על קו ירושלים-נתיבות

רשמים משיחה אחת על "המצב" במונית שירות וכמה המלצות לימי סגריר שכאלה
אבי דבוש

נתחיל בסיפור: בעוונותי, המשרד שלי ממוקם בירושלים. על מנת להגיע ולחזור מירושלים, לביתי אשר בעוטף עזה, אני משתמש, פעמים רבות, במונית השירות של קו ירושלים-נתיבות. אתמול עליתי על המונית אחרי הצהריים, כשהיעד שלי, כרגיל, הוא התחנה ליד היישוב שלי שצמוד לשדרות. באזניות כבר שמעתי את הדיווח של כרמלה מנשה על חיסול "רמטכ"ל חמאס" וחבר טוב התקשר על מנת לעודד אותי "לקנות שימורים ולטוס הביתה".

במהלך הנסיעה, התפתח שיח מסביב ל"מצב". אשה צעירה עם כיסוי ראש (כן, רוב הנוסעות והנוסעים הם סטריאוטיפ של נתיבות ושדרות. סגרנו נושא) פנתה אלי ושאלה מה קורה, בעוד אחרת זועקת בטלפון שהצבא ייכנס הלילה לעזה ומאששת את הטענה במסר מבנה הקצין של שכנתה. עניתי בקיצור והיא לא נותרה רגועה, כמובן. כשהשיח הפנימי והמקביל עלה, היא הפטירה:"מסכנים הילדים בעזה!". האשה הזועקת, שסיימה כבר את שיחת הטלפון, פנתה אליה ומחתה על הרחמנות שלנו, היהודים, למול הרצחנות "שלהם". אני התערבתי לטובת הצעירה והחל דיון מרתק, שסופו כך: הבנה שכולנו חיים באותה הקלחת (הנהג בחן אותי ממש. כמה ילדים? איפה הם לומדים ועד כמה חשופים ל"צבע אדום". עברתי בהצטיינות יתרה). הסכמה, לאחר התעקשות מצד הצעירה, שזה לא באמת משנה שבתל אביב "לא סופרים" אותנו, כי גם אנחנו לא מבינים את תושבי נתיב העשרה, למשל, שחשופים לפצמ"רים ובכלל, שיחיו את חייהם.. (אחר כך שאל אותי צעיר חרדי מאחור, למה אני לא עובר לירושלים והתווכח בלהט שמצבי גרוע ממצב הירושלמים באינתיפאדה השנייה.. התשובה היתה, למרבה הבנאליה, משהו בסגנון "אין לי ארץ אחרת").

והכי חשוב: הסכמנו (טוב, כמעט), שאין טעם לגנות את העזתים כולם ואפילו "לשחוט" אותם (כהמלצת הנהג הצעיר) לא ילך. ניתן גם להביע אמפתיה לילדים הסובלים משני עברי הגבול וגם לחשוב שלעתים מוכרחים להשתמש בפתרונות צבאיים, על מנת להגן עלינו ועל ילדינו.

אני אפילו לא אתחיל לנתח את הפליאה של חברי ששיתפתי באפיזודה הקטנה, וודאי שלא לנתח את הדמויות במחזה הקטן, אבל אומר זאת כך, יונית: מי שחושב שנשים מצביעות ליאיר לפיד כי הוא יפה, שמזרחים מצביעים רק מהבטן, שכל הרוסים פשיסטים ושכל החרדים יורקים על ילדות – מגיע לו.

והנה ההמלצות לימי סגריר שכאלה:

• לנשום עמוק ולהתעלם מזיהום האוויר (שהשבוע התבשרנו שהורג כאלף אנשים בשנה בישראל).
• לשתות מים (קרדיט לנחמן שי).
• לא לצפות במשדרים מיוחדים/גלים פתוחים, שתפקידם לפמפם היסטריה, רייטינג פטריוטי וזמן אוויר שיקוזז משידורי התעמולה (אינשאללה!).
• לשים לב איך כמעט מתחמק החיוך למועמדינו האמיצים. איך הששון בורח והחיפזון להגיב לכל מה שנראה מיקרופון, או הולך כמו ברווז, מסגיר אותם.
• אם העסק הכרחי – אז בשפתיים חשוקות, במינימום כוח ומקסימום שקט.
• לקחת בפרופורציות – בקרוב יגיע איזה ריאליטי סוחף או ש"כולנו" נדבר על העקבים של נינט.
• להתעקש ולייצר קואופרטיבים, כנסים והפגנות חברתיות, גם כשהתותחים רועמים (ותאמינו לי, הם רועמים) ולארגן לאנשי הדרום מדינת רווחה, ששווה הרבה יותר מעוד מיגונון או חיסולון.
• להמשיך לחיות חיים שגרתיים וטובים במרכז, גם בשבילנו, עם כמה טלפונים אמפתיים לחברים ולמשפחה בדרום. לא חייבים להגיע. אפשר להזמין.
• לזכור את האמת הפשוטה, שבאמת (אבל באמת. גם בפעם ה-239,765) אין מנצחים במלחמות, גם אם יש להן שמות תנ"כיים.

הכותב הוא מנהל תכניות בשתי"ל

לקריאה נוספת:

אלמוג בהר | עזה כלל אינה קיימת

יהודה אלוש | מה שבאמת מטריד אותנו

אורנה עמוס | הפחד שזורעים בלבנו

***

למאמרים נוספים של אבי דבוש

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ר

    פוסט מעולה! תודה רבה