צעיר ערבי ממושקף עם גיר לבן ביד

ההצגה החדשה "עיניים" היא מסע מענג וכואב לדרוויש האיש דרך שביל שיריו
הילאל עלוש

לנורמן עיסא (אמג'ד מ"עבודה ערבית") יש דרך אחרת ושונה להציג את האחר. הוא נמנע ממעורבות פוליטית, אבל אינו מהסס להציב מראה בפני צופיו – מראה שלטעמי יש בכוחה להשפיע ולשנות מוסכמות צרובות עמוק בתודעה; יותר מכל פוליטיקאי שאני לא רוצה להכיר. 50 דקות, זה כל מה שנחוץ לעיסא, הפעם בתפקיד הבמאי, בכדי לגרום לכם להכיר את מחמוד דרוויש האיש. העובדה ששמו של דרוויש כמשורר פלסטיני דגול הולך לפניו, לא מנעה מההצגה החדשה "עיניים" לארוז אותו מחדש בצורה מרתקת ומהנה הנגישה הן לדוברי ערבית והן לדוברי עברית.

עיניים – מופע תיאטרלי בעקבות שיריו של המשורר מחמוד דרוויש from Gil lupo on Vimeo.

ההצגה הדו-לשונית מתחילה בסרטון של דרוויש כשהוא מקריא את אחד משיריו החזקים, "אנא מן הונאא והונאא אנא" (אני מכאן וכאן אני) בשיא העוצמה – עוצמה אותנטית שניתן למצוא רק אצל אדם שמאמין בצדקת דרכו. מן האפילה צצה דמותו של צעיר ערבי ממושקף, שבאמצעות גיר לבן מצליח להקים לתחייה את הבדידות והניכור של דרוויש, הבאים לידי ביטוי בתשוקתו לכתיבה. עדשת מצלמה חובבנית מסורבלת בחוטים המתפקדת כחלק מעיצוב הבמה משקפת ברקע את תווי הפנים של השחקנים שמגלמים בצורה כזו או אחרת את העצב החבוי, את התקווה שמסרבת לגווע ואת הבחירה של דרוויש בחיים למרות ואולי בגלל הקשיים.

המסע לדרוויש האיש דרך שביל שיריו הינו סבוך, קשה ומעציב. זו מעין רכבת משא שעוצרת בתחנות חייו השונות, החל מאמו והגעגוע לפיתות שהכינה, דרך המורה שושנה שהצילה אותו מהשנאה, וגם ריטה שאהב והרובה שחצץ בינו לבינה. אפילו פעולה פשוטה כמו שתיית קפה הופכת לסוג של טקס המספק לדרויש עונג ומקלט מהעולם המטורף שאליו הוא שייך. הליווי המוסיקלי מבית היוצר של מירה עוואד (יפת התואר והקול) מתעתע, הנעימות החדות והרכות מוציאות את האדישות מהקהל, ופתאום נראה שיש בכוחם של צלילי החליל לתרגם את העצב מערבית לעברית. דרוויש נוגע בשנאה ומנטרל אותה בקסם מילותיו. לשאלה האם אתה שונא יהודים הוא עונה מגרונו של השחקן, שאין זו שאלה. אני אוהב אכילת דגים, יין צרפתי. לגבי יהודים, זאת לא שאלה אהבה או שנאה.

מתוך המופע "עיניים". תרגם את העצב מערבית לעברית

מנקודת מבטו של מאותגר ריכוזית ובעל נטייה לבדוק את מצבו של העולם בכל דקה, שכחתי מקיומו של הסמארטפון שבכיסי ובלעתי בשקיקה ובקשב את כל מה שהגישו. כערבי אבוד (להלן אני), היה זה דרוויש אחר, אמנם אותה העוצמה המוכרת אבל בתדר שונה. חייו כילד, הבריחה הלילית מהכפר, הפליטות בלבנון, הבדידות הנצחית, האהבה והמוות שלא פסח גם עליו. היה שונה לשמוע את דרוויש גם בעברית: הדו-לשוניות הצליחה לבלבל אותי, ולא ידעתי מה לעשות – האם להקשיב למילות השירים שהתחלפו מעברית לערבית ולתת למילים לחדור עמוק לתוך התודעה, או לעקוב אחרי התרגום שצלע מאחור.

