עזה כלל אינה קיימת

בינואר 2009 פירסם כאן אלמוג בהר את המאמר הבא בעקבות "עופרת יצוקה". גם בצל המבצע הנוכחי, "עמוד ענן", הוא נותר רלבנטי כשהיה ואנחנו מביאים אותו כאן שוב בתוספת תובנה מאוחרת ל-2012

אחד השקרים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים סובב סביב עזה. עזה הפכה לסמל הרציונאליות של פוליטיקאים ישראלים מסוימים: מחיים רמון ורוני מילוא ב-92' שהדגימו את התפכחותם בהכרזה שיש לצאת מעזה, דרך הסכמי אוסלו שקיבלו את השם "עזה ויריחו תחילה", ועד אריק שרון ומבצע ההתנתקות מעזה. פוליטיקאים ישראלים שהתבגרו התבגרות כואבת מחזון ארץ ישראל השלמה מצאו את הפתרון המושלם לבעיה שגילו: נסיגה מעזה.

במסגרת זו הפלסטינים הוכיחו, לכאורה, את אי-הרציונאליות שלהם, שוב ושוב: הנה ישראל מעניקה להם שליטה מלאה בעזה, עד 2006 בנוכחות המתנחלים ומ-2006 ללא המתנחלים, והם אינם מנצלים את ההזדמנות להפוך לנס כלכלי כמו סינגפור, אלא בוחרים דווקא להפציץ את כובשיהם לשעבר, כאילו ביקשו לומר: אל תעזבו אותנו, אל תניחו אותנו לבדנו.

בתוך הלוגיקה המופתית הזאת, כמובן שאין זה מפתיע שימין ושמאל מאוחדים עכשיו סביב המתקפה על עזה: והרי ישראל ניסתה הכל, עשתה כל מה שאפשרי כדי להשתחרר מעזה, אך גילתה שדווקא עזה אינה מוכנה להשתחרר מישראל, ועל כן גם המלחמה הנוכחית היא מלחמת אין-ברירה, כמיטב המסורת. אבל האמת היא שרצועת עזה בכלל מעולם לא היתה קיימת, ועל-כן כל הדיון בה מופרך מעיקרו, ושקרי. רצועת עזה נולדה ב-48', כשמדינת ישראל "גילחה" את רוב הפלסטינים במישור החוף מיפו דרומה אל תוך שטח מצומצם וצר סביב העיר עזה, ולאחר מספר שנים הוסיפה וגירשה לשם בדווים מצפון הנגב.

בשישים השנים האחרונות הזמן לא עמד מלכת, ואוכלוסיית עזה הלכה וגדלה, הרבה מעבר ליכולת הקיבולת של שטחה, עם או בלי קשר לנוכחות ההתנחלויות ובסיסי הצבא בתוכה, או היעדרם. העובדה הפשוטה היא כי רצועת עזה אינה יכולה להתקיים במצור, מבחינה כלכלית, חברתית ואנושית, והיא זקוקה לקשר עם סביבתה: הגדה המערבית, ישראל וסיני. משמעות הדבר היא שכל ניסיון לבודד את עזה עתיד להתפוצץ בפרצוף המבודדים, ומי שחושב שיצליח "לחנך" את עזה בהפצצות מאסיביות והרג רבים מתושביה כי עליה לשבת לבדה ולשתוק, גם אם יצליח לשבוע או חודש, יזכה אחר-כך למנה אחת אפיים.

תוצאות הפגזה פלסטינית בבית בקרית מלאכי, 15.11.12. צילום: Oren Ziv/Activestills.org

חשוב לזכור את מה שמבקשים להשכיח, כי עזה אינה ילידת שנאה נצחית ובלתי רציונאלית ליהודים (אם כי מי שמכנה את הפצצות המוטלות עליה "עופרת יצוקה", כמעין מתנת חנוכה יהודית, כנראה רוצה לגרום לכך), היא ילידת תנאי קיום וחיים בלתי-אפשריים עד קריטיים, וסכסוך לאומי אשר הסתבך בין ביצתו לתרנגולתו עד שהוא נראה לעתים בלתי ניתן להתרה, סכסוך שניסיונות ההסדר שלו, מאז אוסלו, נראו גם הם כמלאי רצון רע, ובעיקר כחלקיים ומגומגמים.

חשוב לזכור ולהזכיר כי רצועת עזה אינה קיימת לבדה, ולא יושג עמה הסדר הפסקת אש עצמאית, ומצור עליה לא יגרום לשקט. השאלה העומדת לפתחנו היום אינה שונה במהותה מזאת שעמדה לפנינו לפני עשור או שניים, אף על פי שמרוב שכלול אומנות ההמתנה והדחייה בפוליטיקה הישראלית היא נשמעת עתה מיושנת למדי, כבת מאה אחרת. השאלה היום כאז, היא האם אנחנו מוכנים לוותר את אותם ויתורים משמעותיים וידועים לכל ביהודה ושומרון, בירושלים, בשאלות הפליטים והמים, בהסדר ולא באופן חד-צדדי, או שאנחנו מעוניינים להוריש לילדינו עוד מלחמות רבות בעזה (ובשכם, ובחברון, ובלבנון), כל אחת מהן מבצע אחרון, מדויק אך נחוש מקודמו, לצריבת התודעה הפלסטינית, שנצרבה עד שכבר לא נותר בה מקום לצריבות נוספות.

קרובת משפחה של הרוג מתקיפת צה"ל בבית החולים שיפא שבעזה, 14.11.12. צילום: Anne Paq/Activestills.org

אף-על-פי שעזה כלל אינה קיימת, באופן פרדוקסלי היא גם לעולם לא תיעלם, למרות הפנטזיות הישראליות על התפוגגותה. היא תהיה שם גם לאחר המלחמה הנוכחית, המנוהלת הרחק ממנה, מראש מגדלי אקירוב, הרחק מן התושבים בשדרות ונתיבות שהם הסובלים העיקריים בישראל מן המשבר המתמשך. הזמן ממשיך שלא לפעול לטובת כל מי שמבקש הסדר, אך כדאי לזכור כי כפי שתמיד היו ויהיו נימוקים למלחמה (כמה קטנות או אחת גדולה), ישנם גם עתה נימוקים להסדר, פשרה ושלום, ואלו לא יהיו אפשריים לנצח.

עדכון, 15.11.12:

על פי רוב אני אופסימיסט, ועתה, כשההיסטוריה חוזרת על עצמה עם ביבי כראש ממשלה במקום אולמרט, אבל עם אותו שר ביטחון (שכבר לא גר במגדלי אקירוב, אלא במגדלים אחרים לגמרי), אני חש שמשפטי הסיום שכתבתי כאן לפני שלוש שנים לקו באופטימיות יתר:

הרגע המשותף שבו שני העמים, שתי התודעות הלאומיות ושתי ההנהגות, הישראלית והפלסטינית, יסכימו על הסדר מוסכם – מדינה אחת, שתי מדינות, גבולות, פליטים, ירושלים, מים וכן הלאה – נראה כמעט בלתי-מושג כיוון שהפרספקטיבות בשני הצדדים שונות עד מאוד. רוב הישראלים המעוניינים להגיע להסדר חשים שהצד שלהם כבר עשה את כל הוויתורים ואילו הצד השני לא הסכים להם, אף על פי שכל מה שהם הציעו היו תנאי תבוסה רדיקליים למדי לצד השני. הצעות שלא היו סיכויים רבים שמישהו בקרב הפלסטינים יקבל אותם. במובנים רבים זאת הפנטזיה של מי שמגדירים את עצמם מרכז בפוליטיקה הישראלית: אנו ניתן לפלסטינים תנאי תבוסה של כמה מרכזים עירוניים, ואחוז מסוים מהשטח של גבולות 67' עם הגבלות חריפות על ירושלים, מים, פליטים וכו' – והם יהיו מספיק מובסים כדי לחתום. לכן, רוב הישראלים חסרים מוטיבציה להגיע לאיזשהו הסדר, ובמיוחד בתקופות של שקט יחסי, כמו זו שהסתיימה לפני ימים אחדים.

