• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

פוטנציאל השכנוע של הליברלים

ההכרה בזכות לקהילה יכולה לאפשר לליברליזם – שחטף כרטיס אדום על התנשאות, כוחניות, צביעות, זיהוי עם קפיטליזם חזירי וכו' – לחזור למגרש המשחקים החברתי. ובשטח, לא בבג"ץ
יריב מוהר

אחד המכשולים הגדולים בפני הליברליזם בישראל, יותר מהגזענות, הוא השבטיות המסתגרת. זאת מכיוון שליברלים מבלבלים לעתים קרובות בין גזענות לשבטיות. שני המושגים אכן קרובים וייתכן מאוד ששבטיות מסתגרת מועדת לגלוש לגזענות ביתר קלות. אולם ההתבדלות השבטית היא מהעולם החיצון, בעוד שהגזענות מתבטאת בשנאה כלפי קבוצה ספציפית. אם הליברליזם רואה את השבטיות כלא-לגיטימית, הרי שהוא שולל את דרך החיים ותפישת העולם של רוב הקהילות בעולם.

ניקח כדוגמה את המדיניות של "נפרד אך שווה", שזוכה במידה רבה של צדק לביקורות נוקבות מהמחנה הליברלי הנוקשה. הרעיון שקהילות אתניות ותרבותיות שונות צריכות לקיים נפרדות מרחבית-תרבותית כלשהי, אך לזכות לשוויון למרות נפרדותם, נתפש אצל הליברלים כמתכונת להפרדה תודעתית, לבדלנות, לגזענות. הם גם משוכנעים שזה לעולם לא יוביל לשוויון. כך לפי תפישתם של מי שבעיני עצמם הם עיוורי צבעים. מדיניות נפרד אך שווה טומנת בחובה סיכון להפרדה כפויה ועוינות קבוצתית, אבל מנקודת המבט של מיעוטים הדברים נראים אחרת. מחקר של עמותת סיכוי מ-2009 מלמד שלמרות תמיכתם הברורה של הפלסטינים אזרחי ישראל בהשתלבות חברתית בישראל, החשובה ל-78% מהם, 48% מהם העדיפו הפרדה מהיהודים תוך שוויון, כאשר באותו היגד תמכו 59% מהיהודים (עמ' 42). משמע, נכון שיש יותר תמיכה לנפרד אך שווה בקרב היהודים בישראל, אבל ההבדל לא כל כך גדול.

האם אותם ערבים חיים בתודעה כוזבת שהפנימה את הגזענות כלפיהם? האם על הליברלים להראות להם את האור? או לחילופין, האם לאותו ציבור לא מגיעה זכות לנפרדות? ואם כן באיזו מידה ומתי? ומתי, מאידך, נחצה הגבול ומדובר בהפרדה בלתי-לגיטימית?

ניתן לשער כי לו היו שואלים הסוקרים את אזרחי ישראל על נישואים בין ערבים ליהודים, היתה התנגדות עזה הרבה יותר בשתי הקבוצות לפריצת השבטיות. האם זו גזענות מובהקת של כל מי שאינו נמנה על הגרעין הקשה של הליברלים? לדעתי, אם לא מבינים את ההבדל בין שבטיות זו לגזענות פר סה, מחמיצים חלק ניכר מעולם המשמעות הקהילתני דרכו רואים מרבית אזרחי ישראל את עולמם החברתי ואת מקומם בו.

הצהרת זכויות האדם והאזרח, 1789. Jean-Jacques-François Le Barbier

מאידך, הליברלים מקדמים במובלע מעין עסקת חבילה רעיונית-תרבותית של זכויות פרט מרחיקות לכת. זכויות אלה מיועדות לפרט מסוים מאוד: לא קהילתני, לא שבטי, לא מסורתי, לא דתי ולא לאומני. פרט כזה הוא נדיר בישראל. עבור מרבית הפרטים הממשיים בישראל המסר הליברלי אינו גורם משחרר. רק כך יכול המודל האולטרה-ליברלי לא לקרוס לתוך עצמו. במושגים של ניסים מזרחי, במחקר המפתח שלו על המתח בין ליברליזם לקהילתנות, הזהות של קהילות שמרניות מבוססת על כבוד שמובנה בשייכות לקהילה ולהיררכיות שלה. לכן, פרטים קהילתניים מאוימים מהרעיון שזכויות פרט מתקיימות מעצם היותך אדם, פרט מופשט. זו נקודה קריטית.

