• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דברים שאסור לומר ברעום התותחים

דווקא בימים כאלה, שאנשים מסתגרים וביטויים כמו "חוסן לאומי" מגרים לכולם את המיצים, בא לי לומר דברים אסורים. ואין זה מתוקף היותי "אוהב ערבים" או "עוכר ישראל", או סתם ביקורתי, או כזה שרואה רק "את הצד שלהם"
איל שגיא ביזאוי

מסתבר שברעום התותחים יש דברים שאסור לומר: אסור לומר שצריך לדבר, אסור להטיל ספק בצדקת המבצע, אסור לבקר את ממשלת ישראל ואסור לשאוף שהלחימה תגיע מיד לקצה. על אחת כמה וכמה אסורים הדברים אם אינך תושב הדרום, ואם אינך, לפחות, נפגע חרדה. היותך אזרח "מדינת תל אביב" מקנה לך אמנם את הזכות (או שמא זו חובה?!) לשתות מן המשקה האסור, אספרסו, ברחוב שינקין הידוע לשמצה, לחגוג עד אור הבוקר במועדון הקרוב לביתך, ואף לשכב עם בני מינך. אבל היא שוללת ממך את הזכות לבקר, לחשוב אחרת, ובוודאי הזכות להביע את דעתך. אתה, תל אביבי, שמאלן, משתמט ומשתרמט, למקרה שלא שמת לב לכך, אינך תושב אמיתי של המדינה. בטח לא כמו זה שמשרת. גם לא בנפול עליך סקאדים, גם לא אם חרדת שנים ממתקפת פיגועים, וגם לא אם שני טילי פג'ר נשקו למימי ימך. עוד לא קם הטיל שיפוצץ לך את הבועה.

דימוי: Eyal Brave

ובכן, דווקא בימים כאלה, שהתותחים רועמים, ואנשים מסתגרים, וביטויים כמו "חוסן לאומי" מגרים לכולם את המיצים, בא לי לומר דברים אסורים. לא בשביל דווקא, ולא כי אסור. אלא כי כך אני חושב, ולי (!) זה עושה היגיון ברור. לא מדובר בשמאל, וגם לא בימין. לא מדובר באהבת ישראל, וגם לא בשנאתה. אף לא מדובר באהבת פלסטין, וגם לא בשנאתה (אני מצטער שאני לא מצליח לשנוא "אותם". ניסיתי. בחיי). מדובר, כך לדעתי, בהתבוננות על ההיסטוריה ועל תולדות העמים, זו העתיקה וזו שמלפני כמה שנים, ובאיזושהי הבנה בסיסית, פשוטה בתכלית, שעם עוד מלחמה ועוד אחת… לא בונים בניינים. כן, כן… אני יודע. המחשבה שניתן לדבר "איתם", שיש עם מי לדבר בכלל, ש"הם" יסכימו לאיזשהו הסדר "איתנו", ושמו"מ כלשהו יביאו לאיזשהו סוג של שקט, או אולי חס וחלילה, שלום (מצטער שאני משתמש במילים גסות בתקופה רגישה שכזאת) – היא הרי מחשבה תמימה ונאיבית שראויה ללעג ואף לגנאי, ושיש להדביק לחושביה מילות תואר כמו "יפה נפש", "מתיפייף" ו"צדקני". ובכל זאת, בהיותי כל אלה גם יחד, הרשו לי לומר: אין מחשבה תמימה ואווילית יותר מזו הגורסת שמלחמה תפתור את הבעיה ("אחת ולתמיד", כדברי המנהיגים בפעם החמישים). לא ההיסטוריה הרחוקה הוכיחה זאת, וגם לא זאת של השנים האחרונות.

מה לעשות?! אם חוסלו תשתיות הטרור בירדן, ביד קשה ובזרוע נטויה, בשנות ה-70, הרי שהן צצו בלבנון. ואם חוסלו שם התשתיות בביירות ב-82', הרי שהן צצו שוב מאוחר יותר, וביתר שאת. ואם השגנו שקט זמני יחסי אחרי "ענבי זעם", הרי שהיינו צריכים לרדוף אחריו שוב ב-2006, ואם קיווינו לחסל את קיני הטרור בעזה במבצע "עופרת יצוקה", הרי שאותם קינים ממש חיכו ל"עמוד ענן". ויהרסו ויושמדו ויתערערו ויזדעזעו ככל שירצו… הרי זה עניין של חודשים ספורים עד שיחזרו לפרוח וללבלב שוב.

ככה זה. כשלוקחים מישהו וחונקים אותו, הוא ינסה בכל דרך להשתחרר מהאחיזה. וכשמצרים את צעדיו, הוא לעולם ינסה להשחיל את רגלו אל מעבר לגבולות בהם נתחם, וכשצרים עליו, הוא לעולם ינסה לשבור את המצור. ככה זה תמיד. זו תכונת ההישרדות הבסיסית של המין האנושי. גם אני הייתי מנסה בכל דרך. גם אתם.

אני בכלל לא מדבר כאן על שום עניין הומניטרי (רחמנא ליצלן) או מוסרי (גועל נפש). אין זה מתוקף היותי "אוהב ערבים" או "עוכר ישראל", או סתם ביקורתי, או כזה שרואה רק "את הצד שלהם". כמו כל אזרח פה, גם אני דואג. דואג למה שקורה פה עכשיו, ולמה שיהיה פה בעתיד. דואג גם לאופן שבו אנו נוהגים מול אחרים, אבל לא פחות מכך גם לאיך ניראה בפני עצמנו, ולאיך נוכל להסתכל לעצמנו בעיניים אחרי שהתותחים יידומו. וכמו כל אחד פה, גם אני דואג לקבוצת האוכלוסייה הזאת (שפתאום נראית לכל העם כאן כמקשה אחת, בעלת דעה אחידה בעד הלחימה), שנקראת "תושבי הדרום". פשוט… הדאגה שלי לא נעצרת במחסום ארז. וגם לא בכיסופים. והיא גם לא מסתיימת ביום שאחרי שביתת הנשק. סתם, רציתי להגיד.

לקריאה נוספת:

חיסול ההזדמנות לרגיעה | גרשון בסקין

ללמוד מאוקיופיי סנדי | דותן לשם

עזה כלל אינה קיימת | אלמוג בהר

הפחד שזורעים בלבנו | אורנה עמוס

כנראה שיעניין אותך גם: