• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עזה כלל אינה קיימת

בינואר 2009 פירסם כאן אלמוג בהר את המאמר הבא בעקבות "עופרת יצוקה". גם בצל המבצע הנוכחי, "עמוד ענן", הוא נותר רלבנטי כשהיה ואנחנו מביאים אותו כאן שוב בתוספת תובנה מאוחרת ל-2012

אחד השקרים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים סובב סביב עזה. עזה הפכה לסמל הרציונאליות של פוליטיקאים ישראלים מסוימים: מחיים רמון ורוני מילוא ב-92' שהדגימו את התפכחותם בהכרזה שיש לצאת מעזה, דרך הסכמי אוסלו שקיבלו את השם "עזה ויריחו תחילה", ועד אריק שרון ומבצע ההתנתקות מעזה. פוליטיקאים ישראלים שהתבגרו התבגרות כואבת מחזון ארץ ישראל השלמה מצאו את הפתרון המושלם לבעיה שגילו: נסיגה מעזה.

במסגרת זו הפלסטינים הוכיחו, לכאורה, את אי-הרציונאליות שלהם, שוב ושוב: הנה ישראל מעניקה להם שליטה מלאה בעזה, עד 2006 בנוכחות המתנחלים ומ-2006 ללא המתנחלים, והם אינם מנצלים את ההזדמנות להפוך לנס כלכלי כמו סינגפור, אלא בוחרים דווקא להפציץ את כובשיהם לשעבר, כאילו ביקשו לומר: אל תעזבו אותנו, אל תניחו אותנו לבדנו.

בתוך הלוגיקה המופתית הזאת, כמובן שאין זה מפתיע שימין ושמאל מאוחדים עכשיו סביב המתקפה על עזה: והרי ישראל ניסתה הכל, עשתה כל מה שאפשרי כדי להשתחרר מעזה, אך גילתה שדווקא עזה אינה מוכנה להשתחרר מישראל, ועל כן גם המלחמה הנוכחית היא מלחמת אין-ברירה, כמיטב המסורת. אבל האמת היא שרצועת עזה בכלל מעולם לא היתה קיימת, ועל-כן כל הדיון בה מופרך מעיקרו, ושקרי. רצועת עזה נולדה ב-48', כשמדינת ישראל "גילחה" את רוב הפלסטינים במישור החוף מיפו דרומה אל תוך שטח מצומצם וצר סביב העיר עזה, ולאחר מספר שנים הוסיפה וגירשה לשם בדווים מצפון הנגב.

בשישים השנים האחרונות הזמן לא עמד מלכת, ואוכלוסיית עזה הלכה וגדלה, הרבה מעבר ליכולת הקיבולת של שטחה, עם או בלי קשר לנוכחות ההתנחלויות ובסיסי הצבא בתוכה, או היעדרם. העובדה הפשוטה היא כי רצועת עזה אינה יכולה להתקיים במצור, מבחינה כלכלית, חברתית ואנושית, והיא זקוקה לקשר עם סביבתה: הגדה המערבית, ישראל וסיני. משמעות הדבר היא שכל ניסיון לבודד את עזה עתיד להתפוצץ בפרצוף המבודדים, ומי שחושב שיצליח "לחנך" את עזה בהפצצות מאסיביות והרג רבים מתושביה כי עליה לשבת לבדה ולשתוק, גם אם יצליח לשבוע או חודש, יזכה אחר-כך למנה אחת אפיים.

תוצאות הפגזה פלסטינית בבית בקרית מלאכי, 15.11.12. צילום: Oren Ziv/Activestills.org

חשוב לזכור את מה שמבקשים להשכיח, כי עזה אינה ילידת שנאה נצחית ובלתי רציונאלית ליהודים (אם כי מי שמכנה את הפצצות המוטלות עליה "עופרת יצוקה", כמעין מתנת חנוכה יהודית, כנראה רוצה לגרום לכך), היא ילידת תנאי קיום וחיים בלתי-אפשריים עד קריטיים, וסכסוך לאומי אשר הסתבך בין ביצתו לתרנגולתו עד שהוא נראה לעתים בלתי ניתן להתרה, סכסוך שניסיונות ההסדר שלו, מאז אוסלו, נראו גם הם כמלאי רצון רע, ובעיקר כחלקיים ומגומגמים.

חשוב לזכור ולהזכיר כי רצועת עזה אינה קיימת לבדה, ולא יושג עמה הסדר הפסקת אש עצמאית, ומצור עליה לא יגרום לשקט. השאלה העומדת לפתחנו היום אינה שונה במהותה מזאת שעמדה לפנינו לפני עשור או שניים, אף על פי שמרוב שכלול אומנות ההמתנה והדחייה בפוליטיקה הישראלית היא נשמעת עתה מיושנת למדי, כבת מאה אחרת. השאלה היום כאז, היא האם אנחנו מוכנים לוותר את אותם ויתורים משמעותיים וידועים לכל ביהודה ושומרון, בירושלים, בשאלות הפליטים והמים, בהסדר ולא באופן חד-צדדי, או שאנחנו מעוניינים להוריש לילדינו עוד מלחמות רבות בעזה (ובשכם, ובחברון, ובלבנון), כל אחת מהן מבצע אחרון, מדויק אך נחוש מקודמו, לצריבת התודעה הפלסטינית, שנצרבה עד שכבר לא נותר בה מקום לצריבות נוספות.

קרובת משפחה של הרוג מתקיפת צה"ל בבית החולים שיפא שבעזה, 14.11.12. צילום: Anne Paq/Activestills.org

אף-על-פי שעזה כלל אינה קיימת, באופן פרדוקסלי היא גם לעולם לא תיעלם, למרות הפנטזיות הישראליות על התפוגגותה. היא תהיה שם גם לאחר המלחמה הנוכחית, המנוהלת הרחק ממנה, מראש מגדלי אקירוב, הרחק מן התושבים בשדרות ונתיבות שהם הסובלים העיקריים בישראל מן המשבר המתמשך. הזמן ממשיך שלא לפעול לטובת כל מי שמבקש הסדר, אך כדאי לזכור כי כפי שתמיד היו ויהיו נימוקים למלחמה (כמה קטנות או אחת גדולה), ישנם גם עתה נימוקים להסדר, פשרה ושלום, ואלו לא יהיו אפשריים לנצח.

עדכון, 15.11.12:

על פי רוב אני אופסימיסט, ועתה, כשההיסטוריה חוזרת על עצמה עם ביבי כראש ממשלה במקום אולמרט, אבל עם אותו שר ביטחון (שכבר לא גר במגדלי אקירוב, אלא במגדלים אחרים לגמרי), אני חש שמשפטי הסיום שכתבתי כאן לפני שלוש שנים לקו באופטימיות יתר:

הרגע המשותף שבו שני העמים, שתי התודעות הלאומיות ושתי ההנהגות, הישראלית והפלסטינית, יסכימו על הסדר מוסכם – מדינה אחת, שתי מדינות, גבולות, פליטים, ירושלים, מים וכן הלאה – נראה כמעט בלתי-מושג כיוון שהפרספקטיבות בשני הצדדים שונות עד מאוד. רוב הישראלים המעוניינים להגיע להסדר חשים שהצד שלהם כבר עשה את כל הוויתורים ואילו הצד השני לא הסכים להם, אף על פי שכל מה שהם הציעו היו תנאי תבוסה רדיקליים למדי לצד השני. הצעות שלא היו סיכויים רבים שמישהו בקרב הפלסטינים יקבל אותם. במובנים רבים זאת הפנטזיה של מי שמגדירים את עצמם מרכז בפוליטיקה הישראלית: אנו ניתן לפלסטינים תנאי תבוסה של כמה מרכזים עירוניים, ואחוז מסוים מהשטח של גבולות 67' עם הגבלות חריפות על ירושלים, מים, פליטים וכו' – והם יהיו מספיק מובסים כדי לחתום. לכן, רוב הישראלים חסרים מוטיבציה להגיע לאיזשהו הסדר, ובמיוחד בתקופות של שקט יחסי, כמו זו שהסתיימה לפני ימים אחדים.

מנגד, בצד הפלסטיני תומכי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים (שהוא תיאורטית כרגע הפתרון שיש לו פרטנר ישראלי, אמנם באופוזיציה וקטן, אבל גדול מן הפרטנר לרעיון המדינה האחת) הפכו בהדרגה משנות השבעים למרכז בתנועה הלאומית הפלסטינית ולרוב. אבל עם כישלון תהליך אוסלו והיעדר ההצלחה להגיע בדיאלוג עם ישראל להסדר של שתי מדינות, בתודעה הפלסטינית המרכז הפוליטי חוזר בהדרגה אל רעיון המדינה האחת. כך רעיון שתי המדינות כנראה יירד מן השולחן סופית אחרי פרישת אבו מאזן. לעומת זאת, הסבירות לפרטנר למדינה אחת בשנים הקרובות בהסכמה עם ישראל הוא נמוך למדי, ובמיוחד כאשר נמשך הפיצול בין עזה לגדה. לחמאס אין עניין להגיע להסדר כתוב.

כך שנראה שעד שלא יתחולל שינוי פוליטי רדיקלי בישראל ובפלסטין, בין השאר בדיון על המחירים החברתיים שהמשך הלחימה גובה, לא יווצר מפגש בין התודעה הישראלית והתודעה הפלסטינית שיאפשר הסדר. פירוש הדבר עוד דורות של אלימות ודיכוי, בתנועה מעגלית בין תקופות רגיעה יחסית ומבצעים ומלחמות.

לבלוג של אלמוג בהר

לקריאה נוספת:

יהודה אלוש | מה שבאמת מטריד אותנו

אורנה עמוס | הפחד שזורעים בלבנו

אבי דבוש | על קו ירושלים-נתיבות

***

למאמרים נוספים של אלמוג בהר

כנראה שיעניין אותך גם: