כוחו של הקול הנשי

"מה הסיפור בעצם, אה? מה אתן רוצות? מה פתאום קפצתן והתחלתן לדרוש? נכון, הנושא עלה בעבר. כן, בשנים האחרונות שמו לב שמאז תמר גוז'נסקי אין נשים במיקום ריאלי בחד"ש, אז שמו לב. אז כתבו, זה לא הפריע לנו. אנחנו המשכנו בדרכנו, כי לשמאל לא היתה ברירה. לא היה לו למי להצביע מלבדנו. ונשים? נו, אתם יודעים, זו מדינת ישראל, הלוחמנית הימנית, למי יש זמן לבזבז בקלפי על התלבטויות מגדריות, אה?" 

הציטוט המפוברק הזה הוא מה שאני מעלה בראשי כשאני חושבת איך קרה שבחד"ש, מפלגה יהודית-ערבית שחרתה על דגלה שוויון כללי ומגדרי, נדחתה ההצעה לשריין מתוך ארבעה מקומות ריאליים מקום אחד לאשה. זו היתה הדרישה, והדרישה הזו נדחתה – מה שהתברר כטעות גדולה. זמן קצר לאחר מכן החלה חד"ש לשמוע מה המחיר שהיא הולכת לשלם על כך, כשעוד ועוד נשים במרחבי הפייסבוק הצהירו שהן נפרדות ממנה ושהן יודעות איזה פתק הן לא הולכות לשים בקלפי; הן לא הולכות להצביע למפלגה שחושבת שדי בכך שתדאג לבעיותיהן של נשים, מבלי לתת לנשים להשמיע את קולן ולנהל בעצמן את סדר העניינים שלהן.

השערה שלי, הם לא חלמו שלקול הנשי תהיה כזאת השפעה, שלהחלטה יהיה כזה הד. הם לא חשבו, ככל הנראה, שנשים יפסיקו לבלוע רוק בעודן מחכות שהמציאות הישראלית תהפוך לכזו שבה גם לסיפור שלהן יש מקום, שבה דוח מדד אלימות נגד נשים שפורסם בשבוע שעבר יסיט הצידה כל נושא אחר שעמד על הפרק – שכן בביטחונן של 52% מהאוכלוסייה מדובר ובאלימות שמופנית נגד כל הנשים על בסיס יומיומי.

בחד"ש גילו בסוף השבוע שעבר שלא די במצע שמצהיר על כוונות וערכים, הוא גם צריך להתאים למציאות. כי לא יכול להיות שארבעת הח"כים הנוכחיים של המפלגה באמת מבינים מה המשמעות של שוויון מגדרי, אבל אף אחד מהם – על אף קריירה ארוכה בכנסת ישראל – לא מסוגל לעשות את הנדרש: לפנות את מקומו. להבין שיותר משחשוב שהוא ישב על אחד מכסאותיה המסתובבים של הכנסת, חשוב שאשה תשב שם במקומו. וחשוב שזה יקרה כעת – לא בעוד שנתיים, לא כשיואיל בטובו, לא אחרי שאנחנו ניתן לו כבר את קולנו.

התגובות היו צפויות. הן נעו בין ביטוי של חוסר אונים וחשש מכך שחד"ש ובעקבות כך השמאל יאבדו קולות נוספים, לבין טיעונים לוגיים לפיהם שריון מקומות למגזרים מסוימים נוגד את השוויון אותו אנו דורשות. כי אין כמו היגיון טהור, במקום שבוחר לא להסתכל למציאות בעיניים. הדאגה מאובדן קולות לא הובעה בפה מלא, כי אם התבטאה בהתקפה נגד מי שאמרו באופן חד-משמעי כי בסיטואציה הנוכחית אין סיכוי שקולן ילך לחד"ש. טיעון הנגד מוכר: אם לא תצביעו לחד"ש תגדילו את הסיכויים לממשלה יותר ימנית עם אופוזיציה יותר מתונה. אולי. אולי זה נכון. אבל האחריות לכך מוטלת על חברי חד"ש, והם היו צריכים לחשוב על כך מראש.

מעבר לכך, מערכת הבחירות הנוכחית מתאפיינת בהיותה אחת מהציניות ביותר שהתקיימו בישראל. מפלגות קמות כמו פטריות אחר הגשם, מועמדים מתמהמהים בנוגע להחלטותיהם כדי לוודא שהם מבוטחים מכל הכיוונים, רוב הפוליטיקאים יורים לכל עבר ומטשטשים בכך כל צללית של סדר יום ברור. הפרקטיקה האחרונה היא זו של מבצע "עמוד ענן", כאשר את היריות לכל עבר הפכו לליטרליות ואת המערכת לצינית יותר מכפי שניתן היה להעלות על הדעת.

אל מול המערך הציני הזה, שככל הנראה הולך להשאיר אותנו עם אותה ממשלה ואותה כנסת לארבע שנים נוספות, ההצבעה המגדרית הופכת לזו שמעבר לכך שיש בכוחה להכריע לכיוון זה או אחר, יש באפשרותה להבהיר לכל שמעכשיו והלאה חייבים להתחשב בנשים – "מגזר" שלא מוכן לשים את עצמו בצד עד יעבור זעם. אולי ערכה של מערכת הבחירות המיותרת הזו יתגלה בדיוק במקום הזה, בכך שהיא תלמד את הפוליטיקאים והפוליטיקאיות שלנו שישנו מערך נוסף של דרישות ועקרונות שהם והן צריכים וצריכות לקחת בחשבון.

זו משימה לא פשוטה. לא קל להיפטר מהרגלים ישנים, כאלה שמהדהדים את חשיבות הנושא הבטחוני או החברתי-כלכלי, מעל הכל. לא קל להסתכל לפחדים שמאכילים אותנו פה יום אחר יום, עת מקדמים סדר יום של גנרלים, ולהחליט שאנחנו מסובבות את הראש. אבל זה הכרחי. המהלך של קואליציית ארגוני הנשים זיהה במערכת הבחירות הנוכחית מומנט שאי אפשר לוותר עליו, מומנט שבו בגלל שהכל כל כך עומד במקום, ואם כבר צועד אז צועד אל עבר הרע ביותר, ניתן לחולל שינוי. והשינוי הזה הוא הבהרת כוחו של הקול הנשי.

ולא, שתיקתו של ח"כ דב חנין בנושא – שתיקה גסה שמהדהדת בכל יום שבו הוא מעלה סטטוס חדש בפייסבוק שלא מדבר על זה – לא תהפוך את הפדיחה הזאת למשהו שלא קרה.

לקריאה נוספת:

אסתר הרצוג | העיקר שיאיר לפיד ידבר

למאמרים נוספים של רוויטל מדר