למעשה, בהיבטים רבים גם הרדיקלים שבשמאל הישראלי (סוציאליסטים, קומוניסטים, פוסט-קולוניאלים) מתגלים לרוב כליברלים ואף כליברטריאנים מוסווים. כל הזרמים הרדיקלים הללו מכירים בזכות לקהילה רק כשמדובר בקהילות מוחלשות מעמדית (מבחינת המרקסיסטים) או מוחלשות אתנית/גזעית (מבחינת הפוסט-קולוניאלים). אפילו במקרים אלה, הקהילתיות אינה אלא כלי העצמה בעיניהם. בכל הנוגע לשאר בני האדם, מחזיקים הרדיקלים פחות או יותר באותה השקפה ליברלית שעויינת את הקהילתיות. הקהילתיות הבורגנית שנואה על המרקסיסטים, והמערבית/אשכנזית חשודה בעיני הפוסט-קולוניאלים. אבל בורגנות ומערביות אינם רק מסמנים של דיכוי, אלא גם מסמני זהות קולקטיווית המכוננת קהילות. לכן, במובן של הכחשת הזכות האוניברסלית לקהילה מקומית, גם האסכולות הביקורתיות הן למעשה ליברליות.

בהמשך להיגיון זה, אטען כי לתומכי הליברליזם הנוקשה כדאי לנוע מהקוטב של זכויות הפרט לכיוון רב-תרבותי/קהילתני. גם אם אותם ליברלים לא מקבלים את הביקורת העמוקה על כשלי הליברליזם כדאי להם לדבר בשפה רב-תרבותית או קהילתנית יותר. גישה זו אינה צבועה ונכלולית. אין מדובר בגישה אינסטרומנטלית ולא כנה, מכיוון שאני חושב שאין להסתיר את הכוונות להנחיל ערכים ליברלים לקהלים רחבים יותר. בסך הכל מדובר בחשיבה תהליכית; כלומר בהכרה בגבולות הלגיטימיות העכשווית של העמדות הליברליות. עמדות אלה תחומות כיום לקבוצה קטנה יחסית בישראל. שאיפה ליצור תהליך הדרגתי של רכישת אמון ושכנוע של קבוצות אחרות היא שאיפה לגיטימית. תהליך זה אינו שונה מכל תהליך חברתי דיאלוגי אחר שבו את לא מנסה להתחיל תקשורת עם קבוצת עמדה שונה דרך המחלוקות ביניכן. זאת, כדי להימנע מהיאטמות מיידית של הצד השני ומהידרדרות לכלל שיח טוקבקיסטי מטיל רפש סטריאוטיפי.

כדי להפוך לאידיאולוגיה המקובלת על הרוב בישראל, הליברליזם חייב לוותר על היומרה העכשווית להיות עמדת-על מוסרית שחלה על כלל הקבוצות בישראל מעבר לשבט הקטן שמקדם אותה בלהט. מדוע?

ראשית, מכיוון שעובדת מציאות היא שהליברל חי בנישה צרה ושורדת. האמנם זה הגיוני מצד הליברלים, במצב מבודד כזה, לטעון בלהט כי עמדתם צריכה להיות עמדת-על להכרעות בסוגיות של חברה וצדק חברתי? טענה כזו רק תיתפש כניסיון של הגמוניה שוקעת להפעיל את שאריות הכוחניות שלה. שנית, מכיוון שאם רוצים לקדם ליברליזם צריך לקדם את התנאים שמעודדים פריחה של רעיונות ליברליים. למשל, אם מאמינים שהשכלה לחשיבה עצמאית וחופש ביטוי מביאים אנשים לעמדות רציונליות וליברליות, הרי שצריך לפעול למען השכלה וחופש ביטוי ולא לשאוף להחיל באופן כפוי עמדות ליברליות על קבוצות לא-ליברליות (למשל דרך שאיפה לשלוט במערכת החינוך ולהכפיף אותה לערכים ליברליים מעבר לחשיבה ביקורתית). ניסיונות אלה רק יביאו לתחושה של איום וליתר ריאקציונריות של הקבוצות השמרניות. זה נכון לא רק לוגית אלא גם היסטורית וסוציולוגית, כלומר אמפירית.

