שוב חושבים רק כוח

ישראל מנצחת בשדה הקרב, חמאס בשדה הפוליטי. הגיע הזמן שגם פה יפסיקו להריץ את התקליט השבור של "לתת לצה"ל לנצח"

המערכה הצבאית הנוכחית עלולה להתגלות ככישלון מדיני צורב. השאלה היא כמה זמן תתחפר הממשלה בסירובה להכיר בטעותה, וכמה נזק בנפש וברכוש ייגרם עד אז – לישראלים ולפלסטינים. בזמן כתיבת שורות אלה מתנהל מו"מ על הפסקת אש, אבל בין אם זו תושג לפני כניסה קרקעית או אחריה, חמאס כבר השיג את מבוקשו: הכרה בו כפרטנר להסכם הפסקת אש וכגורם מדיני שאי אפשר להתעלם ממנו. מאז אוקטובר 2000 שכנע אהוד ברק את כל העולם שפתח איננו פרטנר למו"מ, ועכשיו הוא מקים את הפרטנר לתחייה בדמות חמאס.

הבעיה היסודית בישראל היא שזו חושבת רק כוח. זה מה שקורה בדרך כלל לצד החזק, הוא משתכר מרוב כוחו ומכיר במגבלותיו מאוחר מדי. במקרה הטוב מזהים את הבעיה בזמן, ואז מנהלים מו"מ – אבל לרוב מנהלים מו"מ אחרי מכה קשה או שפשוט בורחים. לפעמים משטר שלם קורס בגלל חוסר הגמישות שלו להכיר במגבלות כוחו. כך נופלות אימפריות: בריה"מ נפלה בגלל התעקשותה לשלוט באפגניסטאן. ארה"ב לעומת זאת ברחה מווייטנאם, בדומה לבריחת ישראל מלבנון בשנת 2000. עם מצרים ניהלנו מו"מ רק אחרי מלחמת יום כיפור, שהייתה אמנם ניצחון צבאי אבל תבוסה מדינית. מלחמת לבנון הראשונה הייתה תבוסה הן מבחינה מדינית והן מבחינה צבאית, אבל בסופו של דבר היא הובילה להכרה בפלסטינים בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כאשר הרמטכ"ל בעצמו הכריז שאין פתרון צבאי אלא רק פתרון מדיני. רק אז הפוליטיקאים הבינו את הרמז ונכנסו לפעולה. הבעיה היא שגם אחרי ההכרה באש"ף הם המשיכו לנסות לכפות עליו הסכם במקום להידבר.

וכך מאז אוקטובר 2000 בישראל שוב חושבים רק כוח. היות ו"אין לנו פרטנר", צריך "לתת לצה"ל לנצח". נמחק ההבדל בין שמאל וימין, כולם בעד פתרונות אלימים ומהלכים חד-צדדיים.

בניין תקשורת בעזה לאחר התקפת חיל האוויר, 18.11.12. צילום: Anne Paq/Activestills.org

הפלסטינים, לעומתנו, כמו כל צד חלש וללא ריבונות, מבינים שהם לא יכולים לנצח את ישראל גם לו היו רוצים. לכן גם כשמשתמשים באלימות אכזרית ביותר היא כפופה להשגת מטרתם הפוליטית. רק בשלבים מסוימים באינתיפאדה השנייה הם ניסו להשוות בין האבידות הישראליות לפלסטיניות (בעיקר במארס 2002), ועד היום הם מלקקים את הפצעים של טעותם; הרי בכוח הזרוע בלבד ישראל מנצחת. גם מטרת הירי על יישובי הדרום היא פוליטית: להביא לתודעת הישראלים שלא יהיה לנו שקט כל עוד עזה נתונה לסגר ולחנק כלכלי. שאיפתו של חמאס היא להראות לפלסטינים ולעולם שהוא שלטון אחראי שיודע לדאוג לעמו, ולכן מטרתו הראשונה היא לפתוח את המעברים וליצור תנאים נורמאליים שיאפשרו שיפור חיי האוכלוסייה ויציבות לשלטון. כוונתה של ממשלת ישראל להפסיק את הירי בלי להעניק לחמאס את מבוקשו היא חסרת סיכוי.