הצפיפות המחניקה באולם המאולתר והמזגן העייף בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, לא מנעו מהמופע המוזיקלי לספק עונג וכאב כאחד. אני לא אובייקטיבי – ראיתי את ההצגה דרך עדשה אוהדת ומעריצה לדמותו של מחמוד דרוויש – אבל התשואות בסוף וקריאות הבראבו וכל הכבוד שנשמעו מהקהל, הראו שכולם קיבלו ציון עובר במבוא לדרוויש.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נפתלי שם טוב

    זהו מופע השוזר בצורה מאלפת בין הפואטי והפוליטי שלא ניתן להתיר אותם. דווקא העיסוק בשירה הכל כך מדויקת של דרוויש מאפשרת יצירה של חוויה מרגשת ועוצמתית על נושאים מורכבים הקשורים לסכסוך בלי ליפול לאוסף של קלישאות של "תיאטרון פוליטי" עם "מסר" במובן הדידקטי של המילה. הדימויים והמטפורות של דרוויש מקבלות דימוי חזותי בגוף, בתנועה ובקול ומאפשרים דיאלוג כן ומורכב עלינו – יהודים וערבים.

    השיר "מולדתי היא מזוודה ומזוודתי מולדת" מרגש אותי בכל פעם מחדש. לא רק הפער האירוני והאוקסימורון שבין מולדת כמרחב יציב ובטוח לנדודי המזוודה, אלא במופע מתקבל מימד נוסף. על הבמה ישנה מזוודה חומה בסגנון המזוודות של שנות הארבעים הרומזת כמובן לשואה. בכך מולדתי היא מזוודה הופך לשיר מתעתע שבו הפליט הוא בו זמנית ערבי/יהודי.

    לכל מי שיש עניין בתיאטרון אחר אני ממליץ לכם לצפות במופע.

  2. דןש

    הלואי ורבים היו כמותו, מבינים את שני צידי הסיכסוך/העימות בינינו לבין הפלסטינאים. שני הצדדים צודקים בטענתם על זכויותיהם על/ב ארץ ישראל. אינני מתכוון לרגע אודות זכויות מתוך הבטחת אלוה. אלא זכויות שורשיות כתושבי הארץ הזאת, שכל הנמצאים בה היגרו אליה בצורה זו או אחרת, מתי שהוא. ארץ ישראל היא ארץ מעבר בין אפריקה לאסיה ואירופה. עמים רבים עברו בה, השתקעו בה, התערבבו האחד בשני והותירו צאצאים.
    היום במדינת ישראל קיים "מיעוט" (20% ויותר), שאיננו מוגדר כיהודי. אם כל אזרחי מדינת ישראל לא ילמדו לחיות ביחד, בשוויון ובאחווה – מי יודע לאלו מחוזות אנו עלולים להגיע. אנשים כמו הסופר הנכבד המכירים היטב את שני הצדדים חסרים לנו מבין מנהיגינו. רק הכרה ורצון טוב לשילוב יצור כאן ארץ יחודית שתענוג יהיה לחיות בה.

  3. יוסי אמיתי

    רעייתי ואנוכי חווינו מופע מדהים זה, ואין לי אלא להצטרף בכל לב לתחושותיו ותובנותיו של הילאל. נורמן עיסא, כבמאי, בחר בז'אנר ייחודי מאוד, שחודר מבעד לקירות הפחדים המובנים וההפחדה העצמית שלנו. פתאום, הטרגדיה של הפליט והעקור, וכיסופי השיבה הבלתי מושגים, והאהבות והגעגועים, מעוררים הזדהות ומולידים תובנות חדשות. אותי ריגשו במיוחד קטעים מוכרים כמו "למה השארת את הסוס לבדו?" ו"מולדתי היא מזוודה", וכמובן, "אני כאן וכאן זה אני", אתו נפתח ומסתיים המופע. פתאום קלטתי באור אחר את קריאתו (מעוררת המחלוקת, זוכרים?) של המשורר לכובש לקחת את מתיו ולהסתלק, שמייד לאחריו מושמעים קטעים של "שירי שלום" ישראליים מוכרים, עליהם גדלנו ושרנו בדבקות מילדות ועד זיקנה, והנה הם נשמעים חלולים ובלתי קולעים. אהבתי את ביצועיהם הנפלאים של ארבעת השחקנים, כל אחד ואחת עם ההגשה הייחודית שלו/ שלה. וכמובן, את לחניה היפהפיים ושירתה הקסומה של מירה עווד.
    ערב מרגש ומטלטל, שכמותו לא חוויתי מזמן.