ההווה תמורת העתיד

אל מול ההפגזות מהשמים נסים תושבי הדרום מחייהם, מצרכיהם, מתקוותיהם ומשאיפותיהם לחיים טובים יותר. כך בדיוק מרתקת אותנו הלחימה להישרדות אינדיבידואלית בהווה ומרחיקה אותנו מטיפוח של סולידאריות מעמדית רחבה ובעלת פוטנציאל מהפכני
אסף בונדי

מלחמה היא דבר נורא. דבר נורא לאנושות שמידרדרת לאלימות קיצונית וחסרת טעם. דבר נורא לבני-האדם שעוסקים במוות – בגרימה שלו או בבריחה ממנו – במקום בחיים.

כמי שחי בבאר שבע זה שבע שנים, המלחמה הזו, בדיוק כמו זו שקדמה לה, מוציאה ממני כמויות תסכול ורוגז גדולות מהרגיל. בחירות ואילוצים שמשאירים אותי כאן הם רבים. אני לא מסוגל ולא רוצה להימלט עם בת הזוג והחתול השמן למקום מבטחים בצפון הרחוק או בדרום העוד-יותר-רחוק. העבודה שלי כאן. הבית שלי כאן. החיים שלי כאן. בדרום. לצערי הרב הטילים לא מצליחים לעורר בי את האינסטינקט, הבריא בדרך כלל, של הימלטות על חיי.

אולם האינסטינקט החשוב עובד אצל רבים. רוב תושבי באר שבע שיכולים להרשות זאת לעצמם נסים על נפשם, כי המצב כאן לא פשוט. התוצאה היא שהעיר הופכת שקטה יותר. הרבה יותר מהרגיל. המנוסה שאני רואה אינה רק מנוסה פיזית עם המשפחה והחפצים. המנוסה שאני רואה מורכבת מלפחות היבט אחד נוסף. אל מול ההפגזות מהשמים והפחד מהמשודר באמצעי התקשורת ללא הפסקה, נסים תושבי הדרום מחייהם, מצרכיהם, מתקוותיהם ומשאיפותיהם לחיים טובים יותר. הטילים נופלים והכל קופא על מקומו, נעצר ונכבל לקיים, ליש, כחלק מהיאחזות באיזו תקווה מדומה להמשך קיום עצמי עכשווי ותו לא. הם בורחים מההווה ובדרך מאבדים את העתיד. כך בדיוק מרתקת אותנו המלחמה; ועבור החברה הישראלית זה הרסני יותר מכל.

איור: מיש / mysh

בשליחותי ובמקצועי אני מארגן עובדים. אני מלווה התארגנויות רבות ומגוונות כרכז מטה דרום בארגון "כוח לעובדים". תפקידי הוא לסייע לעובדים ולעובדות לזהות ולבחון צרכים חדשים וללוות אותם בתהליך התארגנותם במקום העבודה לשם השגתם. יחד עם קבוצה מדהימה של שותפים ושותפות, אנחנו הופכים את ה"לבד" ל"ביחד" ואת המציאות הקיימת לשינוי אמיתי הן בתנאי ההעסקה והן ביחסים החברתיים. העובדים והעובדות אותם אנו מלווים עושים את הבלתי יאומן כאשר הם נאבקים עם חבריהם לשינוי מקומות עבודתם ותנאי העסקתם, ואגב כך מייצרים שותפות אמיתית ומציאות אנושית חברתית סולידרית וחדשה. גם השיח הציבורי לא נותר אדיש וניתן לראות איך בשנים האחרונות השתנה יחסה של החברה הישראלית לארגוני עובדים ומאבקיהם וכן היחס לעיוותים הרבים שמייצר השוק.

ואז באה המלחמה, אוי המלחמה.

בשבוע האחרון, כאשר תדירות האזעקות הלכה והתגברה והפקקים היוצאים מבאר שבע הלכו והתארכו, החל להתברר ההרס החברתי שמביאה עמה המלחמה. לשמחתי הרבה ביתי עדיין לא נחרב מטיל, אבל המבנים החברתיים שאנחנו מייצרים בשנים האחרונות בדרום ניזוקים מאוד. המלחמה מעבירה אותנו מבנייה ומשיפור של החיים המשותפים בטווח המיידי ובטווח הארוך להתמקדות במוות ובשמירה האינדיבידואלית, לכל היותר המשפחתית, מפניו.

הריצות למרחבים המוגנים והשהייה במקלטים מדבירים את הצרכים המשותפים שלנו בטווח הארוך ואת היכולת שלנו לפעול יחד כדי להשיג אותם ומנציחה את יחידותנו. הפחד מפני הטיל הבא לא מאפשר לנו לשקוע בדמיון של עתיד טוב יותר עבורנו, עבור משפחתנו, עבור חברינו ועבור החברה הישראלית. במקום זאת, פחד זה משתק אותנו ומרוקן את המוטיבציה לשינוי. אנחנו רק רוצים לשרוד.

כך אצלי וכך גם אצל מובילי/ות ההתארגנויות באזור הדרום. המצב הבטחוני המצמית שולח אותנו לבטל הכל ו/או לצאת לשירות מילואים שסופו לא ידוע. המצב הבטחוני מרתק אותנו למקום העבודה ולא מאפשר להיפגש, לחשוב אחרת ולשנות. המצב הבטחוני מרתק אותנו לסולידאריות לאומית צרה ושמרנית, על פני סולידאריות מעמדית רחבה ובעלת פוטנציאל מהפכני. הסולידאריות החדשה-ישנה שמתעוררת בתוך כל סבב לחימה שכזה הינה המשך של פעולה פטרונית "למען החלש/הפגוע" בשם האחדות הלאומית. זו משמרת את הריחוק היומיומי בינינו אל מול העוולות המתמשכות בזמן "רגיעה" שמספק לנו המשטר הכלכלי-חברתי, שמייצר מלחמות כחלק ממאמציו המתמשכים לשימור המצב הקיים.

במאמר של דותן לשם שפורסם כאן לפני כמה ימים תוארה היוזמה של פעילי אוקיופיי לפעול לטובת נפגעי הוריקן סנדי, כדרך לא רק לסיוע במקום שבו המדינה כושלת אלא גם להחייאת המאבק החברתי ולחיבור בין אוכלוסיות. במאמר הוצע לפעילים החברתיים בארץ לאמץ אסטרטגיה זו ביחס לסבלם ולמצוקותיהם של תושבי הדרום בימים אלה. אכן, תושבי באר שבע והדרום, עובדים ושאינם עובדים, אולי צריכים לזמן קצר אכסנייה מחוץ לאזור המלחמה ובידור לילדים. אבל בעיקר אנחנו זקוקים לאחים ולאחיות שיעמדו לצדנו אל מול האסון הפוליטי שממנו אנחנו סובלים בכל ימות השנה, המחריף עוד יותר בימי ירי. על מנת להתמודד עם אסון שכזה בהצלחה אנו זקוקים לסולידריות רחבה בתביעה לשינוי ברור של סדר העדיפויות ושל חלוקת המשאבים לא רק בזמן הקרבות אלא גם לפניהם וגם אחריהם. זהו תפקידם של אזרחים ואזרחיות וזו תפקידה של חברה אזרחית בדרכה לחזק את הדמוקרטיה, הערבות ההדדית והסולידאריות הממשית ארוכת הטווח ולא רק ברגעים של מלחמה.

אולם בשונה מפעילי אוקיופיי סנדי שפועלים לאחר שההוריקן הסתיים ויכולים לשקם את ההריסות, אנחנו כאן בבאר שבע חיים תחת ירי בלתי פוסק. אנחנו בעיצומו של ההוריקן המקומי שלנו. הוריקן פוליטי.

האם זו מלחמת בחירות? אני לא באמת יודע. אבל מה שבטוח הוא שבדיוק כאשר אנו זקוקים לחשיבה חדשה ורעננה, נראה שהמלחמה הזו תגדיר שוב באותו אופן עבש את סדר היום הפוליטי בישראל. סדר יום מלחמתי זה עומד בניגוד לאינטרסים של העובדים והעובדות. במקום ליצור טוב משותף נכפית עלינו מציאות מתמשכת של מלחמת קיום והישרדות מיידית.

אסף בונדי הוא רכז מטה דרום בארגון כוח לעובדים ויו"ר ארגון הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

לקריאה נוספת

אורן שלמה | תהיו אקטיביסטים

חבר ועד הפעולה לארגון עובדים בכלל ביטוח | חכה שהבלגן ייגמר, ימצאו אותך

 

למאמרים נוספים של אסף בונדי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.