לעומת זאת, עמדות ליברליות מתונות יותר שמכירות במתח שבין הקהילה לפרטים המרכיבים אותה ועבורן המבנה הקהילתי לא מסמן רק גזענות ובערות או הגמוניה ודיכוי, אלא גם מהווה מרכיב חשוב בזהות הפרט, מעוררות פחות חרדה קיומית בקרב קהילות שמרניות. עמדות אלה מאפשרות פתח לדיאלוג ולהתקרבות שייצרו אווירה חברתית במסגרתה האחר הליברלי אינו מסומן מיידית כאויב. הכרה בקהילתנות ובזכות לקהילה יכולה לאפשר לליברליזם לחזור למגרש המשחקים בו מתקיים המאבק על השכנוע; לשדה הציבורי בו מתפתחים ומתפשטים רעיונות, מטאפורות ומושגים אודות החברה הרצויה. כרגע הליברליזם נמצא מחוץ למגרש הזה. בצדק או לא, הוציאו לו כרטיס אדום על התנשאות, ניסיונות בחישה מבחוץ, כוחניות, אבסולוטיזם, צביעות, זיהוי עם כוחות פוליטים מושחתים ועם קפיטליזם חזירי וכו'.

באקלים כזה, העבודה הדרושה לליברליזם נמצאת בשטח, במגרש השכנועים, ולא בבג"ץ. כדי לחזור למשחק, עליו להכיר בעצמו כמייצגה של קבוצה (אולי קהילה?) מאוד מסוימת בישראל. קבוצה שהנורמות שלה לא יכולים להפוך לנורמות-על של כלל החברה מבלי שעברו במגרש השכנועים וסחפו מספיק לבבות ותודעות שמפרשות את המציאות לאורו וידיים המצביעות בקלפי. זה מה שניסה לרמוז ניסים מזרחי במאמרו החשוב על האנטגוניזם בין ארגוני זכויות אדם וקהלים מסורתיים-מזרחיים. במאמר הציע מזרחי שעל הליברלים להגיע להסכמות על חפיפות חלקיות עם הקבוצות הללו ולמרחב דיאלוגי עמן.

לסיום, ניתן לציין נתון אופטימי אחד לטובת פוטנציאל השכנוע של הליברליזם. במחקר של עמותת סיכוי שהוזכר למעלה, בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל שתמכו במגורים יחד עם יהודים והתנגדו בתקיפות לנפרד אך שווה, בלטו הנשים הערביות שהביעו ביקורת על הפטריאכליות של החברה הערבית בישראל. ביקורת זו באה לידי ביטוי מיוחד בקבוצות המיקוד במחקר. לליברליזם יש עדיין סיכוי, ובעיקר לפמיניזם הליברלי. אולם, החלק שבו הקרוב ביותר למנעד הקהילתני, שמכבד היגיון קהילתי-שמרני, הוא בעל הפתח להוביל לשינוי הזה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסי ברנע

    המאמר כמו גם מאמר ההתיחסות (של ניסים מזרחי), הינו מעניין ומרחיב דעת. אולם הדיון האקדמאי והציבורי בישראל בסוגיה התרבותית: ליברליזים וקהילתיות
    לוקה בחסר, משום שאין ישראל דומה למדינות הדמוקרטיה המערביות, ובכללן קנדה ארה"ב ובריטניה שבהן שיח רב תרבותי ער. מול מדינות הלאום הטריטוריאליות, ישראל אינה מדינת לאום וההגיון שלה יצר אותה כמדינה סקטוריאלית הנוגדת את התפיסה הלאומית נוסח מדינה אחת, אומה אחת שלא ניתן לחלקה. כל דיון שלא יקח זאת בחשבון, לוקה בחסר. אין בישראל אידיאולוגיה ליברלית מלאה כמקובל במערב, כי היא מתרכזת בתחומי הכלכלה ויחסי דת ומדינה ואינה מערערת על אנומלאלית ישראל כמדינת לאום, האמורה להכיר בלאום הישראלי האזרחי הפתוח לכלל אזרחי ישראל, ללא הבדל דת ומוצא אתני. מבחינה זו הליברלים בישראל הם סקטור, המתיימר לתפיסת עולם בעלת ערכים אוניברסאלים. מפלגתית יצוגו ע"י שמאל ליברלי כמו מר"צ ( או המרכיב הליברלי שבה), הליכוד, שינוי ז"ל וקדימה, מעידים על כך. מעניין לציין שגם התנועה הליברלית החדשה, המבוססת על תפיסת עולם אוביקטיביסטית, גם היא אינה מקבלת את תפיסת הלאום האזרחי, ומבחינה זו הלאומיות האתנית בישראל משותפת למעשה לכל המפלגות,אך ההבדל הוא במינון של מרכיביה.
    כל עוד לא תפותח תפיסה רפובליקאית משותפת, אין שום משמעות עומק לויכוח הליברלי- קהילתי בישראל.

  2. אילנה שזור

    אי אפשר להפוך את עקרונות זכויות האדם לתורה המועברת בכפיה. זה מה שעשו כל נושאי הדגל האידיאולוגיים מברהמ זל ועד למאואיסטיים ותאואיסטים מצואיסטים על שלל ה"איזמים" שלהם.
    רוח, רוח האדם, זו השפה ידידי.

    וסליחה על הרגשנות, באמת להרגיש זה לא בדיוק הסביבה הנכונה…

  3. דגנית

    כל המילים האלה ובסוף מה שרצית להגיד הוא שבתוך הקהילה הליברלית כרגע יש בעיית חוסר תקשורת ושיכנוע? אני מסכימה, מאוד.
    אבל מעבר לכך, להתעסק באיך נראית החברה שלנו היום, לדבר בפלסטינים,יהודים מזרחיות ונשים, זו פשוט טעות, ואתה מדבר עצמך לדעת וכך שוכח מהלב, מהנקודה האמיתית.

    הגדרות נוצרות, ואת זה אפשר לראות בכל סרטי הקונספירציות ההוליווודיים ( 🙂 ) על ידי אנשים עם כסף בשביל ליצור הפרד ומשול.
    מהצד השני והטיפשי והשמאלני הקיצוני של המשוואה:
    קח את bds, מה הם עושים? מנסים ליצר חרם כלכלי בשביל ליצור סביבה חברתית אחרת.
    הליברליזם פשוט טוען הפוך: תן לקבוצה להחליט בשביל עצמה והיא תהיה מספיק שבעה בשביל לא להשתלט על חברה אחרת.

  4. דןש

    דוקא הקהילות האתניות השונות, הן אלו השומרות בקפידה על מורשתן. הן מתנגדות לכל שינוי ורואות בו כרצון למחיקה – במקום לראות בו ניסיון לגיבוש אזרחי מדינת ישראל. יש להפריד בין אלו המוגדרים כיהודים ונספחיהם (על פי חוק השבות ושלא על פי חוק השבות (העובדים הזרים)) לבין פלסטינאים.
    בכל מקרה חייבים להקפיד על הדמוקרטיה ועל השוויון האישי בין כלל האזרחים. אסור להפלות אדם על פי הקבוצה אליה הוא משתייך ו/או משוייך. מצב זה יקרב בין האזרחים ויצור רקע טוב ומתאים לגיבוש.
    המחיצות תוסרנה אם יהיה חינוך בסיסי אחד המהווה את הרובד האיטגרלי בו יוצגו בפני הכל הנרטיבים השונים של כלל הקבוצות ובו ילמדו כל מקצועות היסןד.
    הבעיה העיקרית המקשה על השילוב הוא הנושא הדתי. כצעד ראשון יש ל"שחרר" את המדינה מן הדת – אין מקום לחוקים כובלים, בעיקר בתחומי האישות, במדינה לברלית.
    השאלה של נישואין הדדיים מהווה "מוקש" לא קטן, בגלל המגבלות שהדתות השונות מכניסות. לכן שלא נתפלא על תוצאות משלי ההווה. אני מאמין שטשטוש ההבדלים האתניים ויצירת נרטיב אחיד יתנו תוצאה רצויה.
    חייבים להיות סבלנים ובעיקר סובלנים – התהליך הוא תהליך ארוך, מלא מאבקים אבל חייבים להתחיל מתי שהוא.