גם אם נחתמת בשעה זו הפסקת אש, כל ילד מבין שהיא צפויה להתמוטט שוב. המערכה הצבאית הנוכחית נועדה לכישלון מדיני כי חמאס השיג את מטרתו האסטרטגית בעצם הירי על תל אביב וירושלים, ביכולתו לעמוד בלחץ של ישראל, ובתלות במדינות המתווכות בינו לבין ישראל. ככל שישראל תנסה להפסיק את הירי באמצעים אלימים, כעת או בעוד כמה חודשים, יוקרתו של חמאס תעלה ומעמדה של ישראל ייחלש. המערכה הנוכחית חושפת לעיני כל עד כמה האביב הערבי שיפר את מעמדו של חמאס בעולם הערבי ובקהילה הבינלאומית. מה שמתגלה ממבצע "עמוד ענן" הוא שחמאס מרוויח בכל מצב, גם מהסכם אי-לוחמה ארוך טווח, ואפילו מהפסקת אש ללא תנאים. כי הוא עמד מול ישראל, יוכל להמשיך להתחמש לקראת המערכה הבאה, והוא הפרטנר למניעת אלימות.

אין לי שום מושג על מה חשבו מקבלי ההחלטות כאשר יצאו למבצע הזה, אבל ללא ספק הראייה היתה קצרת טווח (יש אומרים עד הבחירות), בלי הגדרה של מטרה מדינית למבצע, וגם לא כיצד המבצע יסתיים ומה יהיה אחריו. יש לקוות שמתישהו מישהו יתחיל לחשוב פוליטית כי דמוקרטיה מבוססת על הרעיון של פתרון סכסוכים על ידי הידברות, ולא בכפייה חד-צדדית של החזק. ואם מה שיתגלה מהמבצע הזה הוא שיש עם מי לדבר, אולי מעז ייצא מתוק.

לב גרינברג חוקר ומלמד סוציולוגיה פוליטית, מחבר הספר "שלום מדומיין שיח מלחמה, כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל"(הוצאת רסלינג)

לקריאה נוספת:

אריה ארנון | מבוי סתום בעזה – לחפש דרך שלישית

ניב גורדון | אזורי ספר וגטאות, ג'יימס רון

 

למאמרים נוספים של לב גרינברג

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. dror balad

    It is a massacre, and till the israeli "left wing" will not name ehud barak as a war criminal but as a "sar habitahon", it takes part at the zionist propaganda.

    have a look at the last march for Gaza in Edinburgh
    http://internationalsocialist.org.uk/index.php/blog/over-1000-say-we-are-all-gaza-in-edinburgh/
    now compare it to the israeli one in tel aviv.

    four years you had the chance to name ehud barak as a war criminal. nobody except Idan Landau and Iris Hefetz has maintain that in Hebrew

  2. איתמר

    הקטע הנ"ל יכול להיות דוגמה בשיעורים שלך, כאשר תלמד על נקודת המבט הקוליאליסטית.
    "פלסטינים, לעומתנו, כמו כל צד חלש וללא ריבונות, מבינים שהם לא יכולים לנצח את ישראל גם לו היו רוצים. לכן גם כשמשתמשים באלימות אכזרית ביותר היא כפופה להשגת מטרתם הפוליטית. "
    לטענתך, לערביי עזה אין ברירה אלא לנקוט באלימות בתגובה למעשינו (או חוסר מעשינו). אין להם תרבות, אין להם דת, אין להם חופש בחירה, או רצון לחיים טובים.
    כל התוקפנות שלהם כלפינו היא סה"כ תגובה בלתי נמנעת לכך שהעם בישראל בחר בימין.

    1. יוליה

      איתמר זו בדיוק הטענה: התוקפנות שלהם היא תוצאה של רצונם לחיים טובים יותר והאופן בו תוקפנות זו מתבטאת היא פועל יוצא של תרבותם.
      מה שחשוב הוא התמונה הגדולה: כל עוד נמשיך להביט על המציאות בצרות עין, קרי החלטות חד-צדדיות, שני הצדדים ימשיכו להיפגע. כמובן שאנחנו דואגים יותר לצד שלנו. אז בהקשר זה, אתה חושב שבקצב הנ"ל ייתכנו חיים סבירים במדינה שלנו, עבורנו? לצערי אני כבר לא.
      ואיתמר אל נא תשכח, לפני זמן לא רב, אתה היית בצד החלש והמדינה הזו הוקמה מלחימה בלתי פוסקת גם צבאית וגם כלכלית. אתה חושב שהיתה דרך אחרת להקמת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית? היינו עם הגב לקיר (הקיר זו מטפורה למחסור בטריטוריה מוגדרת כאשר כל מדינות העולם ציירו לעצמן גבולות) תוסיף לקדרה טיהור אתני ונוצר פיצוץ..

  3. יוליה

    קודם כל תודה רבה על כתבה מא(ע)ירת עיניים אשר נותנת במה לאותם הקולות אשר נדחקו הצידה לאור הקונצנזוס.
    לטעמי, המערכה הנוכחית יצאה מכלל שליטתו של ראש הממשלה הנוכחי (מעבר למה שהוא ציפה, בכל אופן). הדילמה העיקרית שלו בנוגע לכניסה קרקעית או לחלופין, להפסקת אש הייתה חישוב של מנדטים: על מי קל יותר לוותר? על אותם הקולות המתוסכלים מאורח החיים הלא נורמטיבי שלהם בעקבות שיגורי הרקטות (=כניסה קרקעית)? או על אותם הקולות שיתריסו בפניו "אמרנו לך" לאחר שיהרגו חיילים ישראלים ואזרחים פלשתינים (=הפסקת אש)? כמובן שכלל השיקולים הללו מתגבשים במקביל ללחצים הבינלאומיים על ישראל להפסקת אש וכפי שניתן לראות ברגעים אלו, העוצמה הבינלאומית פועלת במיטבה, יחד עם חישובי הרווח/הפסד המקומיים. אך השאלה העיקרית עומדת איתנה: מה מכאן? אמנם יש פרטנר אבל הקונצנזוס אומר לנו שהפרטנר בלתי יציב ושאין אפשרות לנהל מולו מו"מ ללא תיווך (של מבוגר אחראי). אז האם הפסקת האש נעשתה כאן על מנת לזכות בלגיטימציה בינלאומית, או שמא מכינים את הקרקע לסבב הבא (או אולי שניהם גם יחד)?

  4. 0מולני1

    הפסקת אש, נתניהו אמר זאת ביום הראשון.
    כבר מזמן החמאס הוא בר שיח, ולו עם עסקת שליט. לא מרצון, אבל לפחות לישראל יש כתובת.
    המבצע נועד להודיע לחמאס שחופש הפעולה שלו הסתיים – ואין הוא רשאי לירות טילים או לפגוע בצה"ל, בלא לשלם מחיר יקר. enough is enough.

    ולנקודות אחרות:
    חמאס אינו מעוניין בשיפור חייהם של העזתיים, שכן הוא מעוניין לתחזק את הסכסוך עם ישראל. אי לכך, עזה היא אתר שיגור טילים, ואין כוונה להפכה למדינה, בוודאי לא שוחרת שלום.
    אל נטעה – הפלסטינים אינם בעמדה של קרבן – החמאס מורה להם להקריב את חייהם בהווה תמורת אפשרות של השמדת ישראל, על חשבון "החיים בעולם הזה". הדבר מתבטא בחינוך פעיל להיות שהידים, ובטיפוח שנאה יוקדת לישראל ולציונים, ולהתנגדות אלימה לכל הציונות כולה, מחוץ ובתוך הקו הירוק.
    נכון שלישראל כוח צבאי עדיף בהרבה, אך הוא מנוטרל בגלל מגבלות בינלאומיות, ובגלל נטייתה של ישראל להימנע מפגיעה באזרחים (כן כן…). הפלסטינים משוחררים מאילוצים אלו, ותחת חסות ערבית ובינלאומית, מקבלים אור ירוק למעשי הרג מחרידים.
    לגבי dror balad, עלילת הדם נגד אהוד ברק ונגד ישראל כולה אינה במקומה, ואינה משקפת איזוהי אמת – זהו שקר גס ומסית לרצח.
    שום תהלוכה באדינבורו לא תשנה זאת.

    1. פריץ היקה הצפונבוני

      לא נכון שישראל שאפה להסכם. גרשון בסקין -בידיעת השלטון הישראלי, ניהל מו"מ עקיף עם אחמד ג'עברי להשגת הסכם הפסקת אש ארוך טוח. וכשהיגיעו הדברים לטיוה מוסכמת . הרגה ישראל את אל ג'עברי ובכך טרפדה הסכם וגרמה לשפיכות דמים רבה בהרוגים ו בפצועים של אזרחים משני הצדדים בנוסף ללוחמים משני הצדדים כשמספר הקרבנות והנזק לרכוש בעזה גבוה לאין ערוך מהפגיעה בישראל. די לשקרי ה,,הסברה" הישראלית.

  5. Sam

    Israel & the Ritual Murder of Gazan Civilians

    http://youtu.be/ccP16Wdekig

    Israel – The Worlds Most Militarized Nation
    http://youtu.be/9fE_P_DWobY

    RINF News reports the latest figures from the Bonn International Centre for Conversion, placing Israel at the top of the world’s most militarized nation.

    The report also looks at Israel's attempts to bully other nations including Iran and Palestine.

    The Bonn International Centre for Conversion findings (PDF).

    http://www.bicc.de/fileadmin/Dateien/pdf/press/2012/Global%20Militarization%20Index%202012%20Fact%20Sheet_e.pdf

    http://www.activistpost.com/2012/11/israel-worlds-most-militarized-nation.html

  6. דןש

    אני מקווה שבסבב הזה אפילו ממשלת ישראל הנוכחית הפנימה את מגבלת הכוח.
    הפעם היא נהגה בזהירות ללא יהירות ואוזנה הייתה קשובה למגבלות המדיניות ופעלה בהתאם.
    עכשיו כש"נדמו התותחים" חייבים להגביר את ההליכים המדיניים. לא רק עם החמאס, בחסות מצריים, אלא במיוחד עם שכננו ה"שקט" ממזרח – אבו מאזן. יש הרבה מה לעשות העיקר לעשות. לא רק שיחות עקרות אלא מחוות בשטח. שחרור אסירים, במיוחד אלו שלא מצליחים להוציא כתבי אשמה על פעולותיהם החשודות; עצירת הבניה בהתנחלויות, במיוחד באלו שאין כל ספק שבכל הסדר הן לא תכללנה בשטחי מדינת ישראל; ועוד כהנה וכהנה.

  7. נפתלי אור-נר

    עובדה שלא מפריעה לה להמשיך ולהתהדר ביומרה זו

    1. פריץ היקה הצפונבוני

      רק לאזרחי ישראל (ולאזרחיה הפלסטיניים דמוקרטיה חלקית) אך ישראל שולטת דרך קבע ( מה זה עשרות שנים אם לא קבע?) על מליוני אדם ללא זכויות אדם אזרח ולאום. זאת לא דמוקרטיה.
      וא תשאל אותי, לנוכח סרבנות השלום והתוקפנות שלה, אין לה גם את הזכות לטעון להגנת עצמה, אלה הפלסטינים שמגיע גם להם לחיות בבטחון ולהיות עם חפשי בארצו. הלא תסכים עמי. בברכה.

  8. אביגיל

    גרינברג צודק במאמרו. בנוסף לשיח הכוחני, יש עוד נטייה. לפני כמה ימים שמעתי אם שואלת באחד מערוצי התקשורת – מה להסביר לבתי בת ה- 4, למה יש מלחמה?
    בן אדם שרואה עצמו מומחה לילדים ולנוער ענה לה: תגידי לה שיש אנשים לא כל כך טובים = כאן הוא חייך בשביעות רצון על כך שהתאפק ולא אמר אנשים רעים = שיורים עלינו.
    יותר ויותר משכיחים את שורש הבעיה ולכן גם לא מתקדמים לעולם. שורש הבעיה מוכחש ואז אין צורך להכיר בעוול שנגרם למאות אלפי אנשים שנהפכו למליונים. יש כאן ארץ אחת ששני עמים רואים בה את ביתם. הצעד הראשון חייב להיות הכרה בבעיה שנוצרה כאשר ישראל בדרך זו או אחרת השתלטה על מרבית השטח.
    בעזה חיים צאצאי כפריים מאזור אשקלון קודם כל, וצאצאי הבורחים והמגורשים מלוד, רמלה, יפו, ועשרות כפרים שנהרסו. המדיניות גם היתה לא להניח לאנשים שברחו לחזור. זהו. מי שמקווה שאנשים אלה ישכחו את ההסטוריה שלהם – לוקח חלק במרחץ הדמים של עשרות השנים האחרונות.

  9. פריץ היקה הצפונבוני

    אז בעצם אין לי מה להוסיף. אזכיר רק זאת, בעת גרוש תושבי רמלה לוד ב1948-. היו בין המגורשים שנים ידועים. אחד נער צעיר בשם חליל אל-וזיר לימים מנהיג התנגדות פלסטינית אלימה של אש"ף ,,אבו ג'יהאד" ורופא ילדים צעיר בשם ד"ר חבש-נוצרי מנהיג מיליציה מיליטנטית מאוד ,,החזית העממית לשחרור פלסטין" שעסקה בחטיפות מטוסים.
    לעומת זאת את גרוש תושבי נצרת סיכל המפקד שכבש אותה. בן דונקלמן, קצין מקנדה שמסר לממונים עליו שהבטיח את שלומם של תושבי נצרת אם יכנעו. מלה של קצין קנדי, לא שקרן ישראלי. ובקש פקודה בכתב. על מעשים כאלה לא נותנים פקודות בכתב. יש את ,,רוח המנהיג" שכולם אמורים להבין. איזה מנהיגי מיליציות פלסטיניות קיצוניות יצאו משם? אף אחד. אם שכחתי מישהוא שהתבטא באופן דומה, איתו/ה הסליחה.