוקרטי. ולא מדובר רק במפלגות "שערסים מצביעים להן", כמו הליכוד ביתנו וש"ס, אלא גם במפלגת האנטי–ערסים והתקווה הלבנה החדשה של לפיד. הערסים הם אולי איום קיומי על הדמוקרטיה, אבל כידוע היטב, ובהתאם לקטגוריה הסטריאוטיפית – ערסים יודעים רק לאיים. חרדת הערסים תעלה לשלטון את הדיקטטור, ואז, הוא גם יקיים.