מנגד, בצד הפלסטיני תומכי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים (שהוא תיאורטית כרגע הפתרון שיש לו פרטנר ישראלי, אמנם באופוזיציה וקטן, אבל גדול מן הפרטנר לרעיון המדינה האחת) הפכו בהדרגה משנות השבעים למרכז בתנועה הלאומית הפלסטינית ולרוב. אבל עם כישלון תהליך אוסלו והיעדר ההצלחה להגיע בדיאלוג עם ישראל להסדר של שתי מדינות, בתודעה הפלסטינית המרכז הפוליטי חוזר בהדרגה אל רעיון המדינה האחת. כך רעיון שתי המדינות כנראה יירד מן השולחן סופית אחרי פרישת אבו מאזן. לעומת זאת, הסבירות לפרטנר למדינה אחת בשנים הקרובות בהסכמה עם ישראל הוא נמוך למדי, ובמיוחד כאשר נמשך הפיצול בין עזה לגדה. לחמאס אין עניין להגיע להסדר כתוב.

כך שנראה שעד שלא יתחולל שינוי פוליטי רדיקלי בישראל ובפלסטין, בין השאר בדיון על המחירים החברתיים שהמשך הלחימה גובה, לא יווצר מפגש בין התודעה הישראלית והתודעה הפלסטינית שיאפשר הסדר. פירוש הדבר עוד דורות של אלימות ודיכוי, בתנועה מעגלית בין תקופות רגיעה יחסית ומבצעים ומלחמות.

לבלוג של אלמוג בהר

לקריאה נוספת:

יהודה אלוש | מה שבאמת מטריד אותנו

אורנה עמוס | הפחד שזורעים בלבנו

אבי דבוש | על קו ירושלים-נתיבות

***

למאמרים נוספים של אלמוג בהר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ג. אביבי

    מאמר יפה ורלוונטי.
    מלחמת שלום הבחירות הנוכחית, אותה כפה נתניהו על הפלסטינים, היא מעין טכס פולחני מעצב של הישראליוּת. יש בה משום חזרה על הטכס הקודם מלפני 4 שנים (מלחמת שלום הבחירות 2009). גם היום כמו לפני 4 שנים נראה שהציבור הישראלי כאילו מכור לטכסי המלחמה האלה. את הניצוח על הטכס מספקת התקשורת, בעיקר האלחוטית, באמצעות "שליחינו" ו"פרשנינו" לסוגיהם. בטכס הזה אין הבדל בין "שרינו" ו"קצינינו" לבין "עתונאינו".
    "כתבי" הערוצים השונים מפוזרים בישובים הסמוכים לגבול ובאולפני החדשות ומראיינים – כאילו את המקומיים – אבל בעיקר את עצמם. מיד כשמתחילה המהומה הצה"לית, שומעים את כרמלה מנשה בעלת הקול הסקסי עד מלחמתי-גברי מדבררת את "הגורמים הביטחוניים" כאילו הייתה סגן הרמטכ"ל לענייני אינדוקטרינציה להמונים. ה'רוני-מנשה'ים יושבים באולפן ומספרים על כוחו הבלתי רגיל של צה"ל המפואר כאשר מחרים מחזיקים אחריו כל פרשני השבט.
    האם מלחמה מדאיגה את הישראלי המצוי? ההיפך! המלחמה משחררת. היא משחררת אותו מן הצורך לחשוב על ההיגיון ועל הצדק שבכל המהלך הנפשע הזה. היא מביאה לו דם של "ערבושים", גאווה של מנצחים, נוסטלגיה לניצחונות אמיתיים. היא שמה אותו במעמד של אדון. המלחמה היא לא רק קתרזיס לישראלים, היא אורגזמה בעוצמות שרובם לא חשו/יחושו ביחסי המין שלהם ולו פעם אחת.
    צריך להיות ישראלי בשביל להבין את זה.
    יש כאן מסורת, חזקה יותר מכל דת, שאת המלחמה אסור לבקר כי היא האלוהים של הישראלים. אם יקום אזרח מן השורה או עיתונאי יוצא דופן וישאל 'למה?' מיד יפתח גם טכס סקילת הבוגדים.

    1. ערן

      המילים חזקות. עזה היא קוליסאום ענק שבו אפשר להתגושש. מדובר בבידור המוני, טקס כמו שאתה מציג זאת. על אף ובישראל מנסים להיאחז בכל זיק של תקווה, כלומר תגובה אמיתית של החמאס (כדי שהיה מעניין, כדי שהסיפור לא יתרוקן מתוכן), זה לא מגיע. מדובר בניסיונות נואשים של הצד החלש והמוכה להחזיר למפלצת הגדולה. אפילו הירי לתל אביב היה כל כך זניח לעומת התגובה הנלהבת למדי, אך לא מפוחדת- וזו הנקודה.

      אין פה פחד ב"מלחמה" הזאת. עוד לא נשמעה מלחמה שהיא דבר כל כך קליל עבור רוב האזרחים שלה. מדובר באירוע בעל מאפיינים של טבח שמקבל מינוח של מלחמה על אף ומדובר בניסיון נואש להיאחז בכל בדל של פרט אומלל שאולי ויממש את המינוח השקרי הזה. אם רק נשווה את זה ולכן כאשר ביקרתי במקרה באנדרטה לזכר חיילים יכולתי כמעט לדמיין איך בעבר באמת היינו אומה שחששה לחייה וחייליה היו באמת נערים שיצאו להגן. אט אט על אף הניסיונות הבלתי פוסקים לשמר את הסיפור, הוא התפוגג מעצמו. עד שלמערכת נמאס בשלב מסוים והיא החליטה שזה לא מספיק, כך הוקמה "מערכת ההסברה" – מערכת שמטרתה להמשיך ולהחיות את הסיפור שיכסה על האמת. הסיפור נאבק אך האמת חזקה ממנו. אז היום חיילים מקבלים צו 8 והוריהם כבר פחות חוששים לחייהם כי הם יודעים שהם הולכים "להיכנס בכמה ערבים" ולא להילחם על חייהם ועל חיינו. הצניעות התחלפה ביוהרה וציניות, ובעיקר ברצון הבלתי מתפשר לחזור על אותם מסרים, מכיוון שבלעדיהם אין סיפור, ובלי הסיפור, אבדנו.

      1. ג. אביבי

        אמת ונכון. ראה עכשיו כמה ישראלים מאוכזבים על שלא "נכנסנו" בהם. רבים מדי מאזרחי ישראל עוד לא נפטרו מהאופוריה של "ששת הימים" ושכרון הכוח המזויף.
        להערכת גורמים, כולל בתוך הממשלה הישראלית, כניסה לרצועה או נסיון כיבוש היה מוביל למותם של מאות חיילי צה"ל וספק אם מביא ייתרון של ממש מול חמאס. אבל זה לא מנע מבריוני הממסד לתכנן כניסה התאבדותית ורצחנית לע'זה. למזלם של רבים מאזרחי ישראל, מזכירת המדינה האמריקאית הגיעה לכאן ברגע הקריטי וכופפה את שלישיית הפחדנים, כשאילצה אותם להסכים להפסקת אש בטרם ההסלמה.

  2. מפוכח

    א. הבעיה עם השמאל, הוא שהוא תמיד בוחן את הצד שכנגד במשקפיים מערביות. החמאס לעולם לא ישנה את תפיסת עולמו והשיח העקרוני שלו, כיוון שהחמאס הוא ארגון אידיאולוגי קיצוני וקנאי, ששואף להחיל בעזה מדינה כרפובליקה האסלאמית של איראן. מעצם ההגדרה הדתית שלו, החמאס מחויב למלחמה אינסופית עם ישראל.

    ב. הרעיון במבצע עופרת יצוקה, וכיום במבצע עמוד ענן, אינו למחוק את חמאס – אידיאולוגיה לא מכריעים בכוח – ובוודאי שלא הרג תושבי עזה (טיעון נפשע). הרעיון הוא יצירת משוואת הרתעה, שתאפשר לישראל להתקיים לצידו של חמאס מוחלש ומורתע, שיימנע מלתקוף את תושבי הדרום ולהמיט אסון על הישראלים והפלסטינים יחדיו.

    1. אזרח-1

      לצורך יצרת ההרתעה , תיאלץ לבצע את מה שאתה מכנה
      "הרג תושבי עזה (טיעון נפשע) "
      צא הולמד לאורך ההיסטוריה , כיצד השיגו הרתעה.רק חיסול של עשרות אלפים יצר הרתעה.
      פגיעה באמל"ח בלבד לא תשיג את המטרה.
      לעומת זואת חיסול של מספר אלפים מלוחמי "ארגון אידיאולוגי קיצוני וקנאי" עשויים בהחלט להשיג את המטרה. אך עליה וקוץ בה אנו נפגע בדרך גם בכמה אלפי אזרחים את זה אנו לא מסוגלים לבצע. לכן ניתוק מוחלט מכל הספקה מישראל מחד וביטול המצור מאידך יכולים לייצר שינוי גיאופוליטי באזור להזכריך כי עזה לפני 67 היתה שייכת למצריים ואולי זהו הפיתרון העדיף

    2. נטול חרטא

      ארגון חמאס נתמך ומומן ע"י שרות הביטחון הכללי של ישראל ה"מערבית" כדי להיות אופוזיציה לאש"ף החילונית על שאיפותיה הלאומיות, בימי האינתיפאדה הראשונה.

      אש"ף מראשיתו הציעה לישראלים מדינה אחת דמוקרטית וחילונית מהים לירדן. ישראל מתעקשת על מדינה "יהודית" הכוללים המרת דת כתנאי לאזרוח (לא אם אתה שחור, כמובן) ,זכויות יתר למוצא אתני/דתי אחד על פני אחר ואיסור על נישואי תערובת (פטנט "מערבי", יש לציין).

      אז תגיד לי, איפה המזרח ואיפה המערב. אני קצת מבולבל.

    3. נתן

      במשפט הראשון אתה מאשים את השמאל בהסתכלות על הצד השני בעיניים מערביות ובהמשך המאמר אתה מפרט את הרעיון (ההגיוני – מערבי) שאם נכה את החמאס הוא ירתע מלתקוף.

      אז אם נסכם את דברייך: הסתכלות מערבית על החמאס מותרת רק לימין.

  3. 0מולני1

    המצור על עזה הוטל לאחר שהחמאס עלה לשלטון, לא בגלל הנסיגה.
    בעזה לא מחנכים לאהבת האדם והארץ, אלא לאהבת המולדת וההקרבה, ובעיקר, לשנאת יהודים ישראלים.
    בוודאי שקווי 67' הם תנאי תבוסה – כל תנאי בו קיימת ישות ציונית הוא תנאי תבוסה. רוצה לומר, "ותרו על הציונות אז יהיה שקט", אבל רק אם תדברו ערבית ותתפללו 5 פעמים ביום למכה.

    רעיון 2 המדינות בתודעה הפלסטינית הוא מעוות מיסודו:
    מדינה אחת פלסטינית "טהורה" בגדה ובעזה ובירושלים, כולל העיר העתיקה (כולה!) ומסגד אל-אקצא בכל שכוותיו.
    ומדינה פלסטינית אחרת "מעורבת" בה יחזרו כל הפליטים ממדינות ערב השכנות, ובה המיעוט "האחר" יידחק לשולים עד ש"יעלם".

    אז הכותרת צריכה להיות "ישראל בכלל אינה קיימת".

    1. ארנון

      סמולני –
      ודאי שאתה מכיר את מערכת החינוך בעזה, כשאתה כותב כי הם "לא מחנכים לאהבת האדם והארץ, אלא לאהבת המולדת וההקרבה, ובעיקר, לשנאת יהודים ישראלים."
      לעומת זאת אני מכיר טוב את מערכת החינוך בישראל. מחנכים כאן לאהבת האדם (היהודי) והארץ (היהודית), וגם לאהבת המולדת וההקרבה ולשנאת ערבים.

      את תוצאות החינוך הזה אתה יכול לראות באתרים השונים ולשמוע ברחוב. או לעצום עינים ולסרב להודות בכך.

      1. נועם

        מוזר להגיד שצריך להסתכל ברחוב כדי לראות את תוצאות החינוך הישראלי לשנוא ערבים. כי שונאי הערבים, האנשים הקיצוניים, הם אלה שגם לא יודעים מדעים, היסטוריה או מתמטיקה ברמות גבוהות. אז הם לא השקיעו בלימודיהם לשפות או מקצועות, אבל כן הקשיבו היטב בשיעורי "שנא את הערבי"? סלח לי, אבל כאשר מישהו נוכח, קשוב ומשקיע במסגרת החינוך הישראלי, הוא דווקא ייצא כנראה יותר קרוב אלייך בדעותיו.
        דווקא השוואה יותר נכונה של מערכות חינוך, תהיה בין הפלשתינית לדתית-חרדית. פחות מדעים, פחות השכלה שימושית, והרבה יותר ממבו-ג'מבו דתי, שמעודד אנשים פחות לחשיבה יצירתית, פחות לחשיבה עצמאית, והרבה יותר לאמונה בדת בצורה עיוורת. רק שהדת שלהם מטיפה להשמדתנו, ומקדשת את השהידים, אפילו בעלות של חייהם.
        וכן, רואים את התוצאות בכל מקום. תשווה איך נראה יום זכרון לחללי מערכות ישראל אצלנו (בכי, שירים עצובים, זכרון) ליום האדמה או יום הנכבה (נקמה, הרג, טרור).
        תשווה הלוויה או אבל אצלנו (בוכים, מרכינים ראש, מנחמים) להלוויה או אבל אצלם (צעקות, ירי באוויר, קריאות לנקמה, שמחה על השהיד שהקריב את עצמו ויזכה לתגמול בחיים הבאים). אז נכון, אצלנו מחנכים לאהבת המולדת ולאהבת היהודי, אבל לא על חשבון אהבה לאנשים אחרים.
        ואני מסכים עם כותב ההודעה הראשונה – הכותרת צריכה להיות "ישראל לא קיימת". ככה הם רואים את המצב, והם לא יקבלו שום דבר פחות מכך. טורקים זה בסדר, בריטים זה בסדר, אבל יהודים בשלטון? לעולם לא!

        1. אלי שבח

          כדי להבין מה שקורה בעולמינו חובה לקרא לא רק תנ"ך,אלא גם הברית החדשה(לפחות את 4 האוונגליונים),את הקוראן(ממליץ על תרגוםמו של אורי רובין ופירושו).משרד חינוך ראוי היה מחייב זאת לפחות בבית הספר התיכון. הייתי מחייב גם לימוד השפה הערבית בישראל.יש לציין שללא התמצאות באלו לא תיתכן הבנת הקורות אותנו כראוי.הבורות היא מכה קשה לא רק במחוזותינו אלא בכל העולם.שכננו גם הם משתדלים שהבורות תמשיך להתקיים אצלם.אילו הופיע אדם מכוכב אחר ורואה את המפה הגיאוגרפית הפוליטית דתית של המזרח התיכון היה מתקשה להבין כיצד מתקיימת הישות הציונית.לעניות דעתי הרתעתינו הצבאית המחלוקות, הפילוגים הקשים אצל שכננו משפיעים על שרידותינו.אולם ככל שאצלנו מתגברות המחלוקות סיכויינו לשרוד כיישות שכזו קטנים.

  4. דןש

    מי שאינו מבין שעזה והגדה חד הם, לא יגיע לעולם לרגיעה ארוכת טווח והעקבותיה השלום המיוחל.
    לעולם לא הושגה ולא תושג הכרעה כוחנית. תמיד ימצא ארגון ש"נותרה בידיו פצצה" שניתן להטילה ולשבש את כוח ההרתעה, שהושג בעמל רב, ביזע, דם ודמעות.
    היום, במצב שנוצר, לאחר הזנחה ממושכת של ממשלות ישראל, אין כל ברירה אלא לפעול בעוצמה. אבל, חייבים לתכנן את היום שאחרי,תוך כדי העזרות בגופים חיצוניים, למציאת הסדר הולם לסכסוך/למלחמה הממושכת בו אנו מצויים מאז ועד היום. הקמת מדינה פלסטינאית הוא כורח, שבלתו לא יהיה קיום למדינת ישראל ולבטח שלא שמורה כמדינה הדמוקרטית ביותר באזורנו.

  5. אווקלידס

    מ.ש.ל
    אין ולא יהיה משיק ואו חפיפה ואו הוכחה לאפשרות קיום צל-צילו של שלום אמת (לרבות הסדריו ומדינותיו וכיו"ב) שכן התודעה כלל אינה מודעת.
    ההכרה אינה קיימת.
    מעבר לכל,זו המשטמה הרצחנית שקיימת מקדמת-דנא,
    בין הסיקרי שרצח את אחיו היהודים שוחרי השלום עם רומי ומצדדי הפשרה והשלווה ,בעין גדי ב-71 לסה"נ, שטבח בילד-אישה וקשיש במצדה מועם הלאומי-לאומני-יודוניצי-זהה,הוא אותו סיקרי שהשמיד את הבית הראשון ,את השני מטעם קנאה דתית-משיחית -לאומנית פסיכוטית,תוך אונס ברוטלי של אחיו,
    והוא אותו סיקרי המגיב כאן בפסאודורציונליזם וכמו
    אין היסטוריה ,אין לקח ואין קמצוץ תאווה מלבד זו שאלי
    נקם ושילם ודם ומוות ,איווי המושלך באופן כה לא -מודע (פרוייד היה חוגג) על הערבי.LMAOL
    הוא שנאמר : באין תבוניות ובמות המודעות המכה האנושה של חורבן תונחת שלישית מטעמים כה צדקניים ומופלאים בעיני אוהב האדמה הארורה,תאוות החומר שטיבו אינו מסוגל לראות פה וכעת את החפיפה המושלמת של בדיונו הפרוע עם בדיון הרוצח הג'יהאדיסטי-חיזבולליסטי.
    כה לחי עמך ישרואל מחריב עצמו וגומר אמן.

  6. יואב הס

    אנסה להסתכל במבט היסטורי, לא מוסרי או מוסרני, לא הומניטרי וגם לא לאומי או לאומני.
    מבחינה הסטורית, כל ההסכמים נחתמו עם צדדים שעד ההסכם נחשבו לשונאי ישראל, כאלה שאי אפשר לסמוך עליהם וכאלה שבכלל אינם מעוניינים בשום פתרון חוץ מאשר להשמיד אותנו ולזרוק אותנו לים. כך היה עם סאדאת המצרי שהפתיע אותנו בהגיעו לירושלים, כך היה עם ירדן בהסכם עם רבין וחוסיין, כך היה עם עראפאת שרבין כמעט הקיא לפני שלחץ את ידו, כך היה עם החמאס בהסכם על השבת שליט הביתה, וכך יהיה גם עם אבו מאזן והחמאס.
    המשותף בין כל ההסכמים היה לחץ אדיר שהפעילו על הצדדים האמריקאים והאירופים בצירוף מלכודת דבש, שהייתה "טעימה" מספיק לשני הצדדים. הפלסטינים קיבלו המון כסף מהאיחוד האירופי ומארה"ב ואנחנו קיבלנו הרבה יותר…
    אם נעקוב אחר כל ההסכמים שנחתמו ובוצעו נגלה דבר מעניין : לא משנה אם ראש הממשלה היה מה"ימין" או מה"שמאל", לא משנה מה היה ההרכב של הכנסת : "ימנית" או "שמאלנית", כאשר הופעל לחץ חזק על שני הצדדים ע"י המעצמות, ההסכם נחתם ובוצע ככתבו וכלשונו.
    רוצים דוגמאות?
    ההסכם עם מצרים נחתם ע"י בגין שאף אחד מבוחריו לא חלם בחלומות הגרועים ביותר שלו, שדווקא בגין יחזיר את כל סיני.
    שמיר שהתנגד בכל רמ"ח אבריו לדבר עם אש"ף הגיע למדריד "על ארבע" ודיבר עם הפלסטינים, כי לא הייתה לו ברירה ומשם בשלבים, הגענו להסדר שנחתם בין רבין "מר ביטחון" לבין עאראפת, בניצוחו של קלינטון.
    ביבי שהתנגד בכל מאודו להסכם וויי החזיר בעצמו חלקים משמעותיים מעיר האבות הלוא היא חברון. מי היה מאמין שדווקא ביבי יחזיר "אדמה קדושה" כזו, בניגוד מוחלט לדעתו של אבא שלו האולטרא קיצוני הימני?
    זאת ועוד: בן גוריון שנחשב לראש הממשלה החזק ביותר שהיה בישראל, קיבל אולטימטום מאייזנהאואר נשיא ארה"ב ויצא עם הזנב בין הרגליים מכל סיני ב – 1956, לאחר "מבצע קדש".
    מה כל זה אומר?
    זה מוכיח לדעתי, שברגע שארה"ב והאירופים (וגם רוסיה וסין), יפעילו לחץ מאסיבי, שני הצדדים יחתמו כמו "טטלאך" על מה שיכתיבו לנו ולפלסטינים, בלי שום קשר לשאלה: מי יהיה ראש הממשלה ומה יהיה ההרכב של הכנסת.
    לסיכום: יש עדין מקום לאופטימיות ואל לנו להתייאש.